<h1>נמוקי יוסף</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן, שמא יקלקלו בשחיטתן. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. פירוש. כל היכא דתנינן הכל, כולהו מייתי להו בשמעתה קמייתא דערכין [ג' ע"א], ומפרש הכל לאיתויי מאי. והכל דהכא מוקמינן בגמרא לאיתויי שאינן מומחין, שאין אנו יודעין אם בקיאים, אלא שמוחזקים, כדפריש ואזיל משום דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן. שאם לא היה בקי לא היה שוחט. לפיכך שוחטין לכתחלה, כיון ששחטו לפנינו שתים ושלש פעמים ולא נתעלפו. אבל אם לא שחטו לפנינו לא ישחטו אפילו בקיאין בהלכות שחיטה, שמא יתעלפו וישהו בשחיטה. ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה, דעד אחד נאמן באיסורין, כדחזינן לענין נדה וספרה לה לעצמה. וכן בכל איסורין שבתורה אדם סומך על אשתו ועל שלוחו. וזהו דשחיטתן כשרה, דמשמע דיעבד. חוץ מחרש וכו'. דאפילו דיעבד נמי לא, שאפילו יאמרו לא נתעלפנו אין לסמוך על עדותם, דלאו בני דיעה נינהו. וחרש שדברו חכמים בכל מקום, שאינו מדבר ואינו שומע הוא, ודמי לשוטה וקטן. שמא יקלקלו. נקט התנא לשון עתיד, לומר דלכתחלה אפילו אחרים רואים אותם אין מוסרין לחרש שוטה וקטן לשחוט, דרוב מעשיהם מקולקלים. וכולן ששחטו. בגמרא דייק ואם שחטו מיבעי ליה, דהא וכולן אחרש שוטה וקטן קאי, דמהא ילפינן דלא (ד)בעינן כונה בחולין בשחיטה. דאלו אין להם כונה אלא לחתיכה בעלמא. ואמרינן דנקט וכולן לאיתויי אין מוחזקין ואינן מומחין, שאם הלכו להם ואי אפשר לשאול אותן אם שחטו כהוגן, אם יש לנו עדים שראו אותן כששחטו, אע"ג שלא עמדו על גבן ממש, כיון שלא הרגישו שום קלקול בשחיטתן, שחיטתן כשרה, משום דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. ומיהו היכא דאיתיה קמן בודקין אותו, כדעת הגאונים ז"ל ואין לזוז מהן וסברתן תורה שלמה שלנו היא.
ושחיטת כותי אסורה לעולם כשחיטת נכרי, שכבר נמנו עליהם ועשאום גוים גמורים, כדאמרינן בגמרא [ו' ע"א]. ושחיטת צדוקי וביתוסי, כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' שחיטה פ"ד הט"ז] אם הוא מומחה, בישראל עומד עליו מותר לאכול משחיטתו, כדינא קודם שנמנו עליהם ואסרום. וישראל אוכל נבלות לתיאבון, כשאינו מוצא היתר לאכול, בודק סכין ונותן לו, כדרבא [ד' ע"א] דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, ואפילו כשאין ישראל עומד על גביו. ובאותה בדיקה אם שחט בהמות הרבה ונאבד הסכין קודם בדיקה, אע"פ שאינו נאמן להעיד ואין סומכין על עדותו, אמרינן אוקי סכין על חזקתו וכדין ישראל ששחט בהמות הרבה ונאבד הסכין. ומיהו יש לדקדק, כיון שאינו טורח כדי לאכול היתר ולא בדקו לו מעיקרא, ועכשיו אחר ששחט בהמות הרבה סכינו בידו והוא יפה, אם נאמר ודאי בסכין זו שבידו שחט כולן. ואפילו תמצא לומר בסכין זו שבידו שחט, אם לא נמצא הסכין בידו, אלא שהוא מראה לנו סכין יפה ואומר שהוא הסכין ששחט בו. מהו, מי פלגינן בין זמן מועט כמו שעה או שתים לזמן מרובה יום או יומים ששחט שהיה לו פנאי למצוא אחרת בשוק ולא מהימן וחיישינן. כתב הרשב"א ז"ל שראוי להחמיר בדבר.
ומשומד לאכול נבלות להכעיס, לכתחלה לא ישחוט, ואפילו בדקו לו סכין, ואפילו ישראל עומד על גביו, משום שמכוין לנבל ולאו אדעתין. מיהו אם שחט ואחרים רואין מתחלה ועד סוף ונמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו כיון שאינו משומד לכל התורה. ומשומד לערלות או לעבירה אחרת, כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' שחיטה פ"ד הי"ד] צריך שישראל כשר יבדוק לו הסכין ושוחט לכתחלה מפני שחזקתו אינו טורח לבדוק. עוד כתב הרב ז"ל [שם], שהפסול לעדות שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה, שאינו מניח ההיתר ואוכל האיסור. שזו חזקה על כל ישראל ואפילו הרשעים מהם. ומשומד לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כמשומד לכל התורה ושחיטתו כשחיטת נכרי. וכן שחיטת מין ישראל שכופר בתורה ובמשה רבינו הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [שם]. ואם הוא מין שנעשה כומר לע"ז אצ"ל ששחיטתו נבלה, שאף בהנאה היא אסורה, כי מתוך שהוא אדוק בע"ז שחיטתו לע"ז ואסורה בהנאה, וכדתניא [י"ג ע"א] שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי ויינו יין נסך ספריו ספרי קוסמין פירותיו טבלים ויש אומרים אף בניו ממזרים. ובמין ישראל מיירי מדקתני בניו ממזרים. ונשים ועבדים, אם הן מומחין שוחטין לכתחלה בינם ובין עצמם ובודקין סכין לעצמם ושוחטין, וכדתניא בשחיטת קדשים [זבחים ל"א ע"ב] שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים. והא דקתני לשון דיעבד, מפרש בפסחים דמשום טמאים נקט לה שאין שוחטין לכתחלה גזרה שמא יגעו בבשר. ומדלא קתני והוא שאחרים עומדים על גביהם ש"מ דכשרים הם אצל שחיטה לגמרי. והכי נמי משמע ממתניתין דקתני חוץ מחרש שוטה וקטן, ולא קתני חוץ מן הנשים והקטנים, ש"מ דנשים בכלל הכל שוחטין דרישא.
<h2>דף ו.</h2>
גמרא. הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר בד"א כשאמר לה עשי לי משלי אבל אמר עשי לי משלכי חושש משום שביעית ומשום מעשר. פירוש, לשכנתו. אשת ע"ה. עיסה לאפות. ומסר לה השאור. וקדרה לבשל. ומסר לה התבלין. ואינו חושש שמא החליפה ונתנה משלה שאינן מתוקנין, לפי שאינן חשודין על הגזל. עשי לי משלכי. השאור והתבלין. חושש. וצריך להפריש עליהם. מסקנא דשמעתין דלאיחלופי לא חיישינן בסתם אנשים שלא נודעו לנו בגזלנים. ולפיכך מפקידין פירות מעושרין אצל מי שנחשד על המעשרות וכן גבינה אצל מי שנחשד לאכול גבינה של גוים וכן פת אצל מי שנחשד לאכול פת של בעלי בתים גוים, ונותן לו גבינה לבשל לו תבשיל ואינו חושש שמא יחליפנו. וכן נראה שמותר לתת לחייט ישראל שאינו חושש לתפור בגדיו בפשתן, לתת לו חוט קנבוס, ולא חיישינן שיחליפנו. ומיהו ראוי להחמיר בדבר, מפני שיש טורח בתפירת קנבוס טפי מבפשתן, ומשום הטורח יחליף. ואין ספק שאין סומכין עליו לומר עשה בקנבוס משלך, כדאמרינן הכא כיון שאמר לה עשי משלכי כמאן דעריב איהו בידים דמי. והכא נמי ידוע שאינו מחזר אחר קנבוס. דהתם נמי אע"פ שאמר לה טלי מעשר חיישינן, דחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו. אלא דאיפסיקא הלכתא בבכורות כרשב"ג דאמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. וכן נראה בשמעתא דסנדל של שעם סוף יומא [ע"ח ע"א]. ואין ספק דכי אמר ליה קח לי מישראל פלוני דנאמן דמרתת. אבל אם אמר לו לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן, אינו נאמן. וכן מוכח במסכת דמאי פרק האומר [פ"ד מ"ה]. וכן אם הביא לו מתנה בשם אחד מן הבדוקים אצלו אוכל ואינו חושש. אבל מי שחשוד על הגזל אינו נאמן, משום שחשוד להחליף. וכדאמרינן הכא בגמרא, השתא מגזל גזלה חלופי מיבעיא. ומי שחשוד בעבירות בדרך מרד אין מפקידין אצלו אלא בשני סימנים דברים של תורה, ושל דרבנן בחותם אחד, כדאיתא בע"ז [ל"ט ע"ב] חבי"ת בחותם אחד אסור חמפ"ג בחותם אחד שרי. ומוקמי לה הרבה מן המפרשים ז"ל בישראל חשוד. ומיהו אמרינן הכא בגמרא דהנותן לחמותו או לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה ומחלפת המתקלקל משום תקנת בתה ותקנת האורח. ואם הוא דבר שאינו מתפסד ולא מתקלקל אצלה, כגון שהפקיד [אצ]לה גבינה לשמור עד שיבא מבית הכנסת, לא תחליפנו ולא תמיר אותו, הרשב"א ז"ל. אמר המחבר, חבי"ת סימן חתיכת דג שאין בה סימן, יין, תכלת. חמפ"ג, חלתית, מורייס, פת, גבינה. ע"כ לשון המחבר.
<h2>דף ח.</h2>
א"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חידודה קודם לליבונה והאיכא צדדין בית השחיטה מרווח רווח. פירוש. ליבן. באור. ובלשון חכמים נקרא ליבון תוקף אדמימות השריפה. שחיטתו כשרה. ולא אמרינן זו שריפה היא ולא שחיטה. חדודה קודם לליבונה. מקדים וממהר לחתוך קודם שתכוה הבהמה מן האור. האיכא צדדין. דסכין, כשנכנסין בתוך החתך קודם שתשחט רוב הסימן נשרף, נמצא שהיא נשרפת קודם שחיטה, ושרפה כנקב היא, ובושט נקיבתו במשהו. מכאן משמע שאם ניקב הושט במה שנשחט ממנו קודם גמר שחיטה טרפה. וכן נמי משמע לקמן [י"ז ע"ב], דמצרכינן בדיקה אתלת רוחתא כדי שלא יקוב עוקץ הפגימה היוצא מן הצד כותלי הושט הנשחט. וכתבו בשם הראב"ד ז"ל דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיעבד, אבל לכתחלה לא. ולפיכך צריכה בדיקה אתלת רוחתא. שאין סומכין על זהירותו אע"פ שהוא אומר אני אשחוט ולא אטה. ודעת הרב החסיד זק"ל כן דהלכתא כר' זירא, מדקאמר רב יימר לקמן [שם] מי לא אמר ר' זירא, ולא אמר דאמר ר' זירא, משמע דהלכה פסוקה היתה אצלם. ומיהו רבינו אלפסי ז"ל לא הביאה בהלכות. נראה דסבירא ליה דלא אמרינן רווח ומתרחק החתך בצידי הסכין מכאן ומכאן, דאין נוגעין בסימן אלא חידודו של סכין.
<h2>דף ח:</h2>
איתמר השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף ורב הונא אמר מדיח. פירוש. קולף. בית השחיטה מפני שבלעה שמנונית הסכין. ואע"ג דקיימא לן [ע"ז ל"ח ע"ב] סתם כלי גוים אינן בני יומן ואם כן נותן טעם לפגם הוא ומותר. יש לומר דהכא מיירי דידעינן בודאי שהסכין היה בן יומו. אי נמי אפילו אינו בן יומו, מיירי באיסור טח על פני הסכין בעין, ואינו לפגם אלא באיסור בלוע. מדיח. במים בית השחיטה, שהרי נתקנח בו השמנונית, ואע"פ שלא נבלע בבשר לפי שאין חום בית השחיטה חזק לבלוע, מ"מ הרי הוא בדפנות בית השחיטה. וא"ת תיפוק לי דמ"מ צריך הוא להדיח משום דמו, וכדאמרינן פרק כל הבשר [קי"ג ע"א], אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח, ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא. תרגום ירחץ [ויקרא א'], יחלל. מתניתא דתני שצריך הדחה תחלה בדלא חלליה טבחא. ויש מפרשים דלצלי אינו צריך הדחה. והשתא אשמועינן דמשום גיעולו של סכין זה מיהא צריך הדחה, דהיינו שפשוף ביד להסיר שומן הנדבק בדופני [בית] השחיטה. וכתב הרשב"א ז"ל, בודאי נראה דאפילו לצלי צריך הדחה, דדם שעל הבשר אינו הולך על ידי האש אלא נקרש ומתייבש ונשאר על הבשר. אלא דמו הנבלע בו שהוא קלוש וזב ממנו על ידי האש הוא שאינו נדבק בו ואפילו צלאו בלא מליחה. ומ"מ יש לחלק דהדחה דמשום דם בשפשוף בעלמא סגי, ומשום שמנונית של סכין בעי לשפשופי יפה יפה עד כדי שיסור ממנו שמנו באומד הדעת. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, הלכתא מדיח ולקולא. ואיכא מאן דפסק כרב לחומרא עכ"ל. וכיון שכן בשר צונן שנחתך בסכין של גוים בהדחה בעלמא סגי ליה לכולי עלמא. והדחה יתירה מיהא צריכה מפני שמנונית הסכין שנדבק בי פסקי. והלכך צריכה שפשוף והדחה גדולה כמו שכתבנו למעלה. הרשב"א ז"ל.
סכין ששחט בה טרפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמין וחד אמר בצונן והלכתא אפילו בצונן ואי איכא בליתא דפרסא למכפריה לא צריך. פירוש. בחמין. צריך להגעיל הסכין בחמין מפני שבלעה שמנונית הטרפה. בצונן. דקסבר בית השחיטה צונן ולא בלע הסכין, שלא נתחמם. והא דלא בעי שיפה, דהא לחתוך בה צונן תנן שלהי ע"ז [ע"ו ע"ב] הסכין שפה והיא טהורה. י"ל דשאני התם שבלע מרותח. א"נ שבלע איסור בתדיר, אבל כאן בפעם אחת די לו בהדחה לבד. והלכתא אפילו בצונן. כתב רש"י ז"ל ואע"ג דפסק הלכתא דבית השחיטה צונן ולא בלע הסכין, גבי סכין של היתר הוא דפסק הלכתא, דקשה הוא לבלוע אלא ע"י רתיחה. אבל גבי סכין של גוים דאיסורא בפלוגתא דלעיל לא פסק, מפני שהסכין אסורה והבשר רך לבלוע. וכיון דלא איפסיק הלכתא, ואיסור דאורייתא הוא, עבדינן לחומרא, דקיימא לן בשל תורה הלך אחר המחמיר. מ"מ לכתחלה לא ישחוט, דהא השוחט בדיעבד קאמר עכ"ל. בליתא דפרסא. חתיכות של בגד ישן של וילון שהוא קשה. אַשְפְרֵי בלעז, ויפה לקנח. בליתא, חתיכה בלויה. דפרסא, וילון. כדמתרגמינן מסך הפתח [שמות ל"ה], פרסה. למכפריה. לקנחו. וחבירו בגיטין [נ"ו ע"א] בנבוזראדן, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא. ובעזרא [א' י'] קרי למזרקים כפורי זהב על שם שמקנח [בהם] אצבעו מן הדמים.
אמר רב יהודה אמר רב טבח צריך שיהיו לו שלשה סכינים אחד ששוחט בה ואחד שמחתך בה בשר ואחד שמחתך בה חלבים, ונתקין ליה חדא ונחתוך בה בשר ואחר כך חלבים גזרה שמא יחתוך חלבים ואחר כך יחתוך בה בשר. פירוש. אחד ששוחט בה. ולא יחתוך בה דבר אחר, שלא תפגום ותתקלקל ופעמים שיבא לידי איסור שישחוט בלא בדיקה. כ"פ רש"י ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל, לפי שאינו חושש אם חתך בו בשר, לפי שאין הבשר מצוי לפגום, ופעמים משתלי ויהיו עצמות בבשר וסומך על בדיקה הראשונה ואסור. חלבים. למכור בשוק. ונתקין חדא. לחלבים ולבשר לחתוך בו בשר ואחר כך חלבים. ואע"ג דהא דמחתך בה בשר כשתבוא בהמה אחרת אחר שחתך חלבים יחתוך הבשר. כיון דחלבים צונן הם סגי להו בקינוח, ולא חיישינן בבהמה אחרת שמא ישכח. גזירה וכו'. יחתוך חלבים ואחר כך בשר, בבהמה אחת, והוא טרוד במלאכתו וישכח ולא יקנח, ולא ישפשף היטב כפי הצורך.
ואמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהא לו שני כלים של מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים, ונתקין חדא ונדיח בו בשר והדר נדיח חלבים, גזרה שמא ידיח חלבים ואחר כך בשר. פירוש. שמא ידיח חלבים תחלה ויהיו המים מפוטמות מן השמנונית ע"י שפשוף המים, ואע"פ שהוא צונן, אחר כך ידבק בדפנות הבשר. ואע"פ שאינו נבלע בו, נדבק הוא מבחוץ.
אמר אמימר משמיה דרבא לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דדייב תרבא ובלע בשרא, אי הכי תריצי נמי דייב תרבא ובלע בשרא, קרמא פסיק מתתאי, אי הכי מעילאי נמי איכא קרמא, איכא וקליש, ואיידי דמשמשא ביה ידא דטבחא מיפתתא. פירוש כפלי. הכסלים, שחלב הכליות דבוק בו לא יהא כופה אותם על גב בשר אחר, שהחלב מוטל על הבשר ומתחמם וזב על הבשר. כך פרש"י ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל, נראה מזה דבדיעבד נאסר הבשר. ושמא בקליפה סגי ליה, שהרי אינו רותח גמור ע"כ. ופירשו בתוספות דדווקא בעוד שהם חמים. אבל לאחר שנצטננו מותר. וקרא כתיב [ויקרא ט'] וישימו את החלבים על החזות. כי תריצי נמי. כשהן מונחין על הגוף כדרכו והחלב למעלה הא קא בלע הגוף מהחלב הדבוק. קרמא. הקרום, טילא [בלעז], מפסיק בין חלב לבשר. והוא אותו קרום שאנו נוטלין מן הכסלים הקרויין פלנקא, ועב וחזק הוא. ולכך הוא אסור, שהחלב נבלע בו. אבל אינו נבלע כל כך שיהא זב לבשר מתחתיו. מעילאי נמי קרמא. מפסיק. כי סחיף להו על גבי הבשר יש קרום מפסיק, שאין לך חלב שאין לו קרום רך מלמעלה. ממשמשא. מנייר בלעז. מיפתת. לשון [ויקרא ב'] פתות אותה פתים.
<h2>דף ט.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב ת"ח צריך שילמוד שלשה דברים כתב שחיטה ומילה ורב חיננא בר שלמיה משמיה דרב אמר אף קשר של תפלין וברכת חתנים וציצית. פירוש. כתב. שידע לחתום שמו אם ישב בדין או בעדות. שחיטה. לאמן את ידיו לכך, ואע"פ שבקי בהלכותיה. קשר. של תפלין יש בו אומנות, שהוא עשוי כעין דל"ת, שהוא נראה בהן שדי, השי"ן חקוקה בקמט התפר כעין שי"ן, ורצועה קטנה כפולה תלויה בהן כעין יו"ד. אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. מאי קמ"ל כולהו תננהו. לא צריכה כגון ששחט לפנינו שתים ושלש פעמים ושחט שפיר. מהו דתימא הא אתחזק, קמ"ל כיון דלא גמיר הלכות שחיטה זימנין דשהי ודריס ולא ידע. פירוש שהייה וכו'. בפרק השוחט [ל"ב ע"א] תנן לכולהו. שהייה, אם שהה כדי שחיטת בהמה אחרת. דרסה. היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת, שלא הוליך והביא, היינו דרסה, פרימברי בלעז. חלדה. שהחליד הסכין בין סימן לסימן או בין העור, כחולדה הנכנסת בעקרי הבתים בחורין. הגרמה. השוחט מתוך הטבעת. והתם מפרש דמשפע שפועי, כעין מעלות הללו שהן מלמטה למעלה משפעין. הגרמה לשון מעלה, כמו [מלכים ב' ט'] אל גרם המעלות, פסוק הוא. לישנא אחרינא, הגרמה לשון הכרע, שמכריע ידו לצאת חוץ למקום שחיטה, כמו שהיה שוקל עין בעין נותן לו את גרמין, הכרעות בבבא בתרא [פ"ח ע"ב]. עיקור. שחט את הושט ופסק את הגרגרת. והמפרשים ז"ל הקשו על פירוש זה הרבה. וניחא להו פירוש הלכות גדולות [הלכות שחיטה סימן ס"ח] שמפרש עיקור, שנעקרו סימנין ממקום חיבורן בלחי, שאין עושין אותה טרפה. ואפילו הכי, אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין, אע"ג דכשרה היא, לא תהני לה שחיטתה. ומביאין ראיה מריש אלו טריפות [מ"ד ע"א], דאמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר, ומתקיף עלה רב פפא והא איכא עקור סימנין. ומשני לא תימא כולו אלא אימא רובו. שמע מינה דכולו הוי עקור. כולהו תננהו. במתניתין דהשוחט, דהבהמה מתנבלת על ידי מי שאינו בקי בהן. ולפירוש בעל הלכות [גדולות] ז"ל כולהו תננהו, הא דתנן [פ"ה ע"א] הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואילו השוחט את הטריפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. ולא ידע. פירש רש"י ז"ל אינו יודע שאסור לעשות כן, ומאכילה לנו. וכתב עליו הרשב"א ז"ל, נראה [דעתו] שאם הודיעוהו הלכות שחיטה כיצד, ואמר בריא לי שלא טעיתי בהן מותרת שחיטתו. וכן אמרו משום חכמי הצרפתים ז"ל על הא דלקמן, ראה אחד ששחט, אם ראה אותו מתחילתו ועד סופו מותר לאכול משחיטתו. ואינו מחוור בעיניו ז"ל כלל. אלא כל מאן דלא ידע עביד ולא אדעתיה ולא מדכר. והביא סיוע לדבריו עכ"ל.
ואמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה. לא בדק מאי אמר רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר' ינאי טרפה. במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא, כדרב הונא [דאמר רב הונא] בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שנודע לך במה נשחטה, נשחטה ה"ה בחזקת התר עד שיודע לך במה נטרפה. פירוש. לא בדק. בסימנין לאחר שחיטה מאי. טרפה. ואינה מטמאה. כדאמרינן בפרק העור והרוטב [קכ"ח ע"ב] וכי ימות מן הבהמה, מקצת בהמה מטמאה, ומקצת בהמה אינה מטמאה. ואיזו, זו טרפה ששחטה. נבלה. דלא מחזקינן לה בשחוטה. בחזקת איסור עומדת. משום אבר מן החי. הילכך אם נולד בה ספק בשחיטתה, ובאת להעמידה על חזקתה, שהרי בכל מקום אמרינן העמד דבר על חזקתו שהיה בה מתחלה, שאינו יכול להוציאו ממנה על ידי ספק. נמצאת זו אסורה, שהרי בחזקת איסור היתה מתחלה. ומספק אתה בא להתירה שמא נשחטה כראוי. לא תתירנה מספק עד שיודע לך שנשחטה כראוי. ויש מפרשים בחזקת איסור, בחזקת שאינה זבוחה. דרחמנא אמר וזבחת ואכלת, שלא תאכל בשר אא"כ נשחטה יפה בשנים או ברוב שנים, ובעוף באחד או ברובו. וכל שלא נודע בבירור [שנשחטה], באיסורה עומדת. הלכך אם לא בדק בסימנין אסורה ומטמאה במשא כנבילה.
נשחטה. נתברר לך שנשחטה שחיטה כשרה כראוי, הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה. אפילו בא זאב ונטל את בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין לא חיישינן שמא במקום נקב נקב אלא הרי היא בחזקת היתר ואין מטרפין לה בזה הנקב. וכן הלכה. והני מילי באיסורא. אבל בסכנתא, כגון שראה צפור מנקר בתאנה ועכבר מנקר באבטיח חיישינן שמא במקום נקב נקב. ואסור משום סכנת נפשות. כך העלה הראי"ף ז"ל. ויש שכתבו בשם רבינו יצחק הלוי ז"ל שאין ריאה בכלל. ומיהו העלו המפרשים ז"ל דאינו מחוור. דודאי אף ריאה בכלל בני מעים. ויש להם ראיות הרבה. והוא מבואר בירושלמי דמסכת יום טוב בפרק אין צדין [פ"ג ה"ג], דגרסינן אם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלום כשרה. וחש לומר שמא ניקבה הריאה. חזקת בני מיעים כושר. אלמא אף הריאה בכלל בני מעים, ואם נאבדה או אכלוה זאבים בחזקת כשרה היא. אבל ודאי היכא דאיתה לריאה קמן ואפשר למיבדקה אסור למיכל מינה עד שתיבדק. וזו מדרבנן היא. והביאו ראיה מילמדינו [מדרש תנחומא ס"פ שמיני], א"ר יהודה בן פדיה, מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת, והרי בניך משמרים כל המצות שנתנו להם ועומדים בהן, אחד מהם נוטע מעדר מנכש ומשקה ורואה פירות נטיעות לפניו כשהן מבכרות וקופץ ידו ואינו טועם וכו'. ובניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. וביותר אדם מישראל לוקח בהמה, שה או עז או כבש או שור, ושוחט ומפשיט רוחץ ובודק בריאה ונמצאת טרפה, מונע ואינו אוכל. הוי אמרת י"י צרופה. עד כאן.
וכתבו עלה דהא, וזה לשונם, ובודאי בדיקה זו מדבריהם היא. דאילו מדאורייתא אסיקנא התם בפרק אין צדין, הפשט וניתוח לעולה ולא לקצבים. ומיהו בשאר טריפות אף לכתחלה א"צ לבדוק כלל. ומה שחשו חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טריפות, כדי להסיר המכשולים. לפי שהסרכות ניכרות לעיניים. ועם שהן מצויות, אם לא היינו בודקים יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשלות. פעמים שימצא אחד סירכא בריאה, ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו. ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף, וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע. אבל שאר טריפות שתלויים בענינים דקים [ושאינם מצויים] לא חשו להם חכמים. ואין ספק שאפילו לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקה אינו נכון לעשות. והעושה כן הרי הוא כפורץ גדר של מנהגן של ישראל. וישראל קדושים נהגו איסור בדבר זה. והא דתנן [ביצה כ"ה ע"א] בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה מבעוד יום דברי ר"ע, ומשמע התם דמותר לאוכלו קודם בדיקה, מדמוקמינן לה התם כדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת התר עומדת. התם הוא דמשום הפסד ממונו, דאילו לא שחטה מיפסלה לה, חשיב לה (כ)ר"ע כדיעבד. וזה נכון וברור. הרשב"א ז"ל. ויש ראיות.
<h2>דף י.</h2>
איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה. ורב חסדא אמר כשרה אימר בעצם נפגמה. והלכתא כותיה דרב הונא בשלא שבר בה עצמות והלכתא כותיה דרב חסדא בששבר. פירוש השוחט בסכין. ולאחר מכן נמצאת פגומה, ויודע הוא שכששחט בדקה קודם שחיטה והיא יפה. אבל לא בדקה לאחר שחיטה מיד. אפילו שבר בה עצמות. בין שחיטה לבדיקה אחרונה דאיכא למתלייה בעצמות פסולה השחיטה. שמא בעור. הבהמה נפגמה. ונמצא שלא נשחטו הסימנין אלא נקרעו, שהפגם קורע, וקרא כתיב [דברים י"ב] וזבחת. וכתבו ז"ל, דאפילו נגע בעצם דמפרקת לא תלינן בעצם דמפרקת כלל. לפי שהוא רך, ואינו מצוי לפגום יותר מעור. ועוד שאין הסכין מצוי לפגום אפילו בעצם דרך הולכה והובאה אלא דרך הכאה ושבירה. ומיהו היינו דוקא להקל. אבל להחמיר, כגון ששחט שתים ושלש בהמות ונאבד הסכין ולא בדק בין בהמה לבהמה, אם נגע בעצם דמפרקת כולן אסורות, מאותה ששבר מפרקתה ואילך. ומיהו אם לא נגע בעצם המפרקת, אפילו שחט בהמות הרבה בבדיקה ראשונה, כולן כשרות. דרב כהנא שהיה מצריך בדיקה בין כל אחת ואחת, עצה טובה קמ"ל שאם נמצאת הסכין פגומה אי אפשר ליפסל אלא האחרונה. והיכא דנפלה סכין אחר שחיטה על הקרקע או על האבן ונמצאת פגומה אם על חודה נפלה הרי היא כשבר בה עצמות. אבל אם אין ידוע אם נפלה על חודה או על צדה פסולה שמא בעור נפגמה. זה הכלל אין תולין להקל אלא בששבר בה עצמות ודומה לו אבל מספק אין תולין הרשב"א ז"ל.
בעצם נפגמה. בעצם ששבר בה. וכתבו ז"ל דכיון דסכין סתם הוא אפילו בקטנה שאין בו שיעור הכשר שחיטה חוץ לפגימה פסקינן להקל. ואם נאבד הסכין קודם בדיקה אין מוציאין הסכין מחזקתו קל וחומר משבר בה עצמות. ומיהו בדאיתיה לסכין קמן צריך בדיקה דכל שישנו ואפשר לבדקו אין סומכין על החזקה. ושלשה דברים הם שצריכין בדיקה בשישנן לפנינו ואם אי אפשר כשרין דחזקתן כשר ותולין בחזקתן להקל. האחד המצויין אצל שחיטה. השני בדיקת הסכין אחר שחיטה. השלישי בדיקת הריאה. ואין ספק דחזקת הסכין הוא כשבדק קודם שחיטה אבל אם לא בדק קודם השחיטה ונאבד הסכין או ששבר בה עצמות ונמצאת פגומה ודאי פסולה היא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה הרשב"א ז"ל.
<h2>דף י:</h2>
והלכתא כותיה דרב חסדא בששבר. וכתב רבנו אלפסי ז"ל הלכך צריכה בדיקה בין כל חדא וחדא ואי לא בדיק בין כל חדא וחדא ונמצאת הסכין פגומה כל מאי דשחט בה אסיר כדאמרי הוה עובדה וטריף רב יוסף תליסר חיותא ואפילו קמייתא כרב הונא דאמר חיישינן שמא בעור נפגמה. והיכא דראה אחד ששחט ואזל ליה לעלמא ולא ידע אי גמיר אי לא גמיר אותה שחיטה מותרת דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דתניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצאו שחוט חזקתו שחוט. אלמא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. והכין מסקנה דגמרא מן בתר רבינא אם כן אע"ג דרבינא לא סבר הכי לית לן בה. ואי קשיא לך הא דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה דשמעת מינה דספק שחיטה לחומרא וקיימא לן דהלכתא היא. התם כגון דאיתילידא ריעותא בסכין, אבל הכא כיון דקימא לן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין כמאן דאיתידע במה נשחטה דמי הלכך איתא להא ואיתא להא ולא קשיין אהדדי עכ"ל.
ולענין עד אחד באיסורין קימא לן דעד אחד נאמן ולא (אמרנן) [אמרו] להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם. ובשם הראב"ד ז"ל אע"פ שלא אמרו להראות סכין לחכם אלא משום כבודו של חכם כיון שיש תועלת גדולה בדבר שהרי בדיקת סכין צריכה דקדוק יתר ומי כהחכם ומי יודע להזהר, אין ראוי לחכמים למחול על כבודן בדבר זה אשר לא כדת שאינם משגיחים על תקנת הדור. וגם העם כולם ראשים וחכמים בעיניהם. מכל מקום אחר שאין החכמים מקפידים על הדבר אין משמתין את הטבח שאינו מראה סכינו לחכם, אבל בדורות הראשונים אמרו האי טבחא דלא סר סכיניה לחכם משמתינן ליה. וא"ת הא דקימא לן דנשים ועבדים נאמנין באיסורין ואפילו באיסור דאיתחזק כגון שחיטה, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ואפילו עד אחד הא אין בידו לתקן אם שהה או דרס ולא שחט רוב. ונ"ל דלא חיישינן לבן דעת שיקלקל ובידו לתקן ולשחוט שחיטה ראויה. והא דאיצטריך קרא דוספרה לה לנדה שנאמנת לספור [כתובות ע"ב ע"א], משום דהוי דבר שבערוה דבעלמא אין פחות משנים. והא דצריך תלמודא בהרבה מקומות [פסחים ד' ע"ב] אפילו באיסורין דרבנן לומר דאפילו נשים ועבדים נאמנין, הינו דוקא בדברים של טורח ודקדוק רב וסתמן הם עצלים ובענין כזה לא היה נראה להאמינם. ומיהו יש דברים דמשום חשדא לא מהמנינן להו, כההיא דבכורות [ל' ע"ב], אשת חבר הרי היא כחבר ונאמנת על התכלת אע"פ שאין עמי הארץ נאמנין עליה. וראוי שתדע דכי היכי דקימא לן דכל ספק בשחיטה פסולה, הוא הדין בספק שהה וספק דרס או נשמטה גף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה ואין ידוע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה. והוא הדין לכל שאר טרפות כדמתקיף רבינא פרק אלו טרפות [נ"א ע"א] דילמא האי חוט השדרה איפסיק גבי ההיא אימרתא דהוה משדרן כרעא בתריתא. וכן קימא לן [נ"ג ע"ב] חוששין לספק דרוסה. אלא דכל היכא דאיכא אומדנא לתלות להתר תלינן כגון שדרסו על העוף או פרכס ונלחץ אל הקיר ואיכא אומדנא דאפשר שנשמטה גפו מחמת כן תלינן לקולא דהא תלינן בזאב. ע"כ מיסוד הרשב"א ז"ל. והיכא שעשו גבינות מחלב בהמה ואחר כן נשחטה ונמצאת טרפות בריאה הגבינות אסורות כן כתוב בהלכות גדולות [הלכ' גיד הנשה] וכן בספר התרומה [סימן ע"ג] נמי. יש מן המפרשים ז"ל שמסכימים לדעת רבינו שמשון ב"ר שמשון ז"ל דבטרפיות אחרים שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה נולדו אזלינן בתר רובא דרוב בהמות כשרות הן וזו עכשיו נטרפה והגבינות מותרות
<h2>דף יב:</h2>
אמר רבא תאני אושעיא זעירא דמן חברייא זרק סכין לנועצה בכותל והלך ושחט כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין. הוא תאני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן, והא בעינן מוליך ומביא, שהלכה ובאה כדרכה. פירוש. דמן חבריא. בני הישיבה: כדרכה. כהוגן. הוא תאני לה וכו'. כלומר דאשכח מתניתא וגרסה. הוא אמר לה. מדעתו. והא בעינן וכו'. כדתנן בפרק שני [ל' ע"ב]. שהלכה ובאה כדרכה. שחתכה בהליכתה והכתה בכותל וחזרה וחתכה. והוא הדין נמי דמצי לתרוצה בסכין שיש בו מלא צואר חוץ לצואר דסגי ליה בהולכה לחודה כדלקמן [שם], אבל מהדר לאוקומי אפילו באזמיל כל דהוא. זרק. אוקימנא בפרק השוחט דהוא הדין הפילה הוא. דהכי קאמר התם, טעמא דנפלה, הא הפילה הוא כשרה. וקמ"ל דאע"ג דלא מיכוין אפילו לחתיכה בעלמא כשרה.
<h2>דף יג:</h2>
מתני' השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה. השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. פירוש בלילה וכו'. בגמרא מפרש.
<h2>דף יד.</h2>
מתחייב בנפשו. ושוחט בשבת אם במזיד שמתחייב בנפשו אפילו הכי שחיטתו כשרה דלאו כמחלל שבתות הוא דשחיטתו נבלה משום פעם אחת לא הוי משומד. ועוד דבצנעה מיירי מתניתין ולא הוי משומד אלא בפרהסיא. ועוד מצינן לפרש ששחט בשוגג ואע"פ שמתחייב בנפשו, כלומר אם היה שוחט במזיד השתא דהוא שוגג שחיטתו כשרה. ביום הכפורים. מתחייב כרת.
גמ' השוחט. דיעבד אין לכתחילה לא. ורמינהי לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה. אמר רב פפא בשאבוקה כנגדו. אמר רב אשי דיקא נמי דקתני התם דומיא דיום והכא דומיא דסומא ש"מ. פירוש. לכתחילה לא. לא ישחוט בלילה שמא לא ישחוט רובא והוא לא ידע. בין בראש הגג וכו'. ואע"ג דתנן בהשוחט [מ"א ע"א] אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות. דלא תימא לשר של ים הוא שוחט. ולא לתוך כלים דלא לימרו לקבל את הדם לזורקו לע"ז הוא צריך. אפילו הכי בראש הגג שוחטין ולא חיישינן לשמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט. או אם מקבל בכלי הכל יודעין שאי אפשר לו לטנף את גגו ואין כאן חשד. ובראש הספינה נמי הכל יודעים דכיון דבספינה הוא על כרחו שוחט לתוך הים שלא יטנף את הספינה. בשאבוקה. הא דקתני שוחטין בלילה לכתחילה בשאבוקה כנגדו, ומתני' בלא אבוקה. דומיא דסומא. דתניא לילה וסומא בהדדי.
<h2>דף טו:</h2>
פיס' השוחט בשבת וכו' אמר רב דימי מנהרדעה הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מ"ט כיון דלא אפשר לכזית בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה שחיט. דליכא למגזר גזרה שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא משום ההוא זית דחולה בעי למשחטיה כוליה. גזירה שמא ירבה. המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו. פירוש השוחט לחולה בשבת. לחולה מבעוד יום דאין כאן איסור שבת ולא איסור מוקצה. באומצא. לכוס. גזרה שמא ירבה (בשחיטה) בשביל בריא דהא משום ההוא זית אחר שיניח קדרה על האש ירבה שם חתיכה. ומשום שיבא לידי איסור סקילה גזרינן, אבל לתת חתיכות הרבה בבת אחת אינו אסור אלא מדרבנן וביום טוב מותר לכתחילה אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת לכל אדם. זה כתב הרשב"א ז"ל בשם רבו ז"ל. ובשם רבינו יצחק ז"ל אע"פ שהתירו ביום טוב למלאות חבית מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד. בשבת לא התירו להרבות בשביל הבריא אע"פ שמבשל לחולה משום חומרא דשבת, והינו דאיבעיא להו במסכת מנחות [ס"ד ע"א] פרק ר' ישמעאל אמדוהו לשתי גרוגרות ויש גרוגרת בעוקץ זה וגרוגרת בעוקץ זה ושלש גרוגרות בעוקץ אחר הי מיניהו מייתינן מכלל דפשיטא לן דאם יש שתים בעוקץ זה ושלש בעוקץ זה שאסור להביא את השלש.
ולענין מבשל בשבת שלא לחולה אלא לצורך עצמו פסקו הגאונים ז"ל כר' יהודה דאמר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית. יאכל במוצאי שבת בין הוא בין אחרים, אבל בו ביום אסור בין לו בין לאחרים דמתניתין קתני שבת דומיא דיום הכפורים לענין בו ביום וקתני שחיטתן כשרה לענין מוצאי שבת. במזיד לא יאכל עולמית. הוא אבל אחרים יאכלו במוצאי שבת ואין לפרש לא יאכל עולמית בין הוא בין אחרים, דאם כן הינו מזיד דר' יוחנן הסנדלר דאמר במזיד לא יאכל לא לו ולא לאחרים. ולא קימא הא דרב נחמן בר אמי אמר כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כר' מאיר דמקל וכי דריש בפירקא שהוא ביום הדרשא מפני שהיה ברבים וחייש לעמי הארץ שלא ישמעו ויקלו דריש כר' יהודה. ומדלא דריש כר' יוחנן דמחמיר טפי משמע דליתא כלל. ולענין מה שאמרו מותר למוצאי שבת יש מפרש דלערב צריך להמתין בכדי שיעשו כדי שלא יהנו מעשיו הרעים ואפילו בעשה בשוגג וכן דעת רש"י ז"ל. ומיהו מבשל לחולה שעשה ברשות ולא חלל שבת מותר לבריא למוצאי שבת מיד.
מתני' השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה. הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והשנים והמגרה והצפורן מפני שהן חונקין. השוחט במגל קציר בדרך הליכתה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין ואם החליקו שניה הרי היא כסכין. פירוש. מגל יד. שרפ"א בלעז. ויש לה שתי פיות אחת חלקה כסכין והאחת פגומה בפגימות הרבה. הכל שוחטין בכל שוחטין. כולה מפרש בגמרא. מגל קציר. שקוצרין בה תבואה פלאכילה בלעז. שפגימותיה נוטות כלן לצד אחד בשפוע. מגירה. סכין מלא פגימות ואינן משופעות כשל מגל קציר אלא מכוונות, שיש לפגימה מורשא לכאן ולכאן כסתם פגימה אוגרת, ומגרה בלעז שיירא. השנים. התחובין בלחי הבהמה ויש פגימה בין שן לשן. והצפורן. מחוברת. שהן חונקין. שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימה. והאי חונקין אשארא קאי, ולאו אצפורן, דצפורן מפרש בגמרא מפני שהוא מחובר.
גמ' השוחט דאיעבד אין לכתחילה לא דילמא אתי למיעבד באידך גיסא. פי'. השוחט. במגל יד שצידו אחד סכין וצדו אחר מגל, לכתחילה לא ישחוט דילמא אתי למעבד באידך גיסא שהוא מקום הפגימות. פרש"י ז"ל שמעינן מהא דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן אסור לשחוט בה לכתחילה דהא הכא גזרינן משום אידך גיסא וכ"ש הכא דבההוא גיסא גופיה פגומה ע"כ.
פיסקא בצור ובקנה. לכתחילה לאו דוקא בתלוש ולבסוף חברו אבל במחובר מעיקרו אפילו דיעבד שחיטתו פסולה. ובתלוש שוחטין לכתחילה דתניא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה ומאי ניהו סימוניא דאגמא. פירוש ולבסוף חברו. לכתחילה לא ישחוט אפילו לא בטלו ואם שחט אפילו בטלו שחיטתו כשרה. במחובר מעיקרו וכו'. דבעינן תלוש לשחיטה. ובגמרא איכא דיליף מויקח את המאכלת דמשמע דבר תלוש. סימוניא דאגמא. עשב הגדל באגמי המים וקורין לה לישכא וכשהוא יבש הוא חד וחותך ואין קסמין נבדלין ממנו.
<h2>דף טז:</h2>
תניא נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה אמר רב ענן אמר שמואל לא שנו אלא שהסכין למעלה וצואר הבהמה למטה, אבל סכין למטה וצואר הבהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס. והא קתני בין שהסכין למעלה וצואר הבהמה למטה בין שהסכין למטה וצואר הבהמה למעלה אמר רב זביד לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה, סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת. רב פפא אמר ההיא בעופא דקליל. פירוש. סכין למעלה. פיו כלפי קרקע. וצואר בהמה למטה. ומוליך ומביא צואר בהמה. שמא ידרוס. מתוך שהצואר מכביד על הסכין. ודקדק הרשב"א ז"ל מדקאמר שמא ידרוס ולא קאמר שמא דרס, משמע דדוקא לכתחילה הא דיעבד כשרה, ואם כן מאי שנא משום חשש דרסה תפוק לי משום מחובר דלכתחילה לא ישחוט. על כן נראה לו ז"ל דבצואר בהמה למעלה אפילו דיעבד ואפילו אמר בריא לי שלא דרסתי אסורה גזרה שמא ישחוט וידרוס ולאו אדעתיה, ודוקא בהמה אבל עופא דקליל לכתחלה לא ישחוט משום לתא דמחובר, הא שחט שחיטתו כשרה, דאי משום דרסה, כיון דקליל אין כאן חשש דרסה ע"כ לשונו בחדושיו. לצדדין קתני. דהא רישא דבריתא תנא לעיל תלוש ומחובר כדקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר. וכי הדר סיים סיפא בין שהסכין למעלה כו' לאו תרויהו אתלוש ותרויהו אמחובר קאמר אלא חדא אתלוש וחדא אמחובר. סכין למטה וצואר בהמה למעלה אתלוש. דאדם אוחז בסכין למטה ושוחט והבהמה תלויה באויר וזה מוליך ומביא הסכין. והא דקתני סכין למעלה וצואר בהמה למטה אמחובר. כלומר אף במחובר. רב פפא אמר. לא תוקמא בשנויא דחיקא אלא תרויהו אתלוש או אמחובר קיימי ואפילו הכי לא תקשה לרב ענן דהא דקתני סכין למטה וצואר למעלה במחובר בעופא דקליל, ובהמה דקתני לאו דוקא.
<h2>דף יז:</h2>
תנו רבנן סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגרה ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה, מסוכסכת כשרה. היכי דמיא אוגרת והיכי דמיא מסוכסכת, אמר ר' אלעזר [אוגרת] משתי רוחות, מסוכסכת מרוח אחת. פירוש. תדון כמגרה. ואין בה חלוק בין אוגרת למסוכסכת שאפילו כולן מסוכסכות פסולה, דמסוכסכת הינו שאין לה אלא עוקץ אחד לפגימה ועוקץ השני הוחלק במשחזת ומכשרינן לקמן כי איכא חדא פגימא מסוכסכת כשהוליך ולא הביא שלא פגעה השחיטה בעוקץ משהגיע לסימנין. ובדקימא ארישא דסכינא. דכשהגיע לעוקץ עדין לא נחתכו העור והבשר שיקרע העוקץ את הסימן בירידתו. אבל כאן שיש בו פגימות הרבה אפילו כולן מסוכסכות עוקץ של פגם הראשון מחליש הבשר והעור והפגם השני בא לסימן וקורע. והא דתנן [י"ח ע"א] השוחט במגל קציר דרך הליכתה בית הלל מכשירין, מפני שמגל קציר עוקצי פגימותיו כפופין מאד מאד ואין קורעין דרך הליכתה כלל. ועוד דההוא נמי מפרשינן בה דהא דקתני מכשירין, כלומר שאינה נבילה ומיהו באכילה מיהת אסורה. והא דקתני הכא תדון כמגרה אפילו מסוכסכת דילמא ליאסר באכילה. אוגרת משתי רוחות. שיש שני עוקצין לפגם אחד לראשו ואחד לסופו. ולשון אוגרת כמו [משלי ו'] אגרה בקציר לשון אסיפה שאוגרת הצפורן לתוכה משני עוקציה. מרוח אחת. שאין לה לפגימה אלא עוקץ אחד והשני הוחלק במשחזת ואינו אוגרת אלא מסכסכת הסכין והבשר לשון סכסוך אנמשקלי"ר בלע"ז כמו [ישעי' י"ט] וסכסכתי מצרים. ובגמרא מוקמינן הא דמסוכסכת כשרה דקימא המסוכסכת ברישא דסכינא ומורשה דידה נוטה כלפי הקתא וכשהוליך ולא הביא דכי אזלא לא פגע במורשא כלל. וכתב הרשב"א ז"ל הוא הדין איפכא אם נוטה כלפי הראש והביא ולא הוליך ע"כ. והריא"ף ז"ל לא הזכיר רישא דסכינא, משמע דסבירא ליה דלא שנא קימא ברישא דסכינא ולא שנא אפילו קימא באמצע דסכינא. ומלישנא דגמרא נמי הכי משמע דמקשה והאמר רבא מסוכסכת כשרה ופריק כאן שהוליך ולא הביא וכו' ולא הזכיר רישא דסכינא, אלמא לאו דוקא.
אמר רבא שלש מדות בסכין אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה. מסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה. עולה ויורדת מותר לשחוט בה לכתחילה. וסכינא חריפא דדמיא לסאסא כשרה. במערבא בדקי לה לסכינא בשמשא, בנהרדעא בדקי לה במיא. בסורא אמרי בשרא אכלא בשרא בדיק לה והלכתא צריכא אטופרא ואבשרא ואתלתא רוחתא. פירוש. פסולה. נבלה אפילו בדיעבד. עולה ויורדת. כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוצקין במשחזת והוי הסכין נמוך שם. לסאסא. ארישט"א זקן השבלים שאינו חלק כך סכין שאין פיה חלק אבל פגם אין בה. סאסא אשפ"א בלע"ז. בשמשא. נותנין אותה בשמש ורואין בחדודו של סכין לשון מורי. ל"א הולך ומעמידה בשמש חודה למעלה ומסתכל בצלה ואם יש פגם בסכין ניכר הוא בצל שהחמה נכנסת בפגם. במיא. חודה הופך למטה ומוליכה על פני המים ונוגעת מעט במים ואם יש שם עוקץ עושה כמין חריץ במים בהליכתן. ל"א הופך חודה למעלה ואוחזה בידו בשפוע ראשה ולמטה ומטיל מים על חודה באצבעו, אם יש פגם המים נופלין שם ואין יכולין לילך עד ראשה לשון מורי. בשרא אכלא. היא באה לחתוך בשר לפיכך עיקר בדיקתה בבשר או בריש לישנא או בבשר אצבעו אם בשר נוגע בפגם כך יפגע בו בשר הסימן, אבל בדבר אחר לא הויא בדיקה שמא דבר קשה עובר על הפגם קטן ואינו חוגר בו או דבר שהוא רך יותר מדי נכנס לתוך פגם קטן אע"פ שאינו פגם לקלקל הסימן. אבשרא. בשר אצבע. טופרא. צפורן. ואתלת רוחתא. של סכין באמצע חודו ובצדדין. וכתב הרמב"ן ז"ל דלמאן דאמר אבשרא ואטופרא וחוט השערה ושמשא בכל פגימה אסרינן ואפילו קטנה שבקטנות. והוא שתחגור כל דהוא טופרא או בשרא או אפילו חוט השערה. הא בלא חגירה כל דהוא כשרה. ולא מכשרינן אלא דומיא לסאסא שאין בה פגימה אלא שאין פיה חלק וכן פסק הרשב"א ז"ל.
<h2>דף יח.</h2>
אמר רב הונא האי טבחא דלא סר סכיניה קמי חכם משמתינן ליה. ורבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבשריה דטרפה היא. ולא פליגי כאן בשנמצאת סכינו יפה כאן בשלא נמצאת סכינו יפה. ההוא טבחא דלא סר סכיניה לחכם, קם רבא בר חנינא שמתיה ועבריה ואכריז אבישריה דטרפה היא. איקלעי מר זוטרא ורב אשי לגביה אמר להו לעיינו רבנן במילתיה דתלו ביה טפלי, בדקיה רב אשי לסכיניה ונמצאת סכינו יפה ואכשריה. אמר ליה מר זוטרא לא ליחוש מר לסבא. אמר ליה שליחותיה דידיה קא עבדינן. פירוש. דלא סר סכיניה. שלא הראה סכינו לחכם. מעברינן ליה. מאומנותו, שלא ימכור בשר עוד. נמצאת סכינו יפה. משמתינן ליה משום אפקירותא שהחציף פניו כדקימא לן מנדין לכבוד הרב בברכות פרק מי שמתו [י"ט ע"א]. בשלא נמצאת סכינו יפה. מכרזינן אבישריה דטרפה היא משום קנסא. שמתיה ועבריה. דקסבר רבא אפילו בנמצאת סכינו יפה קאמר. לגביה. דרבא בר חנינא. במילתיה. של טבח שמא תמצאו לו זכות. טפלי. בנים קטנים תלויין עליו לזון וצריך להשתכר. טפלי. תרגום של טף. ואכשריה. משום דהא דאמר רבא מעברינן ליה בלא נמצאת סכינו יפה קאמר. לסבא. לרבא בר חנינא שהעבירו ואתה מכשירו. שליחותיה וכו'. שהרי צונו למצא לו זכות ועכשיו שמצאנו לו אין אנו צריכין לחזור ולימלך בו.
פיס' השוחט במגל קציר כדרך הליכתה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן אף כשהכשירו ב"ה לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה. פירוש. מגל קציר. אינה קורעת דרך הליכתה לב"ה מפני שראשיהן כפופין מאד. אבל באכילה אסורה. גזרה הולכה אטו הובאה. פירש רש"י ז"ל קשיא לי לדברי הפירושים שמפרשין שהולכת מגל קציר פסולה אטו הובאה היכי אמרי מסוכסכת ארישא דסכינא בהולכה כשרה. מתני' השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשרה. ר' יוסי בר' יהודה אומר מלא החוט על פני רובה. פירוש. הטבעת. בטבעת גדולה שהיא עליונה שבכולן שאין טבעת ממנה ולמעלה. ושייר בה מלא החוט. לצד הראש שלא הטה הסכין לצאת מן הטבעת לצד הראש עד שגמר את כל הטבעת כלה כשרה. מלא החוט. כלומר כל שהוא, אבל אם קודם שגמר את כולה הגרים את הסכין לצד הראש ויצאת השחיטה למעלה מן הטבעת שאינו מקום שחיטה שהוא הגרמה שנאמרה הלכה למשה מסיני אע"פ שנשחט הקנה במקום שחיטה פסלי רבנן הואיל ונגמרה בפסול. על פני רובה. אם שייר מלא חוט השערה מן הטבעת לצד הראש על פני רוב הטבעת. כלומר שחתך רוב הקנה בתוך הטבעת ובמיעוטה הגרים ויצא הימנה לצד הראש וגמר השחיטה למעלה הימנה כשרה. דברובא אתכשרא לה שחיטה, אידך כי קא שחיט מחתך בשר בעלמא הוא.
<h2>דף יח:</h2>
גמ' כי סליק ר' זירא אכל מוגרמתא דרב ושמואל. אמרי ליה לאו מאתריה דרב ושמואל את. ור' זירא לית ליה הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם. אמר רב אשי הני מילי היכא דדעתיה לחזור, ר' זירא אין דעתו לחזור הוה. פירוש. מוגרמתא דרב ושמואל. שהיתה שחוטה בתוך שאר טבעות הקנה דחשבי לה אינהו הגרמה דאמרי שאר טבעות לאו מקום שחיטה הוא וכל שלא במקום שחיטה קרי הגרמה כדאמרינן הגרים שליש ושחט וכו' אלמא תחלת שחיטה שלא במקומה קרי הגרמה ועדין אין כאן הטיה ור' זירא כי סליק מבבל לארץ ישראל משום דלא קימא לן כרב ושמואל כדלקמן אכלה. ור' זירא לית וכו'. בתמיה והא מתניתין היא בפסחים בפרק מקום שנהגו [זבחים ז' ע"א]. וכתבו בתוספות דאפילו [אי] סבר ר' זירא דלא אמרוה רב ושמואל מ"מ היה אסור אחר שנהגו במקומו איסור. וכתב הרשב"א ז"ל אפילו לא אמרוה רב ושמואל מודה הוא דחומרא הוא שהחמירו על עצמן והוה ליה כדברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור דנשאל אין מתירין לו. וקשה לו ז"ל מאין להם דר' זירא מודה דמשום חומרא נהגו בכך. דילמא מטעא טעו, ותניא דברים המותרים ואחרים טעו בהם באיסור, נשאל מתירין לו. לפיכך נראה לו ז"ל דכל מה שנהגו באיסור ואין אדם יודע עיקרו של איסור אם מחמת טעות או מחמת חומרא נשאל אין מתירין דילמא משום חומרא נהגו כן ועד שיודע שעיקרו מחמת טעות היה אין מתירים לו. והלכך כיון שבמקומו של ר' זירא נהגו בו איסור יש לו לר' זירא לנהוג בו איסור דדילמא חומרא בעלמא היתה ומי שבא להתיר ולומר טועין באיסור עליו להביא ראיה עכ"ל.
אמר רב פפא משמיה דרבא שייר בחטי כשרה. רב נחמן אכשר משפוי כובע ולמטה אמר ליה רב אחא (חנן) בריה דרב קטינא לרב נחמן, כמאן, לא כרב נחמן (כרבנן) ולא כר' יוסי. אמר אנא לא חלק ידענא ולא בלק ידענא אלא שמעתתא ידענא דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ואמרי לה אמר ר' אבא בר זבדא אמ"ר חנינא ואמרי לה אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי משפוי כובע ולמטה כשרה והינו שייר בחטי. פירוש. חטי. גלנדא דומין לחטים ומונחין על הקנה אצל הטבעת. שייר(י) בחיטי. הניח מקצתן לצד הראש ומקצתן לצד הקנה כגון שחתכן. משפוי כובע. כמין כובע יש למעלה מן הקנה ככובע על הראש ומאמצעיתו ולמעלה הוא הולך וכלה ועושה כדור כקוליס שקורין הלמ"א ואותו שפוי נקרא שפוי כובע כלומר שפוי חדוד אגושו"ן בלע"ז כמו שאנו אומרים (בכתובות) ראשיהן משופים כיתדות חדודין אגו"ד בלע"ז. משפוי כובע ולמטה. קודם שהתחיל הכובע לשפע ולעלות. לא כרבנן וכו'. דאפילו ר' יוסי לא מכשר אלא היכא דהוי רובא דשחיטה בתוך הטבעת אבל כולה למעלה מטבעת הגדולה מודה דפסולה היא והא כולה למעלה מטבעת היא. לא חלק וכו'. לא כרבנן דאמרי במחלק טבעת לשנים ולא כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר במבלק סימנין לשון מבולקה. כך שמעתי. אבל ראיתי בפרק חלק [סנהדרין צ"ח ע"ב] עתידין ישראל דאכלי שני משיח, ופריך פשיטא אלא מאן קא אכלי ליה, חלק ובלק קא אכיל ליה. ולפי הדברים לישנא בעלמא הוא. שמעתתא. דאמוראי ידענא דמכשרי למעלה מן הטבעת ובלבד שתהא משפוי כובע ולמטה. והני אמוראי סמכי אדר' חנינא בן אנטיגנוס שחולק על רבנן ור' יוסי כדתניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר וכו'. העיד ר' חנינא בן אנטיגנוס על המוגרמת שהיא כשרה. ותלמודא פסק הלכתא כר' חנינא בן אנטיגנוס דקאי רב נחמן כותיה. ורבנו אלפסי ז"ל הכי פסק משפוי כובע ולמטה כשרה והיינו שייר בחיטי.
<h2>דף יט:</h2>
מתני' השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה. המולק מן הצדדין מליקתו פסולה. השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. המולק מן העורף מליקתו כשרה שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה. פירוש. השוחט מן הצדדין. צדי הצואר. שחיטתו כשרה. ואפילו לכתחילה נמי ואיידי דבעי למתנא סיפא המולק מן הצדדין פסולה תנא השוחט דיעבד. מליקתו פסולה. דממול ערפו כתיב דהיינו מאחריו. השוחט מן העורף. מאחורי הצואר. ובגמרא מוקמינן בשלא החזיר הסימנין לאחורי העורף אלא חתך המפרקת עד שהגיע לסימנין וקודם שהגיע לסימנין נטרפה בשביל המפרקת. ואע"ג דבמליקה כשרה דאמר לקמן חותך מפרקתה, התם הוא דכולה מתחלה ועד סוף הוי מן המליקה והוי כשאר שוחט שנקב הושט מעט מעט עד שגומר שחיטתו, אבל שוחט מן העורף כיון דשחיטה לאו הכי גמרי לה הוי שבירת המפרקת קודם השחיטה ואיטרפה לה. והשוחט מן הצדדין דקתני רישא כשרה ואפילו בדלא אהדר משום דמשחט סימן שפיר קודם שבירת המפרקת. המולק מן העורף. וחתך בשר דמפרקת עד שלא יגיע לסימנין מליקתו כשרה. שזו היא מצות מליקה. כדתניא לקמן בבריתא, חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה וכו'. ואידי דתנן השוחט מן העורף פסולה דאפילו בדיעבד נמי, תנא נמי המולק בדיעבד.
<h2>דף כ:</h2>
גמ' תאני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף. אמר רבינא אמר לי רבא בר קיסי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף לא אמרן אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור. פירוש. אין עיקור וכו'. דסבר הכי אגמריה רחמנא למשה. רבא בר קיסי. שם חכם. אלא במליקה. דכיון דדרסה וחלדה לא פסלה בה שמצות מליקה קוצץ ויורד בצפרנו בין פירקי עצם דמפרקת בלא הולכה והובאה עיקור סימנין נמי לא פסלי בה. אבל בשחיטה. ופסק הראי"ף ז"ל קימא לן כרבינא. אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה. אמר רב יהודה אמר שמואל נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמאה באהל ואם תאמר מעשה דעלי דמפרקת בלא רוב בשר הוה, זקנה שאני, דכתיב ויהי כהזכירו את ארון האלקים וגו' כי זקן האיש וכבד. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן קרעו כדג מטמא באהל. אמר ר' שמואל ב"ר יצחק ומגבו. אמר חזקיה עשאה גסתרא נבלה. אמר ר' אלעזר ניטלה ירך וחלל שלה נבלה. היכי דאמי חלל שלה, אמר ר' אלעזר כל שרבוצה ונראית חסרה. פירוש. ורוב בשר. שעל המפרקת מאחורי הצואר נפסק עמה. נבלה. ומטמאה מיד ואפילו היא מפרכסת דמתה ממש היא ושחיטה דבתר הכי לא מטהרה ליה מידי נבלה.
<h2>דף כא.</h2>
מטמאה באהל. באדם. בעלי. דמפרקת בלא רוב בשר הוה וקרי ליה מת כדכתיב ותשבר מפרקתו וימת. קרעו. ואפילו מפרכס. עשאה גסתרא. דבר החלוק לשנים קרוי גסתרא בלשון יון. נטל הירך. ממקום חבורו בבוקא דאטמא. וחלל שלה. כלומר, לא שניטל העצם עם קצת בשר הפנימי ונשאר בשר העליון והעור עד חצי הירך או שלישיתו וחופה את המכה, דהתם טרפה הוא דהוייא כדתנן [ע"ו ע"א] בהמה שנחתכו רגליה דהיינו האחרונים מן הארכובה ולמעלה טרפה. אבל בשניטל כל הבשר עד שנראית גומא של מקום חתך כעין חלל קבדור"א בלע"ז נבלה, ואפילו יש לה חיות מטמאה. כל שרבוצה וכו'. דרך בהמה לרבוץ על ירכה ומתכסת ביריכה ברביצתה. ואם נראית חסרה כשהיא רבוצה נבלה.
<h2>דף כז.</h2>
השוחט. דיעבד. ושחיטתו כשרה. בגמרא מפרש דמשום אחד בעוף נקטיה. דלכתחילה אם בא לשאול אומרים לו שישחוט שני הסימנים גם בעוף. ואגב עוף נקט לשון דיעבד גם בבהמה, דודאי בבהמה אינו יכול לשחוט יותר משנים. אי נמי שייך [לומר] כן בבהמה משום רוב אחד כמוה, דודאי לכתחילה ראוי לשחוט הסימנין לגמרי. ורובו של וכו'. דוקא רוב הנראה לעינים. ומיהו אם שחט יותר מחציו אפילו כחוט השערה כשר. ורידין. חוטי צואר המקלחין את הדם. ומפרש בגמרא דאעוף קאי, לפי שדרך לצלותו שלם, ובמליחה לא יצא דם המכונס בורידין. אבל בבהמה הא מחתכה אבר אבר. ועוף ששכח וצלאו או בישלו כולו כאחד בלא חתיכת ורידין הרא"ש ז"ל התירו דיעבד. והא דתניא בתוספתא [פ"ב ה"א] רבי יהודה פוסל בעוף עד שישחוט את הושט ואת הורידין, לאו דוקא פוסל דיעבד, אלא כלומר אוסר לכתחלה עכ"ל. והרשב"א ז"ל אסרו, אלא דסגי ליה בחטיטת החוטין לאחר בישולו ומותר. ומוכח בגמרא דלשון שחיטה בורידין לא נקטיה אלא משום שיהיה בשעת שחיטה, שהדם חם. אבל אין הכי נמי דבנקיבה סגי. חצי אחד. ה"ק חצי כל אחד. והא לא צריך, דמרישא שמעינן לה. אלא משום אחד וחצי בבהמה נקטיה. דס"ד שכל הסימן ישלים מה שיחסר מרוב השנים. קמ"ל דלא. רוב אחד וכו'. משום בהמת קדשים איצטריך, דסד"א הואיל וצריך הדם ליבעי שנים קמ"ל.
<h2>דף כז:</h2>
גמרא. בשני סימנין. כבהמה. לפוטרו בלא כלום. כדגים. ולמד וכו'. דייק מכאשר. אל"ף אחד, שי"ן שנים רי"ש רוב. פיסקא. ושט ולא קנה. שעיקר החיות בוושט, שפסולו במשהו. ובקנה עד דאיכא רוב. הילכך בעינן הסימן שתלוי בו החיות. ממסמס. מלוכלך. קועיה. צוארו, וצריך לבדוק בסימנין ושמא נפסק הקנה או ניקב הוושט. ומשום ספק דרוסה לא בעינן למבדקיה, דאפילו שלא במקום הריעות, ואפילו בגרגרת, אם האדימה משהו טריפה, דזיהרא מיקלא קלי, אי דחיישינן לדרוסה. אלא דלהא לא חיישינן, דלעולם תלינן בכלבא או בקניא. דאמרינן התם [נ"ג ע"א] ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא.
<h2>דף כח.</h2>
[שחט את הוושט. ואחר כך נשמטה שחיטתו] כשרה. בעוף מיירי, שהכשרו בסימן אחד. [כל ספק בשחיטה פסולה]. (בדרב) [כדרב] הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. שמוטה וכו'. הגרגרת עצמה מצאה שמוטה ושחוטה. שאי אפשר וכו'. היינו דוקא בשמוטה לגמרי ובשלא תפס בסימנין, כדאמר רב נחמן. דודאי אם היתה כך שמוטה לגמרי היתה נופלת תכף למטה בחזה. ויקיף. שישחוט בהמה אחרת ויעקור הסימנים כולם ויראה היטב אם ידמה עיקור זה לזה, אם דומים ממש מותרת. אבל באותה בהמה עצמה אי אפשר לדמות. שמתחילה היה בה חיות קצת, ובעיקור השני כבר מתה לגמרי. ובהקיף מיקל רבי יוחנן ומתיר אפילו תפס בסימנין. וכתב הרשב"א ז"ל שיש מן המפרשים דאמרי דבעינן הקף אפילו בדלא תפס, ואם תפס לא מהני ליה הקף.
<h2>דף כח:</h2>
והדר נבדקיה. למעלה מן השחיטה ולמטה. אין לו בדיקה מבחוץ. לפי שהוא טריפה בנקב משהו ואינו ניכר. ואי משום טיפת דם, עור החיצון אדום ולא מינכר. אלא מבפנים. שהעור לבן, וטיפת דם ניכרת בו. לקנה. שהקנה נבדק מבחוץ, לפי שאינו נטרף אלא ברוב. ונישחטיה וכו'. שהעוף הוכשר בסימן אחד. והדר וכו'. יטלו הושט כולו ויעקרוהו מן הלחי ויהפכוהו ויבדוק. כרבי יוחנן. דאמרינן בפרק גיד הנשה [צ"ה ע"ב] דשלח ליה תליסר גמלי ספיקי טריפתא למבדקיה בגווייהו. לישנא אחרינא, כרבי יוחנן בכל מילי.
פיסקא. רבי יהודה אומר וכו'. וצולהו כולו. דטעמיה משום דם הוא ולא משום צורך שחיטה. הילכך בנקיבה סגי ליה כל זמן שהדם חם, ולא חיישינן לשהייה ושאר דינין. ומנתחה. שכבר נחתכו הורידין בהרבה מקומות. ואחר כך מולחן. והוא הדין בעוף אם מנתחו אבר אבר, אלא שבעוף כיון שדרכו לצלותו שלם צריך לעולם לחתוך את הורידין. ואם לא חתך הורידין ולא נחתכו אברים וצלאו, כתב הרשב"א ז"ל שאסור באכילה, מדתניא הכא שחט שני חצאי וכו' פסולה רבי יהודה אומר עד שישחוט וכו'. ועל כרחין רבי יהודה אפסולה קאי. ובאיסור משהו כתב בעל (העיטור) [העתים] ז"ל, דדוקא לצלי סגי חתיכת ורידין, אבל לקדרה לא סגי ליה בניתוח, דהא בניתוח אברים דסגי בחתיכת ורידין צריך חתיכת חוטין שבגוף. כדאמרינן פרק גיד הנשה [צ"ג ע"א] חמשה חוטין וכו', תרי משום דמא, דידא ודלועא משום דמא. והרשב"א ז"ל נמי מודה בהני תרי חוטי, משום דלא שפכי דרך ורידין כשאר חוטין, וכן אינן נשפכין דרך שאר חוטין שבגוף. אלא שהרב ז"ל אינו מחלק בין צלי לקדרה. אלא צלי נקט לומר דאפילו צלי צריך חתיכת ורידין, ולא אמרינן נורא שייף ליה לדמא. ומנקבן בקוץ. דטעמיה דרבי יהודה משום דם הוא.
<h2>דף ל.</h2>
גמרא. בשנים וכו' הפירוש הנכון ששחט מן הסימן מעט כלפי העור, ועוד חזר ושחט מעט כלפי המפרקת, ועוד מעט מן הצדדין. ואין שום אחד מהן רוב. אבל כשמצטרף הכל איכא רוב חלל ורוב הקף. ואין הפרש בין יהיו חתוכין מכוונין בהקף או לא. ובשאלתות דרב אחאי גאון ז"ל פרשת בהעלותך [שאילתא קכ"ד] כתוב, היכא דשחט מקצת סימנין בחדא דוכתא ונדחי ידיה בדוכתא אחריתי ושחט הנך סימנין באידך גיסא, בין כנגד זה בין שלא כנגד זה כשר. וזהו הפירוש הנכון. עכ"ל הרשב"א ז"ל.
<h2>דף ל:</h2>
[השוחט בשנים ושלשה מקומות] כשר. הלכתא כרב, דהלכתא כותיה באיסורי. ועוד ממעשה דתורא. לימדתנו. כיון שהתרת זה השור. כמסרק. שיש בו לשונות רבות, והפרש בין כל אחד ואחד. כקולמוס. ששחט באלכסון במקום שחיטה, ולומר דלא בעינן שחיטה מפורעת. תחת השני. ששחט כבר הראשון. נבלה. ומטמאה. הני מילי וכו'. דכיון שהחליד הסכין תחת השני לא אפשר [לו] לחתוך אלא אם כן יגביה ויחתוך הסימן שהוא עליו. אבל מלמעלה וכו'. שהחליד הסכין בין סימן לסימן ושחט התחתון כהלכתו מלמעלה למטה, ואחר כך הוציא הסכין, וחזר על הראשון לשוחטו כהלכתו. תחת העור. דלאו בר שחיטה הוא. מטלית. הכרוכה סביב הצואר, דהאי לאו גופא. מסובך. שם מאליו, ולא דמי למטלית שכרכו בעליו. אבל נפלה טליתו על צואר הבהמה ושחט תחתיה לא הויא חלדה ושחיטתו כשרה, הרשב"א ז"ל. תיקו. ולחומרא, ככל תיקו דאיסורא. החליד במיעוט סימנין. פירש רש"י ז"ל, לאחר ששחט הרוב כהוגן החליד במיעוט בתרא, וסליק בתיקו ועבדינן לחומרא. ובמיעוט קמא פשיטא ליה שהיא נבלה. וכן פסק לחומרא גבי הגרמה ואפילו שחט שני שליש והגרים שליש. ולא הודו לו המפרשים ז"ל, דאין אחר הכשר רוב כלום, ותניא בתוספתא [פ"ב ה"א] שחט אחד או רוב אחד בעוף אע"פ ששהה זמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה. והסכים הרשב"א ז"ל לפירוש רבינו תם ז"ל דהכא בבהמה שצריכה שני סימנין, וכגון ששחט רובו של סימן ראשון והחלידה ליד הסכין תחת המיעוט הנשאר ושחט השני. וקא מיבעיא ליה כיון דלא מעכב בשחיטה אע"פ שהוא מגוף הסימן הוי ליה כתחת העור, וספק חלדה. או דילמא ודאי חלדה היא.
מתניתין. השוחט. דיעבד משום קדשים. דבקדשים [כתיב] תזבחהו, חסר וי"ו, למידרש תזבחהו, שלא יהו שנים שוחטים זבח אחד, ולא אחד זובח שני זבחים. דיש אם למסורת. ומכלל דלחולין שרי לכתחילה. שנים אוחזין. אחד בראש הסכין וחבירו בקתו. ולא חיישינן שמא יעכב אחד לחבירו ויבא לידי דרסה. ומיהו לכתחילה חיישינן. והא דאמרן לעיל דבחולין שנים שוחטין זבח אחד לכתחלה, הני מילי כששניהם אוחזין במקום אחד, שרצון שניהם שוה בהולכת הסכין. מיהו לענין הילכתא דלא בעינן שחיטה מפורעת מפרשי' מתניתין בשני סכינין, זה למזרח הקנה וזה לצפונו. ואם שחטו בין שניהם רוב הקנה כשרה. ואע"ג שחוט מפסיק בין השחוטות ולא הוי מפורעת.
מתניתין. והתיז הראש בבת אחת. שני סימנין, כאדם המתיז קנה או דלעת, שדוחק הסכין בכח ופוסק. והיא דרסה. וכתיב ושחט, ואין ושחט אלא ומשך, כדכתיב חץ שחוט, שהחץ הולך. היה שוחט. במשיכה. והתיז. בהבאה ראשונה עד שלא הספיק להוליך. או הוליך והתיז עד שלא הספיק להביא. חוץ לצואר. מפרש בגמרא חוץ לשני צוארים, שיש בו שלשה צוארים אין לחוש שמא דרס. אבל אין אורך הסכין כך אין הסימנין נחתכין במשיכה זו בלא דרסה. באזמיל. אזמיל, תער דק, וקטן מאד. בגמרא פריך כיון דתנא כל שהו אמאי חזר למתני אפילו באיזמל. ומתרץ דיש אזמיל שפסול לשחיטה, כגון אזמיל שעושים לו קרנים בראשו לנוי, ומתוך שהוא קטן מאד, כשמוליך או מביא קורע או נוקב. מהו דתימא נגזור האי אטו האי קמ"ל דלא גזרינן. אמר המחבר. לא ראיתי שום פוסק דבעי יותר מלישנא דמתניתין שהוא שיעור שני צוארים אלא דוקא בשוחט שני צוארים יחד. עד כאן לשון המחבר.
<h2>דף לא.</h2>
גמרא. שאין לו קרנים. מפורש במתניתין. מבזע. כשהוא מוליך ומביא, מתוך שהוא חד הוא נוקב וקורע ואינו חותך. דאשכפי. מרצע הרצענים שפתיו חדין וחותכין בו חוט התפר. לא אזמיל. אבל מחטא דאושכפי לא, לפי שגם הוא אינו שוחט אלא קורע. וכבר כתבתי למעלה אמאי תנא באזמיל כיון דכבר תנא אפילו כל שהו.
מתניתין. נפלה הסכין. מעצמה. בין שהיה הסכין מונח בידו או בחיקו ונפלה מעצמה, בין שהפילה הרוח מאיזה מקום שהיה עומד. כדרכה. ששחט בהולכה בלא דרסה כלל ולא שום פסול אחר. פסולה. אפילו הכי השחיטה פסולה, דכתיב וזבחת ואכלת, דמשמע מה שאתה זובח אתה אוכל. וזו לא באה מכח אדם כלל. מיהו כיון דאיצטריך רחמנא למפסל מתעסק בקדשים, דכתיב לרצונכם תזבחו, כלומר לדעתכם זבוחו, מכלל דבחולין לא בעינן כונה לשחיטה. וכל זמן שיהיה מתעסק בסכין, כגון שזורקו ומתכוין לנועצו בכותל, והלך הסכין ושחט כהוגן, שחיטתו כשרה, דלא בעינן כונה לשחיטה בבהמת חולין.
<h2>דף לב.</h2>
ונפלה. מידו לאחר שהתחיל לשחוט. והגביהה. ושהה בהגבהה זו. או נפלו כליו, בגדיו, על ידיו אחר שהתחיל לשחוט. או שמצא הסכין רעה אחר שהתחיל לשחוט והניח השחיטה והשחיז הסכין, או שהיה עייף ופסק השחיטה, ובא חבירו וגמרה. אם שהה בנתים כדי שחיטה אחרת. שני סימנים לבדן, והבהמה רבוצה ומוכנת ומזומנת לשחיטה, ובשיעור מועט יכול לחתוך רוב הסימנין. אם שהה כדי שיעור ואחר כך חזר וגמר, השחיטה פסולה כי היה בה שהייה. וכל ששחט תחילה נחשב נקב, אם בושט במשהו, אם בקנה ברוב. כדי ביקור. שיעור בדיקת הסכין בשלש רוחות לשוחט עצמו שהוא חכם ויודע לבודקו, שאין צריך לו ללכת ולהראותה לחכם. זו היא שיעור שהייה. גמרא. דנפלה. שלא באה מכח אדם. הא הפילה הוא לנועצה בכותל. ואע"ג דלא מכוין. דלחולין לא בעינן כונה כדכתיבנא לעיל.
פיסקא. אם שהה וכו' מאי כדי שחיטה אחרת. רוצה לומר אם שהה כדי לגמור מה ששייר. או רוצה לומר כדי שחיטה שלימה מראש ועד סוף. רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף. היינו שיעור שחיטה מראש ועד סוף. אפילו בהמה לעוף. זו היא קולא, דיהבינן שיעור שהייה לעוף שחיטה שלימה של בהמה. וכתב הריא"ף ז"ל והלכתא כשמואל ורבי יוחנן, דהוו להו תרי, ואין דבריו של אחד במקום שנים. בסכין רעה. שאין חידודה חותך יפה. כל היום כולו. הואיל וכל שעה הוא הולך ומביא ולא הפסיק בשחיטתו. שהיות מהו שיצטרפו. אם בין כל השהיות שעשה בשחיטה אחת יש שיעור שהייה שלם, מהו שיצטרפו. מדידיה. דשוחט בסכין רע ס"ד דאי אפשר בלא שהיות רבות, והוא אומר כשרה. במיעוט סימנין. הנכון בעיני המפרשים ז"ל, דבשחיטת בהמה דבעיא שני סימנין הוא דבעי. ובשוחט מיעוט אחרון של סימן ראשון, ושוהה בו שיעור שהייה קודם שיתחיל הסימן השני. מי אמרינן כמחתך בשר בעלמא הוא והוי שהייה. או דילמא כיון דלכתחלה בעי למשחט כולהו סימנין מתעסק בשחיטה הוא ולאו שהייה היא. ובעוף ליכא למיבעי, דכיון דשחט רוב הסימן כבר נגמרה השחיטה. ובמיעוט סימן קמא ליכא למיבעי, דאי קנה הוא, אפילו חצי קנה פגום לא מיפסל. אי בושט פשיטא, דהא שהה. תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא.
מתניתין. ופסק את הגרגרת. דהיינו עיקור, ובבהמה קאי. או שהחליד בין סימן לסימן ופסק מלמטה למעלה. רבי ישבב. שם חכם. וכן בדברי הימים [א' כ"ד] גבי משמרות כהונה. נבלה. כל השנויים וגם החליד עמהם. רבי עקיבא אומר טריפה. פליג בהחליד ואמר שטריפה היא ולא מטמאה. דשחיטה גרועה כזאת מועילה לטהרה מידי נבלה, דהא טרפה ששחטה אע"פ שאסורה באכילה שחיטתה מתירתה מידי נבלה, הוא הדין כשנשחטה בחלדה, וכן בשהייה ודרסה. כל שנפסלה בשחיטה. שאין סימניה שלימים. טריפה. דנפקא לן מקרא דכתיב וכי ימות מן הבהמה, מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואיזו זו טריפה ושחוטה.
<h2>דף לג.</h2>
גמרא. הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה וכו'. משום שמועיל לגוף. כדאמרינן בברייתא הרוצה שיבריא. מבית שחיטתה. שאינו מחוסר הפשט ויכול לחתכו מיד. ומולחו יפה יפה. אפילו לצלי. דאי לקדרה מאי ימתין עד שתצא נפשה ודאי בכדי מליחה תצא נפשה. ואע"ג דצלי לא בעי מליחה, הכא דכיון דמבית שחיטתה חתך ועד שתצא נפשה הדם מתמצה דרך שם ונעקר ממקומו, והוי כדם האיברים שפירש. ומדיחו. מפני שעדיין דם נבהל לצאת ולא יצא. וממתין לה עד שתצא נפשה. דאמרינן בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ג ע"א] מנין שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה ת"ל לא תאכלו על הדם. ואחד גוי. גוי במיתה תליא רחמנא, וזו אבר מן החי הוא כיון דנחתך בעוד נפשו בו. קמ"ל דמותר, דליכא מידי דלישראל מותר ולגוי אסור.
מתניתין. חיה. מדנקט חיה בחולין מיירי, דחיה בקדשים ליכא. שמע מינה דבחולין שנעשו על טהרת הקדש, שהידים שהן שניות עושות בהן שלישי. דאילו חולין גרידי אין שני עושה שלישי בחולין אלא על ידי משקה. ולא יצא מהם דם כשרים. דמדאיצטריך בקדשים לומר [דברים י"ב] ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל, מכלל דבחולין ליכא קפידא. מסואבות. כלומר בלא נטילה. דגזרו עליהם להיות שניות. הוכשרו בשחיטה. דכמו שהשחיטה מכשירה הבשר להתירו באכילה כן מכשירו לקבל טומאה.
<h2>דף לז.</h2>
עד שתפרכס ביד וברגל. שיהיה לה כח לנענע ידה ורגלה בסוף שחיטה. ויד בלא רגל או רגל בלא יד לא מהני. זינקה. קלוח הדם, שמזנק בכח כדרך שהבהמות נופחות בגרונם בשעת שחיטה בסוף. אף השוחט בלילה ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזינקה כמדת ר"א. ואע"פ דלא נודע אם היה הזינוק בתחלת שחיטה או בסופה. עד שתפרכס ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה. [רבנן] מחמרי יותר מרבי אליעזר. דלא מהני להו זינוק. ומקילי טפי מרשב"ג, דסגי להו ביד או ברגל או בכשכוש זנבה. אחת בהמה דקה ואחת בהמה גסה. צריכה פרכוס. שפשטה ידה ולא החזירה. בזה יש חילוק בין דקה לגסה. ודוקא ביד. אבל ברגל שוות דקה וגסה דסגי בפשוט לחוד. וגסה מתוך [שהיא] כבדה וגודל איבריה אפילו ביד שהיא סמוכה החיות סגי לה בפישוט בלבד. בחזקת מסוכנת. ולהוציאה מחזקתה צריכה פירכוס כדאמרן. או אם לא נודע אם פירכסה אם לאו אסורה. דאוקמינן לה אחזקתה. בריאה אפילו אין בה אחד מכל הסימנין האלו כשרה. דמוקמינן לה אחזקתה שהיתה בחזקת בריאה. גמרא. בקעיות. כלומר שיש לה כח בשיניה, שאוכלת בקועי עצים. י"ל דמחמת דוחק מיתה היא עושה כן. דכיון שאינה עומדת מסוכנת היא.
<h2>דף לח:</h2>
רפרף. בציר מכשכוש. הריא"ף כתב גרסינן בע"ז בפ"ק [ט"ז ע"א] אמר רב חנן בר רבא אמר רב חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס עד כאן. חיה גסה, כגון איל וצבי. לפירכוסי. כלומר דבעינן נמי חזרה. דלא סגי בפישוט לבד. בסוף שחיטה. שיהא לו כח כל כך להחזיר היד אחר שנגמרה השחיטה, כדמפרש רבא בגמרא שאני אומר כל שאינה עושה כן בסוף שחיטה בידוע שנשמתה ניטלה הימנה קודם לכן.
מתניתין. השוחט לנכרי שחיטתו כשרה. ישראל ששוחט בהמה של נכרי לצורך הנכרי. אע"פ ששמענו שחשב הנכרי על השחיטה לשם ע"ז כשרה, כיון שהשוחט לא חישב עליה. דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן. דלא ילפינן חוץ מפנים. דאיכא תנא דסבר בפנים דהיינו קדשים שמחשבת הבעלים מפגלת אע"ג שהכהן אינו מחשב כלל. דבכלל והקריב המקריב את קרבנו הם הבעלים. וכתיב [ויקרא ז'] המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה. ורבי אליעזר פוסל. דכיון דבהמה דגוי היא, אע"ג דישראל שחיט לה מהני ביה מחשבת גוי, וסתם מחשבתו לע"ז. חצר הכבד. טרפשא דכבדא, איבדי"ש בלעז. ואע"פ שאין לגוי בבהמה אלא חלק מועט, דילפינן חוץ מפנים. קל וחומר וכו'. בגמרא מפרש דלא קאמר שאין מחשבה פוסלת בחולין דתקרובת ע"ז דהיינו ודאי מחשבה אסורה בהנאה, כדכתיב [תהלים ק"ז] זבחי מתים, מה מת אסור בהנאה אף זביחה לע"ז אסורה בהנאה. אלא הכי קאמר, ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים, מעבודה לעבודה בכל אותן ארבע עבודות, שהן קבלה הולכה זריקה הקטרה. שאם חשב בשעת שחיטה על מנת לקבל דמה שלא לשמה או להוליך דמה או לזרוק או להקטיר חלבה שלא לשמה הזבח פסול. אין הכל הולך וכו'. אלא אחר העובד. דסבר המקריב אותו לא יחשב, הוא הכהן ולא הבעלים. דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן. מקום שאין וכו'. דלא ילפינן חוץ מפנים אלא בשתי עבודות שהן זריקה והקטרה. שאם חשב בשעת שחיטה על מנת לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלבה לע"ז פסולה אפילו לא יזרוק ולא יקטיר. דכולהו הני כתיבן, זובח לאלהים [שמות כ"ב], בל אסיך נסכיהם [תהלים ט"ז]. והקטרה נמי כתיבא. אבל קבלה והולכה לא נזכרו. לפיכך אם חשב בשעת שחיטה על מנת לקבל דמה לע"ז או להוליך לא מפסלא. וכיון שמצינו קולא זו במחשבת חוץ, דין הוא שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ואפילו שמענו לנכרי בעליו שמחשב לע"ז, כיון שהשוחט שהוא ישראל אינו מחשב בו לא מפסלא כלל. והרשב"א כתב דאפילו השוחט, אם אחר ששחט חשב לזרוק דמה לע"ז אינו יכול לאוסרה, דכיון שנשחטה הותרה. גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. דסבר זה מחשב וזה עובד לא אמרינן.
<h2>דף לט:</h2>
מתניתין. השוחט לשם הרים וכו' שחיטתו פסולה. אסורה באכילה, אבל בהנאה מותרת, לפי שלא מצינו בשום מקום שנעשו הרים וימים אלוהות, דכתיב [דברים י"ב] אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו הגוים את אלהיהם על ההרים, ולא ההרים אלהיהם. הילכך הזובח לשמם לא מקריא זבחי מתים. ומיהו פסולה לאכול משום דדמיא לשחיטת ע"ז ומחלפא ביה. כדאשכחן לקמן [מ"א ע"א] דגזרינן בשוחט לשם עולה ולשם שלמים משום דדמיא לשוחט קדשים בחוץ. אבל אם שחט לשם שר ההרים או לשם שר הים מקרי זבחי מתים גמור ומתסרא בהנאה הכי מפרש בגמרא. שנים אוחזין וכו' אפילו בשני סכינים, זה הוושט וזה הקנה, וכונת האחד לע"ז, אע"פ שאין כל שני הסימנין לע"ז, מפסלא בכך. ואע"פ שאין לו חלק בבהמה. כן מוכח בגמרא.
<h2>דף מא.</h2>
לא לתוך ימים. שלא יאמרו לשרא דימא קא שחיט. ולא לתוך הכלים. שלא יאמרו לקבל דמו הוא לזרוק לע"ז. אוגן של מים. דכיון שיש בכלי מעט מים או עפר לא מתחזי דמקבל לזרוק לע"ז. אוגן. כמו [שה"ש ז'] אגן הסהר. ובגמרא מוקי לה שהמים עכורים. דאי לאו הכי אמרינן דלבבואה דבבואה, צורת פניו שלו הנראים במים קא שחיט. ובספינה מותר כל זמן שאין קלוח הדם מגיע לים, אע"פ שהדם שותת לתוך המים שלא ילכלך הספינה. מיהו קלוחו בדופני או בכלי הספינה הוא. לגומא אבל עושה וכו'. בגמרא פריך סיפא לרישא. ומתרץ הכי קתני אין שוחטין לגומא כל עיקר, והרוצה לנקר חצירו הוא עושה מקום חוץ לגומא ושוחט, ודם שותת ויורד לגומא. שלא יחקה וכו'. וטעמא דגומא משום חוק המינין העובדים ע"ז. ואפילו בחדרי חדרים אסור, כיון שדרכן בכך. משום דכתיב [ויקרא י"ח] ובחוקותיהם לא תלכו. אבל לשחוט ברחוק מן הגומא אינו חוק המינין. וכיון שאינו בפרהסיא שרינן ליה. אבל במקום פרהסיא גזרינן אפילו לא ירד קילוח הדם לגומא, שלא יחזיק ידי המינין, ויתרחק מן הכיעור ומן הדומה לדומה. ולשון הגמרא, ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו. ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו שמא מין הוא. גמרא. לתוך אגן. יש ספרים שכתוב בהם "עוגה", ופירש רש"י כמו עוגות גפנים דמועד קטן [ב' ע"א]. לבבואה. פרצוף שנראה במים. עכורין לא מינכר בהו בבואה. ובשוק לא כן. שאין אדם חושש לנקר השוק. שלא יחקה. יחזק ידיהם בחוקותיהם. יחקה לשון חוק.
<h2>דף מב.</h2>
נקובת הושט. כל נקב במשהו. פסוקת הגרגרת. לרוחבה וברובה. לבית חללו. ואם לא הגיע לחלל קתני סיפא דכשר. ומשום שהלב עב איצטריך לאשמועינן דלא מיטרף עד דאינקיב לבית חללו, אבל בושט וקרום של מוח וריאה ואינך דמטרפי בנקב לא איצטריך למיתני כלל. דפשיטא דלא מטרפי עד דמנקבי לחלל, כדאסיקנא בגמרא [מ"ג ע"א] שני עורות יש לו לושט ניקב זה בלא זה כשרה. ונפסק החוט. ברובו. וטרפות דידיה משום חוט הוא. ונשברה השדרה דקתני, אורחא דמילתא נקט דפסיק ליה חוט על ידי שבירת שדרה. או שחסרה. בגמרא [מ"ז ע"ב] פריך היינו נקובה. הסמפונות. קנוקנות המתפשטות בתוך הריאה, שהדם נובע מהן כשחותכין אותה. וכל הני דקתני בהו במתניתין נקבה טרפה, כל שכן אם ניטלו לגמרי. וכן כתבו בעלי התוספות ז"ל. וה"ה ליתר, דכל יתר כנטול דמי. וזהו שלא שנינו ניטל הלב ניטלו הדקין כמו ששנה ניטלו הכליות. והא דקתני ניטל הטחול, היינו משום דאין נקב פוסל בו בקולשיה אלא דוקא בסומכיה. ועוד שאם נשתייר ממנו כעובי דינר זהב אפילו בסומכיה כשרה. וניטלה המרה נמי טרפה, אע"פ שמצינו בני יונה שאין להם מרה כלל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ו הלכ' שחיטה ה"ב] בין בבהמה וחיה ועופות. ובהלכות גדולות כתוב, האי ריאה דלית בה מרה טעמינן לה בדוכתה, אי מריר כשרה, דבלועה היא במקומה בכבד. ואי לא מריר טרפה, דלא הוה בה מרה מעולם. והיכא דאיכא תרי מרירתא ומחזיין כחדא, בזעינן לה אי שפכי להדדי חדא מרה היא וכשרה. ואי לא, נטרפה, דכל יתר כנטול ממקומו דמי, והויא אידך מרה נקובה ונטרפה. עכ"ל הרשב"א בחידושיו.
<h2>דף מג.</h2>
כיס שלו. קליפה הפנימית. כשרה. דוקא בנקב שעל ידי חולי, אבל בקוץ או במחט ודאי טרפה. דאי דרך ושט קאתי הא אינקיבו איהו וכיסו. ואי נחת ליה דרך דקים ויצא לחלל ומהחלל לקרקבן, כל שכן דהויא טרפה, דהא אינקיבו להו דקין. עכ"ל הרשב"א. זה שלא כנגד זה. כגון זה למעלה מזה או זה למטה מזה. פעיא. צועקת. ואני שמעתי מנשמת. לשון רבינו שלמה ז"ל שאע"פ שהקנה מוציא קול אי אפשר שלא יהיה הושט מתפשט עמו. דמתרמי. דמכווני.
גמרא. חליף טרפה. דהיינו חסר ממקום שהיה ראוי להיות שם. דמתחה. מתפשט כשצועקת או מנשמת אע"פ שמן הקנה הוא אי אפשר שלא יהיה הושט מתפשט עמו. ומתרמו. מכוונים הנקבים להדדי, והוו כניקבו שניהם זה כנגד זה. אינו קרום. אם ניקב ונסתם, אפילו עלתה בה סתימה עבה אינה מתקיימת, כדאמרינן ביבמות [ע"ו ע"א] בכרות שפכה, ניקב פסול נסתם כשר. וזהו פסול שחוזר להכשרו, זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום. דכל נקובי טרפות לא מהניא להו סתימה, דמסתלקת לאחר זמן. ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה, ולסתימת כבד במרה, ולסתימת יריכים לחלחולת דלקמן [נ' ע"א]. דההיא סתימה מעלייתא היא.
<h2>דף מג:</h2>
מבחוץ. שהעור אדום ואין טיפת דם ניכרת בו. אלא מבפנים. שהוא לבן. לספק דרוסה. כגון הנך דאיכא למיחש להו כדלקמן [נ"ג ע"ב], איהו קא שתיק ואינהו מקרקרן, ואמרינן לקמן דרוסה שאמרו צריכה בדיקה ואינה אסורה עד שיאדים הבשר כנגד החלל, ובסימנין עד שיאדימו עצמן. ולא שניקב, אלא הארס מאדים הסימן ומחלחל ויורד לחללו. ובוושט אין ניכר האדמימות אלא בפנים, שהעור לבן. ואם עוף [הוא], בודק הקנה תחלה, כדאמרן בפרק שני [נ"ח ע"א], ושוחט הקנה ואחר כך בודק הושט. ואם בהמה היא אין לה תקנה, דדילמא במקום נקב שחט. אי נמי אית לה תקנתא, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחט, אבל גבי דרוסה, כיון דמקומו מאדים, אפילו שחט יש היכר. והוה מצי למימר נמי נפקא מינה לדרוסה, דהא דרוסה ודאית נמי בדקינן לה בהאדימה כדלקמן [נ"ד ע"א], אלא אשמועינן דחוששין לספק דרוסה. ויש מפרשים דאע"ג דאמרינן ושט אין [לו] בדיקה מבחוץ בנקב נמי, כדאמרינן לעיל פרק השוחט גבי בר אווזא דמסמס קועיה דמא, מ"מ בניקב זה בלא זה, דאמרינן בסמוך שיש לנו לחוש שמא ניקב בחוץ, יש לנו לומר שאחר שאין לנו לחפש אלא אחר נקיבתו מבחוץ כנגד נקב הפנימי, שפיר יכול לכוין עליו. הרשב"א ז"ל בשם רבו ז"ל. קורטי דמא. טיפות דם, שחלחל הארס ונכנס. לחדודי. כדי שישאל.
ישב לו קוץ בוושט. כגון שאכלה קוץ ונתחב לתוך הוושט ואינו נראה נקוב מבחוץ, וקורט דם אין בה בפנים. אין חוששין שמא נקוב היה והבריא. והוי ליה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום. ואני שמעתי הבריא לשון ניקב. כמו [יחזקאל כ"ג] וברא אותם בחרבותם. וא"ת כיון דקורט דם אין בה בפנים כפירוש רש"י ז"ל וכן נמי נראה, דדומיא דנמצא, דודאי אין בה קורט דם הוא, ולא מפלגינן אלא בין ישב לנמצא, אם כן אמאי חוששין מאי שנא ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות, דאם לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיה אחר שחיטה, דאם איתא דקודם שחיטה הוה סריך. תירץ הרשב"א שהדין נותן לחלק בין ושט לשאר מקומות. דוושט כיון שאוכלין ומשקין עוברים דרך שם במהירות ובשטיפה, אין מניחין לדם להתייבש במחט כלל. אבל בית הכוסות, אע"ג דאיכא אוכלין ומשקין, כיון דשכני תתייהו ואין שוטפין [שם], הדם במקומו עומד, ומתיבש ומסתרך סביבות המחט עכ"ל.
תרבץ הושט. מקום דבוקו בלחי. במשהו. אם ניקב שם. ולאו מקום שחיטה הוא. מדאמרינן בסמוך למעלה בושט עד כמה. כל שחותכו ועומד במקומו. שהוושט הוא רך, וכשחותכין אותו אינו מרחיב. וקווץ. לצד הראש הוא מתקשה. וקווץ. ריטייר בלעז. ונכפל פי הנקב לצד חללו, ונמצא עוגל פי החלל. מבלעתא. מקום בית הבליעה קרוי תרבץ, סמוך לראש הנקב מאד. משעורתא. מאורך שעורה. למעלה. דלא חזי לשחיטה בוושט. כדי תפיסת יד. כתב הרשב"א בחידושיו כמה נתחבטו בשיעור זה, ולא עלה בידינו דבר מבורר. דרש"י ז"ל פירש בו שתי לשונות, אחד בשלש וארבע אצבעות וזה נראה לו עיקר. ולשון אחר כדי חודי צפרנים. ובעל הלכות ז"ל כדנקיט איניש בתרתי אצבעותיה. גם שיעור זה סתום. ובתוספות סמכו על דבריו, דדבריו דברי קבלה הם. ופירשו כדי שיכול לקרוץ בשתי אצבעותיו אפילו כל שהו. ושמעתי שיתפוש בשתי אצבעותיו משני צדי הצואר, וזהו רוחב אצבע. והרמב"ם ז"ל [פ"א מהלכ' שחיטה ה"ו] כתב, שזה השיעור בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גודלו והכל לפי קוטנו. ולצאת ידי ספק כל מה שיוכל להרחיק מרחיק לחוש לכל השיעורין היכא דאפשר. עכ"ל. עד מקום שישעיר. פירוש ישעיר, דקאי פירצי פירצי, דדמי לכרסא. ובקנה קיימא לן דמקום שחיטה משפוי כובע ולמטה עד כנף הריאה התחתונה, שהיא עליונה כשיעמידה הטבח. ובלבד שלא יאנוס אותה אחר, ולא תאנס היא עצמה, כלומר שלא תמשוך את צוארה הרבה באונס, אלא כשהיא מושכת צוארה כדרכה ותרעה זהו מקום שחיטה עכ"ל ז"ל.
[תרבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר] ודוקא דאיפרק איפרוקי. זה לשון רבינו אלפסי ז"ל בהלכות. ולא כן לשון הגמרא. ופירוש נדלדלו, ר"ח פירש סימנין שנתפרקו זה מזה. ורבינו אלפסי ז"ל פירש שנדלדלו ברובן מן הלחי. כן כתב הרשב"א ז"ל. ובפירוש רש"י ז"ל לא מצינו פירוש נדלדלו הכא. ופירש ז"ל איפרק איפרוקי, בכח. והמיעוט המחובר לאו חיבור הוא. ואיקפל, כמו נקלף, ומותר. ורבינו אלפסי מכשיר טפי באיפרק מבאיקלף או בנדלדל. וכתב הרשב"א ז"ל, סימנים שנתפרקו זה מזה, לדברי רש"י ז"ל אפילו כולן, כשרה. שטרפות זה לא נזכר בגמרא כלל לפי דבריו. אבל לדברי רבינו אלפסי ז"ל בנפרקו זה מזה אמר רובו דוקא. ולרש"י ז"ל עיקור סימנין לא הוי אלא בשנעקרו מן הלחי ומן הבשר כולן או רובן בהרבה מקומות. שהמיעוט הנשאר נדלדל ואינו חיבור יפה. אבל נקלף רובו של סימן במקום אחד ומיעוט מחובר במקום אחר כשרה. דעדיין הסימן נמתח וחוזר ומבריא. וכן כל שהוא מחובר עדיין בבשר שעל הלחי כשרה. עד כאן לו ז"ל.
<h2>דף מד:</h2>
פיסקא. רוב עוביה. יש אומרים רוב עובי הדופן אע"פ שלא הגיע לחלל. ושיבוש הוא, דאם כן חמור הקנה מן הושט, דאילו ושט ניקב עור החיצון בלא עור הפנימי כשר עד שינקב לחלל. אלא הכי קאמר, כי משערינן רוב עובי הקנה רוב עובי הדופן עם החלל וקודם שיגיע לחצי החלל הוי רוב עוביה עם עובי הדופן, מפני שדופן הקנה עב למעלה, ולצד הצואר אינו אלא קרום דק. וסתם כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק. ומהני עובי התנוך לאשלומי לרובה. ובמיעוט התחתון הוי חצי החלל או רובו. רוב חללה. אינה טרפה עד שיפסק רוב החלל. ועובי הדופן, הוא התנוך, אינו משלים לרוב. והא דאמר ואמרי לה, אליבא דרב הוא דפליגי אמוראי. שדרה. רב. אסתירי. סתם אסתירי סלעים צוריים, שהסלע ארבעה דינרים. ואסתירי פשיטי, סלע מדינה, שהוא שמינית של סלע צורי, דהיינו חצי דינר, כדקאמר בהחובל [ב"ק צ' ע"ב] איסתירא פלגא דזוזא, וקרי ליה התם סלע מדינה. לא אסרה. דכי הוה בעי למבדקה ברוב עוביה לא שבקוה תלמידיו ושדרה.
דתליא בסברא. דהתם איכא לספוקי דילמא לא הוי סברא מעליא, כמו מקיפין בריאה, דאיכא למימר דילמא מדמו חזותא. וכגון דמיא לבשרא, דמיא לכבדא, דמיא לביעתא דמיא למוריקא. דאיכא בינייהו טרפות, ופעמים שאדם טועה במראותיהן. אגמריה סמיך. דהא גמר מרביה. וכתבו המפרשים או דבר המתברר מתוך משנה אע"פ שחכם אסר או טימא, חבירו רשאי להתיר ולטהר. משום חשדא. דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה, ונראה נוטל שכר על הוראתו. דן את הדין. על שדה על טלית בין זה לזה. וכן עדים שהעידו. על שדה או על טלית שהיה של פלוני, כולן רשאין לקנות אותו חפץ. הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. שלא יאמרו עליו בשביל זה זיכהו שיתנוהו לו בזול. שרי בוכרא. רב חסדא היה כהן, כדאמרינן בגיטין בהניזקין שמונים זוגים אחים כהנים נשואים לשמונים זוגות אחיות כהנות. וכשהיו מביאין בכור לפניו לראות מומו והיה מתירו לא היה לוקח בשר מאותו בכור. בכור נוהג בזמן הזה. כשהוא תם אינו ראוי לכלום, דשוחט קדשים בחוץ הוה. בשומא. בכור נמכר באומד ולא במשקל, כדתנן בבכורות [ל"א ע"א], כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר. מתקלא מוכח. הכל רואין שהוא שוקל לו ליטרא בדינר כמו לאחרים ונותן לו המעות מיד. מאי איכא וכו'. במה יבואו לחשדני, משום אומצא מעליא, ששוקלין לי הליטרא ממיטב הבשר. כתב הרשב"א ז"ל דוקא כי הכא דלא מזדבן בשומא ומשדרי ליה כל יומא אומצא מעליא, הא לאו הכי מיבעיא ליה לאיזדהורי משום חשדא ולא ליזבון מיניה. ונראה דדוקא על ידי עצמו, אבל על ידי אחר שלא מדעת הטבח שפיר דמי, דמאי חשדא איכא עכ"ל. איזהו תלמיד חכם. פירשו בתוספות שמחזירין לו אבדה בטביעות עין. זה הרואה טרפה לעצמו. כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר, ואינו חס לאוסרה. ושמש תלמידי חכמים. גמרא. לתרץ טעמי המשנה, ומשניות הסותרות זו את זו, והיינו תלמוד. יגיע כפיך. דכיון דעל שלו אינו חומד, כל שכן שאינו חומד של אחרים לגנוב ולגזול.
<h2>דף מה.</h2>
כנפה. נקבים דקים סביב להקפה כנפה. מצטרפין. הנקבים אילו היו כולן מחוברין היה רובה, הוי ליה נפסקה וטרפה. ובנקבים שאין בהם חסרון מיירי כדמפרש ואזיל. רצועה לאורכה. דאיכא חסרון. מצטרפת לכאיסר. דכי מעגלת לה הויא כאיסר טרפה. בעופא. נקבים. דחסרון בעוף ליכא למימר כאיסר בגרגרת דידיה. מקפלו. חותך למטה מן הנקבים ובצדיהן עד שיוכל לקפל הרצועה, ומניחה למקום הנקבים על פי הקנה. אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב הקנה, אע"פ שנקבים גרידי לא חפו לרוב טרפה. נפחתה. כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד שם זקוף כמין דלת. כדי שיכנס וכו'. ושיעור זה גדול מאיסר דאמרן, דהכא בעינן נכנס ויוצא, משום דאין כאן חסרון והדלת סותם הנקב. ונסדקה לאורכה. קילא דהיכא דנפסקה לרוחבה מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניתק והולך לגמרי ולא הדר חלים שולדי"ר בלעז. אבל לאורכה כל כמה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך. הילכך הדר חלים. למטה מן החזה. מקום שאין ראוי לשחיטה. נדון כריאה. בנקב משהו, ולא כגרגרת שהיא ברובה.
פיסקא. קרמא עילאה. המחובר לגלגלת מבפנים. ואע"ג דלא אינקוב תתאה. הקרום הרך שהמוח מונח בתוכו. עד דמנקיב. זו גרסת רש"י ז"ל ובעלי התוספות ז"ל, דבעינן שינקבו שני הקרומות, העליון והתחתון. ועד דמנקיב אף קרמא תתאה קאמר. אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב קרמא תתאה טרפה קרמא עילאה כשרה. משמע לפי דבריו דקרמא עילאה לא מעלה ולא מוריד. והרשב"א לא בירר דעתו בחידושיו. חיתא. שק, כמו [ב"מ י"ד ע"ב] חיתא דקטרי. דמנח ביה מוחא. שהמוח מונח בו. ומסיים בגמרא, אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יהושע בן לוי וכנגדו בביצים ניכר. פירש הרב אלפסי ז"ל שהתחתון מתפרק מן העליון. [אבל] פרש"י ז"ל בביצי זכר אתה יכול להכיר, שגם כן יש להם שני קרומות, לבד הכיס. ומתוך שקרום של מוח התחתון דק מאד ואינו ניכר לגמרי ונראה כמוח עצמו הוא נותן סימן בביצים. שבקדרה. בגולגולת. נדון כמוח. שנקבתו במשהו. התחיל לימשך. לצאת החוט מן הקדרה, שהרי חוט השדרה מן המוח הוא בא. נדון כחוט השדרה. שאם נפסק רובו של עור טרפה. פולין. גראנט"ש על פי הקדרה למקום חבור הצואר והגולגולת. ופולין עצמן. מוח שכנגד הפולין.
<h2>דף מה:</h2>
פיסקא. חלל גדול. חלל אמצעי. חלל קטן. הרבה חללים קטנים וחדרים יש לו סביב סמפון גדול. חלב וכו'. כל חלב בין טמא בין טהור מקרי חלב. ושומן אינו אלא לשון חכמים, כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן. ולפי שגבי חלב תנייה על כרחיה קרי ליה שומן. על גבי דופני ריאה. שומן היורד בין שתי ערוגות הריאה הדבוק בשדרה ומחובר לחלל הלב. תלתא קני הוו. לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלשה. חד פריש לריאה. ומתחלק ומתפרש לתוכה, והן הן הסמפונות. דריאה כריאה. בנקב משהו. דכבדא ככבדא. עד שניטל כולו, וכדתנן גבי כבד ולא נשתייר הימנו כלום. דליבא פליגי. מתני איפכא. ופסק רבינו שלמה ז"ל כלישנא קמא. ורבינו אלפסי והרמב"ם ז"ל [פ"ו מהלכ' שחיטה ה"ח] פסקו כתרי לישני לחומרא. ואע"ג דבגמרא אמר שמואל אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות ולא כלום, שאמר כן בשביל רב, לכבודו של רב היה קורא אותו שמואל "אבא", לית הילכתא כשמואל, אלא קיימא לן כרב באיסורי. והילכך כל היכא דאינקיב קנה למטה מן החזה במשהו.
פיסקא. רוב עורו. אם נפסק רוב הקף עורו סביב, אע"פ שהמוח לא נפסק כלום טרפה. אבל אם רוב חוט המוח נפסק אם לא נפסק רוב העור שהמוח נתון בתוכו לית לן בה. דמוח זה לא מעלה ולא מוריד. הומרך. המוח, כלומר שנשפך כקיתון. נתמסמס. שנימס כדונג מפני האש, וכשמעמידו אינו יכול לעמוד. ואע"ג דהממסה קילא מהמרכה תנא תרוייהו לפסול. דאי תנא הממסה לחודה, הוה מפרשנא דהיינו נשפך כקיתון. והמרכה והממסה אין לך פיסוק גדול ממנו. והא דאמרן מוח זה לא מעלה ולא מוריד, הני מילי בהפרידה, אבל בהמרכה והממסה ודאי טרפה אע"ג דהעור קיים. נתמזמז נתנדנד. ורש"י ז"ל פירש נתמזמז נתרוקן המוח קצת מאליו וכשר. עד היכן חוט השדרה. עד היכן כחו של חוט להיות הבהמה טרפה בפסיקתו. עד בין הפרשות. החוט יוצא מן המוח והולך על פני כל השדרה והאליה עד סוף הזנב. עד בין הפרשות הוא מקום שהוא מתפרש ומתפשט לפיצולין. כנגד היריכים הוא מתחיל ליפצל ויוצא ראש אחד לירך זו ואחד לזו והאמצעי יורד לזנב. ולמטה מאותן פיצולים כנגד שתי אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד לשנים. ולמטה מהן עוד מתפצל. וכן בהרבה מקומות עד סופו. ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשות הללו, כל מקום שנפסק רובו טרפה. ואם למטה מן הפרשות נפסק כבר תשש כוחו והירכים מעמידין את שדרתו ואינו מת בכך. עד אחת וכו'. כתב הרשב"א ז"ל, רבינו אלפסי הביאה סתם. נראה שדעתו לומר דאין כשר אלא משלישית ולמטה. ואפילו פרשה שניה עצמה טרפה. וכזה ראוי להורות עכ"ל. בין אגפים. הוי חוט השדרה דיליה ותו לא. למטה. מכנפיו הוי. ולא איפסיקא הילכתא לא כמר ולא כמר. ולחומרא דאזלינן, דאיסורא דאורייתא הוא. וכתבו בתוספות, יש להסתפק אם למטה ממקום חיבורם בגוף קאמר, או למטה ממקום ששוכבת על הגוף דהיינו למטה מסוף עצם של כנף המחובר לגוף.
<h2>דף מו.</h2>
פיסקא. ולא נשתייר הימנה כלום. בגמרא מקשה רישא לסיפא, דבסיפא בעינן שישתייר ממנו כזית דוקא. ומוקי לה כתנאי. וקיימא לן כזית ובמקום ידוע, כדמפרש ואזיל. פולמוסא. חיל של שלטון. ערוקאי. בבדיחותא. וכתבו בתוספות, מפני שאביו גבאי של מלך היה בטוח מן החיל. שהיא חיה. הוא מקום שהכבד תלוי בו. נדלדלה. נעקרה במקומות הרבה, ומעורה בטרפשין. אי למ"ד. הכי קאמר דבעינן כזית שלם כברייתו, שלא יהיה מרודד במקום חיותא, וכן כזית שלם במקום מרה.
פיסקא. קרמא עילאה. אע"ג דלא אינקיב תתאה טרפה. ואמרי לה וכו'. העלו בתוספות דאף קרמא תתאה קאמר, ועד שינקבו שני הקרומות אינה טרפה, כדמסיק הכא. ודעת הרשב"א ז"ל, שאם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשרה.
<h2>דף מו:</h2>
דאיגליד. שהופשט קרום העליון כגלודה דמתני'. כאהינא סומקא. כתמרה אדומה שנשארה בקרום התחתון. ובהלכות גדולות כתוב, והוא דלא מפקא זיקא. וכתב הרשב"א ז"ל, נראה שצריכה בדיקה לפי סברתו ז"ל, אע"פ שלא נראה כן מעיקר גמרא, דכשרה, לגמרי משמע. דאי לא, הוה ליה למימר "תבדק". ובתורת הבית שלו ז"ל פסק, ויש אומרים שצריכה בדיקה בנפיחה, וראוי לחוש לדבריהם ע"כ. דאוושא. כשנופחין אותה משמעת קול כאילו רוח יוצא ממנה. מותבינן. מושיבין באותו מקום. גדנפא. כנף, פלומ"א בלעז. גילא. קש. אי מבצבצא. ההוא רוקא מחמת הנפיחה, בידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא משם, וטרפה משום ריאה שניקבה. ואי לא ידעינן. דפעמים שאין יכול להבחין בשמיעת האוזן מהיכן הקול הזה נשמע. בדקינן לה וכו'. מביאים כלי מלא מים פושרין, ומותבינן לכולה ריאה בתוך המים, שכל מקום שיהיה בו נקב יבצבצו המים. דכווצא. וסותמין הנקב. דמטרשי. מקשין אותה כאבן, ואם אין נקב בקרום העליון ויש נקב בתחתון מתקרע העליון מחמת שהוא קליש לפי שמותחין אותו. דתתאה אינקיב. והרוח יוצא מבפנים דרך הנקב ואינו יכול לצאת חוץ מפני קרום העליון שמגין, ונכנס הרוח לבין שני הקרומים. ולפיכך היא משמעת קול.
ושאר שקצים. כגון צפרדעים ודומה להן, שעורן רך חוץ משמונה שרצים שעורן קשה ואינו חייב עליהם משום חובל עד שתצא מהם טיפת דם, אע"פ שנצרר הדם והאדים העור מבחוץ אין זה לקות, שמתוך שעורן רך הוא ממהר להאדים. והכא נמי אמאי חשבת להו נקב. וכי תימא וכו'. דתנן בהו בפרק שמונה שרצים [שבת ק"ז ע"ב], נצרר הדם אע"פ שלא יצא. ונאסף במקום אחד, דהיינו האדים העור מבחוץ, קרי ליה התם חבורה שאינה חוזרת. דכיון שהאדים העור מבחוץ בידוע שנקרע העור מבפנים וסופו לינקב ולצאת. דבהנך דאית להו עור חשיב להו חבלה. והכא נמי בהאי קרום דריאה הכי חשבת ליה. אלא לא שנא. דבין כולה בין מקצתה כשרה. כדאמרינן לקמן [מ"ז ע"ב] אדומה כשרה מדרבי נתן, הכא נמי לא שנא. כך פירש רש"י ז"ל וכן פסק הריא"ף. וכן פסק הרשב"א בספרו הנזכר, אדמימות שאמרו, אפילו חזק שבאדומים, שאין אדמימות אלא מחמת שלא נבלע דמה ע"כ. מקצתה. וכ"ש כולה. דהדרא ברייה. כיון דלא שליט בה אוירא. ולבעל הלכות גדולות ז"ל יבשה הכבד שלה טרפה. וכתב הרשב"א ונראין דבריו, דיבש כנטול דמי, כדאמרינן באוזן בכור דיבש כנטול דמי. והכא נמי לא שנא. והוא שיבש כולו, אבל אם נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום רביתה לה כשרה עכ"ל. כתב הרי"ף ז"ל, איכא מאן דפריש גילדי גילדי דדמי למצורע, אוכמי אוכמי דדמי לכוחלא. חזותא חזותא גווני דמתכשרה בהריאה, כגון ירוקה ככרתי או אדום. וכן דעת רש"י ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ז מהלכ' שחיטה הט"ו] וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. אבל מראות הפוסלים, כגון שחור כדיו או כעין מוריקא וביעתא טרפה, דכל אותן מראות מחמת לקות הן, וכיון דכן לא שנא לקתה בכולה או במקצתה. דלקות מחמת נקב הוא ומשהו פוסל בה עכ"ל הרשב"א ז"ל בחידושיו. אין מקיפין בבועי. פירוש בועה שניקבה בריאה היכא דלא שלטא ידא דטבחא, דליכא למיתלי בטבחא, ואין ידוע אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה. אין מביאין בועה אחרת להקריב אצלה ולהקיפה ולנקבה ולראות אם מראה הנקבים שוים. כדאמרינן לקמן [נ' ע"א] מקיפין בריאה. דהני מילי ריאה, אבל הכא כיון שנעשית בה בועא אין מראה ניכר בה, שעשוי להשתנות כל שעה. ושמא מראה אחר היה לה ונשתנה. לשון מקיפין, מקריבין. כדאמרינן במסכת ביצה [ל"ב ע"ב] מקיפין שתי חביות. אלא כיון דאשתכח בועא דנקיבא טרפה, דליכא למיתלי בטבחא. כתב הרשב"א ז"ל משמע דאע"ג דאיכא ריעותא בריאה, אפילו הכי תלינן לקולא דאינקיבא הבועא בטבחא. ובהלכות גדולות [כתוב], האי בועא דקיימא בשיפולי דריאה או על אונא, אי מהדר לה בשרא הדר הדרנא דבועה, אפילו משהו בעלמא כשרה. ואי לא, חסרה היא וטרפה. דכל יתר כנטול דמי. ואע"ג דתמהו עליו בעלי התוספות בטעם זה מכל מקום הם וכל המפרשים ז"ל הסכימו שראוי לחוש לדבריו, לפי שכל דברי הגאונים דברי קבלה הם. ע"כ.
לית להו בדיקותא. דאע"ג דלא מפקא זיקא טרפה. וכדאוקימנא בשלא כסדרן שסירכה זו מחמת נקב היא באה מתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה נעשה עב לתוכה ויוצא מעט מעט דרך הנקב וטרפה ונעשה קרום. כך מצאתי בתשובת הגאונים. ואע"פ שסותם הנקב ואין מוציא רוח, מהא דאמרינן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום שסופו ליסתר. וכתב הרשב"א ז"ל, פרש"י ז"ל שלא כסדרן, מראשונה לשלישית, דמתוך שזו הולכת כאן וזו הולכת כאן הקרום מתפרק ונסתר. ונראה מתוך פירושו, דכל כסדרן אפילו מגב לגב או מחתוך לגב כשרה. ואם כן אונות שבשמאל שאינן אלא שתים אין צריכין בדיקה מחמת סירכא. והרב אלברצלוני כתב, דמגב לגב טרפה, וכן נהגו, וכן מחיתוך ללב. ומיהו מחיתוך לחיתוך הסכימו הגאונים ז"ל והכשירו אע"פ שנסתרכו באמצע, ובעיקרן מתפרקין זו מזו, מכיון דחדא על חברתה היינו רביצתה. וכשהבהמה בחייה אפילו בלא סירכא דחקי אהדדי. וכן כתב הרב רבינו אלפסי ז"ל בתשובה. וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל. וכן נהוג היתר על פיהם בכל המקומות. ואפילו בסירכא מראש חתוך של זו לסוף חתוך של זו באלכסון נהגו להכשיר ומנהגן של ישראל תורה היא.
ואומא לאונה הסמוכה לה כתב רש"י ז"ל בשם רבו ז"ל דכשרה. ודעתו מסכימה לדעת רבו והכשיר. והלכה למעשה כדברי רש"י שהסכים עם רבותיו ז"ל המתירים. נראה דהא טעמא דמילתא משום דהיינו רביתייהו הוא. ואומא לאונא דסמיכא לה נמי מההוא טעמא מתכשרא, דהא הכי רביתה ורביצתה, ותמיד הן שוכבות זו בצד זו אפילו בלא סירכא. וכן הסכימו הגאונים. וכן כתב הרב אלברצלוני ז"ל דדבר זה התירו הגאונים בכינופיא. ואפילו בלא בדיקה נמי כשרה. וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל, וכן נהגו. וענוניתא דורדא היכא דסריכא ואפילו לכיס שלה טרפה. דלא אמרו אלא באוני, דכל חד וחד מגין אחברתה כיון דהיינו רביתייהו. אבל בענוניתא דורדא טרפה לכל היכא דסריכא. וסירכא תלויה פשט ההיתר בכל המקומות. ודעת הרמב"ם ז"ל [פי"א מהלכ' שחיטה הט"ו] וכן בעל העיטור בשם חכמי לוניל ז"ל דצריכה בדיקה, ואם עולה בנפיחה כשרה. ויש מתירין אותה בלא בדיקה. וכתב הרשב"א ז"ל "ולזה דעתי נוטה. וכל הסירכות שאמרו אין הפרש בין שתהא עבה בין שתהא דקה שבדקות. לא כהללו שממעכין ביד ואם נתמעכה תולין להקל שאין זו סירכא אלא ריר. וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טרפות לישראל. שזה לא שמענו לחכמים בשום מקום". עכ"ל. לית להו בדיקותא. אלא טרפה. ונתרבו הפירושים בטעם הדבר. והנכון בעיני הרשב"א ז"ל כמאן דפירש דחיישינן שמא תדחק זו על זו ותבקע האחת מחמת דוחק חברתה או פעמים שתיהן. וסמיכן דקאמר רבא כדי שתוכל כל אחת לדחוק חברתה. הא לאו הכי כשרה עכ"ל. ולשון הריא"ף ז"ל, תרתי נינהו ואינקוב וסריכי להדדי וטרפה. והוא קרוב לדעת הרמב"ם ז"ל [הלכ' שחיטה פ"ז הי"א], שכתב הטעם, לפי שקרוב הדבר הרבה שיש נקב ביניהם ואין להן דרך בדיקה. סילוא. קוץ.
<h2>דף מז.</h2>
תלתא מימינא וכו'. והוא לימין הטבח כשהיא תלויה ברגליה, ובני מיעיה כלפי הטבח. אי יתיר. סבירא ליה לרבא דכנטול דמי. ולית הלכתא כותיה ביתירת, כדאמרינן בסמוך. אבל בחסר וחליף הלכתא כותיה, דליכא מאן דפליג. אבל ביני ביני. למטה בערוגה או באמצע, ושאינה במקום ענונייתא או שהיתה גדולה כשאר האונות ואינה דומה לענוניתא דורדא. ברייתא. רועות באפר. איכא דאמרי בריאות ושמינות. והיתה במקום ענינותא דורדא ודומה לה. ענוניתא. כמו אנונייתא. דורדא. על שם שהיא קלישה והיא אדומה. ותרתי אנונייתא. רבותינו הגאונים ז"ל התירוה. וכתב הרשב"א ז"ל, ועליהם סמכו העולם לנהוג בהם היתר. ואם חסרו אונות הימין, מצרפין לה בהדייהו הואיל ומיותרת היא. ובתשובת הבבליים מצאתי זה. זה לשון רש"י ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל, וכך אמרו בשם הגאונים ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ח הלכ' שחיטה הי"א]. אבל מגבה וכו', כתב הרמב"ם ז"ל [שם ה"ד] אבל פחות מטרפא דאסא כשרה. והסכים לפירושו הרמב"ן ז"ל, והביא ראיות דכל שיעורי חכמים כיוצא בזה. כדאיתא בברכות [ט"ו ע"א], אפילו מיל אינו חוזר, ואמרינן התם, ומינה דמיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר. ובהלכות גדולות כתוב, מגבה בין מהאי גיסא בין מהאי גיסא טרפה.
<h2>דף מז:</h2>
אופתא. בקעת של עצים. כגישתא. שקשה משושה כעץ. דנפיחא. שנתפחה ונתלבנה ונעשית כמראה הבקעת. דשיע. והיכא דלא מחתכה בהפרש גמור, וסדק כמין מראה הפרש ניכר בה, כשרה, דלאו שיע כי אופתא היא. רש"י ז"ל וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל [פ"ח מהלכ' שחיטה ה"ז]. ומייתינן סכינא ומפרקינן להו, אי מייתי זיקא מבינייהו חדא היא וטרפה, ואם לאו כשרה. ככוחלא. צבע כחול שהוא אניי"ר בלעז. ולא ירוק ולא שחור. דיוטא. קורט דיו יבש, והוא שחור. דיוטא ארמייתא. עוף ששמו דיו אסור באכילה, דהיינו דיה. וכן מראה ריאה כדיו טרפה. דר' חנינא. לענין דם נדה. אלא שלקה. אלמא לקותא היא וסופו לינקב. כשרה. דהדר בריא כמעשה דרבי נתן. המתיני לו. שאין לך שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. שיבלע. שיהא דמו נבלע בבשרו והדם הוא הנפש ומתוך שאין בו חיות מת במכה קלה. אבל לאחר שנבלע חיה. ככבדא. ריאה שמראיה דומה למראה כבד כשרה. כבשרא. טרפה. דהכי קיימא לן דבהכי הויא לקותא. כשותא. כמראה קישות. הומלו"ן. או כמראה מוריקא, הוא כרכום. או כמראה חלמון ביצה. הכל מיני ירוק הם, אלא שזה משונה מזה. וכל מראה גְ'רוג' נקרא ירוק. וכל מראות הללו שמנו חכמים, שהיא נטרפת בהן, נופחין את הריאה תחילה. ואם היא חוזרת למראה הראוי לה כשעומדת בנפיחתה כשרה. שהריאה בגוף הבהמה נפוחה היא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' שחיטה פ"ז הי"ח] וכן כתוב בתשובת הגאונים עכ"ל הרשב"א ז"ל.
אטום. דמטמטם, ולא עייל זיקא בגווה. מוגלא. כמין ליחה. מותבינן. מניחין על אותו אטום לאחר שנקרע קש או כנף. כשרה. דהא עייל [בה] זיקא. ואי לא. לקותא היא וטרפה. ואינו קרום. שסופו ליסתר ולינקב. וכל סירכי ריאה קרום שעלה מחמת מכה הוא. הילכך אע"ג דלא נפיק זיקא טרפה. דאוושא. שמוציאה קול. דמטרשי. שמקשין אותו, לשון טרשים. והקרום הדק כשהוא מתקשה נסתר במשמוש היד, וזימנין דלא אינקיב עילאה אלא תתאה, וכי בדיק לה יקרע. כקיתון. בשר הריאה נמוח מתוך הקרומים ונשפך מראשה לסופה ומסופה לראשה. ופשיטא ליה לרבי יוחנן הא מבריאה שהעלתה צמחים דמספקא ליה בגמרא. משום דנהי דבשרה נמס בתוכה, לית בה חשש נקב. אבל צמחים שהם מחמת ליחה שנאספת בהם, קרוב הדבר שניקב העור, אלא שעלה קרום, ומחש הוא דחייש להו. והוא דקיימי. שלא נמוחו הסמפונות. היכי עבדינן. כלומר מנא ידעינן אם נמוח אחד מהם. צעא דקוניא. קערה של חרס המחופה באבר, שקורין פלומי"ר בלעז. שהיא חלקה, ונראית בה יפה. ושפכינן. קורעין הקרום, והכל נשפך שם. שורייקי חיוורי. כמין חתיכות רירין לבנים, שמחוי הסמפונות הוא. ולניקב סמפון לחברו לא חיישינן, דודאי כיון שהגיע להפסד גדול כזה אי מטי לקותא לסמפונא הוו מפרקי. וכיון דלא מפרקי חזקה לא מטי להו לקותא כלל ולא אינקיבו. כן כתב הרשב"א ז"ל. נמוקה. נתרוקנה מאליה במקצתה, ואינה נשפכת כקיתון. אפילו מחזקת. חלל החסרון שאין שם כלום רביעית לוג.
<h2>דף מח.</h2>
שלחופית. האם שהולד מונח בו. בלעז מאדר"י. לקמן תניא היא האם היא שלחופית היא טרפוחית. וברגל שלישי. בשני רגלים לא אמרו להם כלום. ובשלישי עמדו להם למנין ורבו המתירין והתירוהו. הסמוכה לדופן. דבוקה בצלעות. אין חוששין לה. שמא ניקבה הריאה. אלא תלינן ריעותא בדופן ואמרינן דופן זה המכה היתה בו, וקלטה הריאה אצלה. צמחים. מלנ"ץ בלעז. סביבות סמיכתה לדופן, הואיל וחזינן בה ריעותא תלינן למכה בדידה. דחליש פומיה. פיו חדוד ודק, וחותך יפה, שלא יקרע כלום במושכו מן הדופן.
וכתב הרשב"א ז"ל, סמוכה לאו דוקא, אלא בין דבוקה בין סמוכה תלינן בדופן וכשרה. אע"פ שכשרה משמע לגמרי בלא שום בדיקה, נהגו [חכמי] הדורות כדברי הגאונים ז"ל בדליכא מכה בדופן, דלית להו בדיקותא, אלא הרי היא טרפה. ואי איכא מכה בדופן לא מכשרינן לה אלא בבדיקה. אם עולה בנפיחה כשרה, ואם אינה עולה אסורה. ובשם רבינו האי גאון ז"ל, דכי תלינן במכת דופן, הני מילי כי נפקא סירכא ממקום מכה. אבל ממקום אחר לא. ואפילו סרוכה במקום מכה, אי סרוכה נמי שלא במקום מכה אסורה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ומי אמר רב נחמן הכי. דעלתה צמחים חוששין לה, משמע דלא מהניא לריאה שניקבה סתימת דופן. רביתא. במקום שהריאה והדופן גדלים כאחד וסומכת שם תמיד. דלא מפרקא ההיא סירכא. ולפיכך אמר כשרה. וכי אמר חוששין לה, למעלה ברוחב החלל כנגד האומה הגדולה. דכיון דרחוקה הריאה מן הדופן מפרקא ההיא סתימה. חתוכא דאוני. שהוא במיצר החלל. וכתב הרב אלברצלוני ז"ל, דדוקא מגבן כלפי דופן שהוא סמוך ממש לדופן. אבל מחתוך לדופן טרפה. ואין צריך לומר היכא דסריכא מבפנים ולדופן, כלומר מצד חלל הגוף ולדופן, שהיא טריפה. דסביך בשרא. פירש רש"י ז"ל, דוקא בדסביך בבישרא שהוא רך, ומתדבק היטב, וסתימתו עולה יפה. אבל סביך בגרמא אין דבוקו חזק ומתפרק הוא, ואין סתימתו עולה יפה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פי"א מהלכ' שחיטה ה"ו]. וסביך בבישרא ובגרמא יש מי שהתיר ויש מי שאוסר. והרמב"ם ז"ל כך כתב [שם], אבא מרי מן האוסרים ואני מן המתירים. וכתב הרשב"א ז"ל בתורת הבית שלו, ובכמה מקומות עושים מעשה להקל בדבר זה. ושמעתי כי יש מתירין אפילו בכולה מסתבכת אל הצלעות, שגם הצלעות מחופין עור ובשר. ולא אמרו סביך בבשרא אלא למעט שלא נסתבכה כלל. שכל שהיא מסתבכת על הבשר מסתבכת עכ"ל. ואי לא סביך בבשרא טרפה, דהא נקובה היא הריא"ף ז"ל.
[פיסקא. העלתה צמחים מהו], צמחים. אבעבועות. כשרה. אע"פ שקרוב הדבר שיקרעו קרום הריאה אין חוששין להם. מהנדזין. מגמגמים. בכוליא. אבל בריאה כתב הריא"ף ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל [פ"ז מהלכ' שחיטה ה"י] דצריכה בדיקה אותן צמחים אם מימיה סרוכים. הרשב"א ז"ל כתב, אי עכורין טרפה. ואם מליאה מים זכים או מוגלא כשרה.
<h2>דף מח:</h2>
דגילדאי. רצענים. כנדי וטנרי וצמחים, כולם צמחים נינהו. מיהו הני זוטרי והני רברבין. זה לשון הריא"ף ז"ל. ורש"י ז"ל כתב, כנדי צמחים גדולים כבדים בריאה. טנרי צמחים גדולים מכנדי והוקשו כסלע. והם אותם הרגילים לימצא בבהמות שלנו. ואין מראיה דומין לריאה, אלא מראיה דומין למראה מוגלא. ולאו היינו אטום בריאה, דאטום אין שם צמחים, ואינו משתנה מן הריאה, אלא שאינה מניפה בריאה בנפיחה.
[פיסקא]. מחט שנמצאת בריאה. ואין הריאה נקובה מבחוץ ואין רוח יוצא ממנה. מכשירין. דאמרינן דרך סמפונות נכנס. ואע"פ שאין דרך הקנה לבלוע, אפילו הכי הואיל ואיכא ריאה לקמן ולא חזינן דאינקיב, על כרחך דרך סמפונות נקט, וריעותא דלא חזינן לא מחזקינן. בחתוכה. לאחר שנחתכה נמצאת באחת החתיכות. והא רבנן. רבי יוחנן ורבי אלעזר ורבי חנינא. יודעים וכו'. שהרי באה כל הריאה לפניהם שלמה, הילכך על כרחך דרך הסימפונות נכנסה, דאי דרך וושט נכנסה, וודאי נקובה הואי. ונהי דדרך סמפון נכנס, דילמא קא נקיב הסמפון ויצא לבשר הריאה. ואמר רב נחמן האי סימפון דאינקיב לחבריה טריפה, דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן, לומר דלדופן חבירו ניקב הסימפון ואינו סותם הנקב. דדופן חבירו קשה ועומד בעצמו, ואינו מגין עליו. אלא אמרינן דלאחר פיצולו ברחוק בשר הריאה ניקב, ולא כנגד דופן חבירו. ובשר הריאה רך, וסותם הנקב ומגין עליו. דילמא אי הוה ריאה וכו'. וחזקה היא שרוב הנבלעין אין נבלעין אלא דרך הוושט. ומשם יצאת לתוך הריאה. ואי אפשר בלא נקיבת דקין. דאינקיב לחבירו. אצל פיצולו שמתפצל מחבירו, וניקב אצל דופן חבירו. טרפה. דהדופן קשה ועומד בעצמו, ואינו סותם הנקב ואינו מגין עליו. הדרא דכנתא. דקין הסובבין סביב בעיגול. מגין עליה. שחלב טהור סותם. והוא שקורין אינטרי"ל בלעז.
פיסקא. אי קופא. ראש המחט העב. לבר. פירש רש"י ז"ל לחלל הבהמה וחודה לתוך הכבד. נקובי נקיב. דודאי דרך הושט נכנסה תחלה ונקבה הדקין ויצאת ונכנס חודה לכבד. ואי קופא לגיו. בתוך הכבד, וחודה שקורין פונט"ה יוצא לתוך חלל הבהמה, ודאי סימפונא נקט ואחר כך נקב חודה את הסמפון ויצא לכבד וממנו לחוץ. באלימתא. עבה, שאינה יכולה לנקוב דרך קופא. בקלישתא. כגון מחטים שלנו מנקבות דרך קופא שלהן. וכתב הרשב"א ז"ל דאין אנו יודעים שיעור אלימתא וקלישתא. הילכך בין כך ובין כך טרפה ע"כ.
<h2>דף מט.</h2>
בעובי בית הכוסות. בסוף הכרס שקורין פנצ"א יש בו עובי שעשוי ככובע. ושפת דופנו כפולה שתי דפנות אדוקות זו בזו. ושומן מחברן. וקורין לו דובל"ן. מצד אחד. שניקב דופן הפנימי ולא ניקב השני. כשרה. שחבירו מגין עליו. משני צדדין. שניקב גם השני ויצא לחוץ, לחלל הגוף. טרפה. ולא אמרינן היכא דלא ניקב אלא אחד. אי קופא לבר, שנמצאת קופה שלה תחובה בדופן וחודה יכול ליכנס בתוך הכרס, ודאי מבחוץ נכנס וניקב את הכרס או את הושט או דקין, ובאת לחלל הגוף. ומשם חזרה ונכנסה לעובי בית הכוסות. וכבר עבר כל הדופן החיצון. ולא הספיק קופא לעבור את הדופן הפנימי. דאי מבפנים באת, עכשו היא מתחלת לצאת דרך עובי בית הכוסות, אין דרך קופה לינקב. והוה לן למימר טרפה. אלא מדקתני כשרה שמע מינה כל היכא דמצינא למימר סמפונא נקט ועל כגון הכא, דיש לומר דרך הושט באת עד הלום ועכשו היא מתחלת לינקב, אפילו קופא לבר אמרינן. אימר אוכלין וכו'. ומתוך הדוחק נכנסה קופה שלה בבשר. הילכך אע"ג דקופה לבר, הואיל ולא חזינן נקב יוצא בחוץ כשרה. בסמפונא רבה וכו'. דכיון דבסמפון אשתכח אמרינן אם דרך הושט נכנסה לא מכוונה לתוך הסמפון, אלא דרך הקנה נכנסה. ויש לומר דנכנסה מסמפוני הקנה לסמפוני הכבד. ומשם עלתה לכבד דרך הסמפונות. קשייתא. גרעינין של תמרים. דרך סמפון. דכבד נכנס. דאי דרך הושט, אינה ראויה לינקב ולצאת. ואע"ג דלא קא נפקא. שאינה יכולה לצאת דרך הסמפון כשרוצין להוציאה, לפי שהסמפון דחוק. מירבל הוא וכו'. על ידי נענוע הבהמה שנענעה בהליכתה ימים רבים נכנסת תמיד מעט מעט במקום דחוק. מירבל. לשון נדנוד. כמו אייתי ארבילא וקא מרבל, באלו מציאות [כ"ו ע"ב]. מבזע בזע. כמחט. וכתב הרשב"א ז"ל, ואם נמצאת בקרקבן בין כך ובין כך כשרה, שדרך הושט באה המחט עם המאכל, וכשרה. ואם נמצאת בטרפשא או בלב טרפה. ע"כ.
פיסקא. אינקיב ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא. פירש רש"י, אני שמעתי במצר החזה. שמתוך הדוחק היד קורעת הריאה בצפורניו. וכמדומה אני בכל מקום שהוא יודע שיכול לתלות, כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה למעלה בחזקה, ואחר כך נמצא שם נקב ע"כ. בזאב. דאמרינן בפ"ק [ט' ע"א] בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן מנוקבין אין אומרים במקום נקב ניקב. וכתב הרשב"א ז"ל, מכאן יש להוכיח דאפילו נקיבת הריאה תלינן בזאב. שלא כדברי מקצת רבוותא ז"ל שאמרו דדוקא בבני מעים תלינן בזאב אבל בריאה שעלולה אצל טרפות לא תלינן בזאב. דהא הויא תיובתייהו. מוראנא. תולעים היוצאים מן הריאה והיא נקובה. קודם שחיטה פריש. ומחיים ניקבה וטרפה. והלכתא וכו'. תלמודא פסק דלאחר שחיטה פריש וכשרה. וכן פסק דתלינן בידא דטבחא.
מתניתין. ניקבה הקיבה. כבר פירשנו לעיל דכל נקב במשהו. כרס הפנימי. בגמרא מפרש. שניקב. במשהו. רוב החיצונה. בגמרא מפרש. כהנים. שהקיבה ניתנה להם מאת זובחי הזבח. היתר. דאכלי ליה. משום אבותיו. וזה כרבי עקיבא. דתניא בספרי [ויקרא פי"ד], את כל החלב אשר על הקרב ר"ע אומר מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף, אף כל תותב קרום ונקלף, להוציא את הקיבה דלא תותב הוא. פירוש תותב, שמלתו [שמות כ"ב] מתרגמינן תותביה כשמלה הוא פרושה. אבל חלב הקיבה אינו תותב, אלא חתיכות הוא אדוק. דייתרא. חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת. ומבחוץ קרי ליה דאקשת. ומבפנים לעוגל קרי דייתרא. ובחלב הקיבה איכא פלוגתא בין בני בבל ובין בני ארץ ישראל. ושעל הקשת ושביתר קורים להם בגמרא חומצא ובר חומצא. ובגמרא איכא תרי לישני. ולישנא בתרא, איכא דאמרי דייתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי דאקשתא. ובני ארץ ישראל מקילין ואוכלין אותו. ולישנא קמא מחמיר טפי, דאמר דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסור, שיש בו תותב קרום ונקלף. כי פליגי דייתרי, דבני ארץ ישראל אכלי ליה, דלא גזרי דייתרא אטו אקשתא. ובני בבל גזרי, כיון שהכל הוא בקיבה. וכיון דלישנא קמא לחומרא, והוא איסורא דאורייתא, ואנן בני גולה בכל מנהגינו בתר בני בבל גרירינן, בדין היה למיסר אף דייתרא כיון דבני בבל פליגי ביה ולא אכלי ליה. אלא שהרי"ף ז"ל פסק להיתר. וכתב הרמב"ן ז"ל טעמא דכיון דאשכחן ליה לרבי יעקב ולרבי ישמעאל משום אבותיו דשרו ליה, וכהני נמי נהגו בו היתר, וכמה רבנן סמכי אכלי ליה, לדידן נמי שרי. ואנן לא חיישינן לבני בבל, אלא היכא דנהוג והיכא דלא נהוג שרי. וכתב הרשב"א ז"ל ואנחנו בגלילות אלו נהגנו בו איסור כבני בבל ע"כ.
<h2>דף מט:</h2>
חלב טהור סותם. כגון דקין שניקבו וחלב הכנתא סותם את הנקב כשרה. דחלב טהור אדוק בה מאד, והוי סתימה מעלייתא. טמא אינו סותם. כגון קרום שעל הכרס, שהוא חלב המכסה את הקרב, אם היה סותם את הכרס, או המסס שניקב, אינה סתימה, לפי שאינו חבור אלא תותב. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל, דלא אמרו חלב טהור סותם אלא בחלב הגדל עם אותו אבר בעצמו, כגון שומן הדקין, שסותם את הדקין וכיוצא בזה, לפי שהוא מחובר ושוכב עליו תמיד. אבל ריאה שניקבה ושומן הלב הסמוך לה סותמתה טרפה. שאין השומן ההוא מחובר לריאה וכן כל כיוצא בזה ע"כ. דדכותה בבהמה. חלב המכסה את הקרב. דאע"פ דבחיה טהור, דלא אסרה תורה אלא חלב שור וכבש ועז, מכל מקום לא מהדק. וכתב בתוספות, ר"י מתיר מחט הנמצאת בקורקבן וניקב הכיס והבשר, רק שומן הקורקבן היה סותם, דלא מיבעיא לן הכא אלא בחלב חיה שכנגדו בבהמה טמא. אבל חלב טהור דעוף, שלא מצינו כנגדו טמא, פשיטא שסותם, דמהדק שפיר ע"כ. דכרכשא. חלב שעל החלחולת המוציאה ריעי, שקורין טבחי"א. עשוי אותו חלב כעין קרטין עגולין כמין כובע. ולא מהניא סתימת אותו חלב אם ניקב הכרכשא. טרפא דליבא. שומן הלב עשוי ככובע, והלב נחבא בו. ואם ניקב הלב או הריאה והוא סותמו אינו סותם. ליחה סותמתן. לישנא שירקא דמעייא. שהיא כמין ליחה אדוקה בהן מבפנים ומוציאין אותה מהן בדוחק. ואסיקנא דלית הילכתא כותיה, דאין אותה ליחה סותמתן כלל.
<h2>דף נ:</h2>
פיסקא. מפרעתא. צד הכרס הרואה את הקרקע הנראה מיד כשפותחין הבהמה להוציא המעים. והיינו דמפרש היכא דפרעי טבחי. ושאר הכרס שהוא כנגד הצלעות והשדרה הוא כרס החיצונה. בשר החופה. קרום עב העובר על כל החלל מן החזה עד היריכים והכרס שקורין פנצא. מיעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום. ורוב החיצונה דקאמרה מתניתין, רואין כמה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס. ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד הכרס טרפה. ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום כשרה. והיינו דאמרינן לקמן בגמרא רובה ולא הוי טפח זו היא ששנינו וכו'. ואי בכוליה קרום משערינן אין לך בהמה קטנה שאין ברוב שלה יותר מטפח. וכל שאר אמוראי קרו פנימית וחיצונה בכרס עצמה. והרי"ף ז"ל לא הכריע הלכתא כמאן. דאיכא מאן דפסק כבני מערבא ואיכא מאן דפסק כרבה בר רב הונא. ורש"י ז"ל פסק לחומרא כבני מערבא וטרפינן כל הכרס בנקב משהו. והרשב"א ז"ל בשם רבוותא פסק כרבה בר רב הונא דאמר מפרעתא. הילכך מפרעתא נקיבתו במשהו. ושאר הכרס שנקרא חיצונה ברובו עכ"ל בחידושיו. אבל בתורת הבית פסק כבני מערבא. אמר המחבר, ונראה לי טעם הדבר, דע"כ לא פליגי לענין דינא רק בפירושא דמתניתין. דהא שמואל לקמן היה מקובל דבשר החופה את רוב הכרס ברובו. ולדידיה פירושא דמתניתין לא פריש לה כבני מערבא, כדאיתא לקמן. כך נראה לי. עכ"ל המחבר. פיסקא. נקדרה. ניקבה כמין ארובה עגולה. סלע. מטבע. שאם תמתח. כשתקיף הסלע בחוט וימתח החוט יהיה טפח אורך. קשייתא. גרעיני תמרים. בצפה. עם האוכל הנשאר סביבו כשאוכלין אותו נכנסין כל השלשה בתוך הנקב בדוחק או בלא צפה בריוח.
המסס. סנפו"ל בלעז. בית הכוסות. בסוף הכרס, שקורין פנצ"א, ועשוי ככובע. וקורין לו בית הכוסות, והמסס מחובר לו סביב לחברו, וכשאתה מבדילו יש דופן לזה ודופן לזה, ובאמצע הן שופכין זה לתוך זה, והמאכל נכנס מבית הכוסות למסס ומהמסס לקיבה והקיבה לדקין. שניקבו לחוץ. שהנקב נראה מבחוץ כגון שניקבו או זה או זה שלא במקום חיבור, לאפוקי ניקבו במקום חבורן בשני דופנותיהם והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה. נפלה מן הגג. ושחטה מיד מטרפה. ואע"פ שאין שבר ניכר בה חוששין שמא נתרסקו ונתפרקו איבריה. ואין טעם בטרפות, שהלכה למשה מסיני הם. ובגמרא [נ"א ע"ב] אמרינן שאם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ואע"ג שלא עמדה. נשתברו רוב צלעותיה. בלא שום נפילה טרפה. ובגמרא [נ"ב ע"א] מפרש מאי רוב. דרוסת הזאב. שהכה בציפורן ומטיל בה ארס טרפה. בדקה. אבל בגסה לא אלים זיהריה למקלייה. ארי בגסה. וכל שכן בדקה. ותנא קמא סבר אלים זיהרייה דזאב למקלייה נמי לגסה. הנץ. אשפרווי"ר. בעוף הדק. צפורים ויונים. בעוף הגס. אווזים ותרנגולין. זה הכלל. מפרש בגמרא [נ"ד ע"א] לאיתויי מאי. כל שאין כמוה חיה. שלקתה מכה שאינה בהמה לקוייה דוגמתה ראויה לחיות.
<h2>דף נא.</h2>
גמרא. בידוע. שלפני שחיטה הוטרפה. הוגלד. קרושט"א. בידוע שהיא שלשה ימים וכו'. ואם לקחה טבח בתוך שלשה ימים הוי מקח טעות, וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו. וכתב רבינו אפרים ז"ל דדוקא בטרפה דמחמת מכה וכיוצא בה דאינו מצוי ולא סליק איניש אדעתיה לאתנויי בהא אע"ג דלא אתני עלה הדרי זביני. אבל טרפות דמחמת סירכא רמי עליה דאיניש. וכיון דלא אתני אחולי אחליה. וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל. והרמב"ן ז"ל מביא ראיה ממוכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו משום דכולהו הכי אינהו ואיתא בריש המוכר את הפירות. אלמא אי לאו דכולהו הכי איתנהו הוה ליה מקח טעות אע"ג דלא אתני עליה לוקח. וכל שכן בטרפות, דמיעוטא נינהו. ומ"מ כתב הרב ז"ל דבטרפות שאין איסורו ודאי אלא מחשש הגאונים, דלא הוי מקח טעות, ומצי אמר ליה מוכר ללוקח זיל אייתי ראיה דטרפה היא ושקול. וכאותה שאמרו בפרק הגוזל [ב"ק צ"ט ע"ב] גבי ההיא מגרומיתא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה לטבחא מלשלומי, משום דמספקא ליה אי כר' יוסי בר' יהודה אי כרבנן. ומכל מקום דעתו בכולן דמקח טעות נינהו, דלא גרעי סרכות של חשש איסור ממום שפוגם אצל בני אדם שעושה מקח טעות, וסירכא זו אין מום גדול ממנו. ופחות דמים הוא, שהרי נהגו בו איסור. הילכך מקח טעות עביד. וכתב על סברא זו הרשב"א ז"ל וכן נראה. לא הוגלד. איכא לספוקי אי קודם מקח הוה אי לאחר מקח הוה ועל הטבח שהוא מוציא מחבירו, דברשותו נמצאת ואמרינן כאן נמצאו וכאן היו, עליו להביא ראיה דקודם מקח הוה ומספיקא לא מפקינן ממונא מחזקתיה. ליכא מידי למסרך. כשנמצא נקב בלא מחט, כשהדם יוצא הוא מתקנח בלחלוחית הבשר והולך לו, שאין לו במה ידבק. מסרך הוה סריך. הדם במחט. ומצד אחד כשרה, דאמרינן, היינו בבדיקה. והאי חידושא אייתי ההוא צורבא מרבנן דאתא ממערבא. כדאיתא בגמרא, מעשה ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד והפכה רבי ומצא עליה קורט דם ואמר רבי אם אין שם מכה קורט דם מנין וטרפה משום דזו ראיה שעברה המחט משני צדדין. וזו היא מתניתין המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ. ודעת הרשב"א ז"ל מסכים לדעת התוספות בשם רבינו תם ז"ל שדין המסס שוה לבית הכוסות לענין זה שמצד אחד כשרה.
פיסקא. [נמצאת] למטה. על הארץ, ואפילו היה הגג גבוה מעשרה. אין חוששין. הואיל ולא ראינוה שנפלה אין חוששין שמא נתרסקו איבריה להשהותה מעת לעת כדין נפולה. דבקופצת מאיליה לא חישינן להכי. וכתב הרמב"ם ז"ל [פ"ט מהלכ' שחיטה הי"ז], דכל מקום שאמרו אין חוששין כלל כלל לא חיישינן. ואפילו שחטה תוך מעת לעת ולא עמדה כשרה. וכן דעת המפרשים ז"ל. לרבינא. בגג והיתה ארובה בגג. חושלי. שעורים קלופים. אפומא דאיגרא. כנגד פי ארובה למטה בביתו. לארעא. למטה בבית. למסרך. שלא דרך ארובה אלא בצד הגג מסרכת עצמה בכותלים וקופצת. ומהניא לה סריכת הכותלים שמסרכת בידיה קצת. והאי לית לה וכו'. שהארובה אינה סמוכה לכותל. דאמדא נפשה. ואם היה גבוה לה יותר מדאי לא היתה קופצת. משדרא וכו'. רגליה האחרונות היו נגררות אחריה. פירש הרי"ף ז"ל, חולי לקה לה על הירך. הלכתא כרב יימר. ולא מדקדקינן למיבדק שאר בהמות בשדרן כרעייהו. זכרים. אילים. ודאי חיישינן. כתב הרשב"א ז"ל דכיון שכל שהפילוהו [צריכה] בדיקה ואפילו למטה מעשרה חוששין. נפלה מעצמה צריך שיהא בחבט עשרה כדאיתא פרק שור שנגח [ב"ק נ' ע"ב] והוא גובה ששה וארבעה מכרסא ועד ארעא. עוד כתב הרשב"א דכל היכא דאמרינן בשמעתין חוששין לה אע"פ שעמדו או ששהו מעת לעת וכן ששהו ועמדו צריכין בדיקה כנגד כל החלל. ואם נתרסק בה אבר אחד ונפסדה צורתו, אפילו היה אותו אבר מן האברים שאם ניטלו או חסרו או ניקבו כשרה, כגון טחול או כבד או כליות, הרי זה טרפה. שהריסוק מכאיבה יותר מן הנטילה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ט מהלכ' שחיטה הי"ז]. והסכימו המפרשים האחרונים שאין חילוק בין נפולה ושאר חששות אלא אם שחטה קודם ששהתה או שעמדה טרפה ואין לה בדיקה.
דפתקי גנבי. שמשליכין אותן למעלה מכותל החצר, ונופלין לארץ. אמתנייהו שדו להו. על מתנים נופלים ואין נהפכין על גבן שהתפרקו חוליותיהן. אהדרינהו. למעלה מן הכותל. ודאי חיישינן. דלא איכפת להו כל היכא דנפלי. בית הרחם. עגל שנולד היום ויצא מבית הרחם. אין בו. אין חוששין שמא נדחק, לפי שהמקום צר ונתרסקו איבריו, ואין צריך להשהותו מעת לעת. ואי קים ליה ביה שכלו לו חדשיו שוחט ואוכל מיד בלא בדיקה.
<h2>דף נא:</h2>
בית המטבחיים. שמפילים את הבהמה בכח על הארץ לשוחטה. אין בו משום ריסוק אברים. אע"פ שהוא גבוה עשרה. גניחתיה. שנשמע קול יללתו כשנפל. כמו [ב"ק פ' ע"א] גונח מלבו. צפרניו. אמודי אמיד נפשיה, ונועץ צפרניו. כל שעה הוא מתחזק בצפרניו עד שמגיע לארץ. וגרסינן בירושלמי [סנהדרין פ"ו ה"ה], ביומוי דר' פנחס חבטין תורא בחייליה, אמר לון בחייכון שרוניה, שרו ליה וערק, אמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם, דאמרין אילין דחבטין בחייליה לית ביה ריסוק אברים. הכה על ראשה. במקל גדול. והלכה הכאת המקל מראשה ועד סופה או איפכא. ואפילו כיוון ההכאה כנגד כל השדרה. ואי שלים חוטרא אפלגא דחרציה. אם נפסק המקל באמצע השדרה, חוששין לה, שראש המקל במקום שהוא כלה מכה בכח ומרסק. קטרי. אם יש קשרים במקל חוששין שריסקו הבהמה. וכתב הרשב"א ז"ל, כל היכא דחיישינן, חיישינן לריסוק כל החוליות ולכל האברים שכנגד כל החלל, כדאמרינן נפולה שאמרו וכו'. ונראה שלריסוק או לקריעה חוששין. אבל לנקב לא חיישינן. דאי לנקב חששו לא היה לה בדיקה. דאי אפשר לבדוק כל החלל אם ניקבו הדקין והכרס והריאה והלב וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל.
עמדה. פרש"י ז"ל אמתניתין קאי, שנפלה מן הגג ועמדה ולא הלכה אינה צריכה שהייה מעת לעת, אבל צריכה בדיקה בחוט השדרה ובשבירת רוב הצלעות ובעקירת חוליא. והיכא דלא עמדה, אפילו בדקנוה ונמצאת שלמה, טרפה משום החבט (שנתפרקיה) [שנתפרקו] כל פרקיה וחוליותיה עד שתשהה מעת לעת קודם הבדיקה. והיינו עובדא דההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי וטרפה רב נחמן משום דלא שהה, כדאיתא פרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ' ע"ב]. הלכה א"צ בדיקה. הרב בעל הלכות גדולות והרב בעל העיטור ז"ל כתבו בעמדה פשטה ידה לעמוד אע"פ שלא עמדה, ובהלכה עקרה רגלה להלוך אע"פ שלא הלכה. והרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל פסק, הילוך זה שתהלך כדרכה. אבל שלא כדרכה, כגון שצולעת על יריכה, הילוך זה אינו מוציאה מידי ספק. דהא ההיא אמרתא הוה משדרא כרעה ומהלכה אע"ג דאיפסיק חוט השדרה דידה. דיו. די בהילוך זה, ואינה צריכה בדיקה. ואי מיא דקיימין. כגון אגם. לית לן בה. ואפילו מלמעלה למטה שפיר דמי. ציבי. קליפת עצים מושלכים בנהר. הא קא מסגי. איהו הוא דקא שייט. עייף מיעף. אם הטלית כפולה אפילו מתוח. לא חיישינן. דאינה נמתחת יפה. מתוח. פרוס על גבי יתידות באויר ומתוח שפיר ונפל עליה, חיישינן לריסוק ובעי שהייה. דכיון דמתוח שפיר קשה הוא. שריק. מחליק ומשתמיט, ולא מלקי ליה.
<h2>דף נב.</h2>
דיבקא. בלעז נויש"ק. ומניחין אותו בדף קטן, והעוף שוכן עליו ומידבק בו, ופורח עם הדף ונופל לארץ. בחד גפא. שלא נדבק בו אלא הגף האחד, ופורח בשניה. במאי נייח. במה יהא יכול להקים ולישא את עצמו. הילכך כשנופל נחבט בנפילה גמורה. אעוקבא דגפא. עיקבי הגפין, הוא ראש כנף, מקום שחותכין הכנף מן האווז, ובקצת הוא נושא את עצמו בהם. בתרי גפי אסיר. אם נדבק בשתיהם, אלא אם כן עמד והלך. כתב בהלכות גדולות, כל היכא דבעי בדיקה, כגון נפולה ושבורה ודרוסה, דמתכשרא בבדיקא, הני מילי בדורות קדמאי דהוו פקיעי למבדק. אבל אנן לא פקיעינן ולא סמכינן אנפשין. ולי נראה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו, כדכתיב או אל השופט אשר יהיה בימים ההם. אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאים בדבר, כי היכי דלימטי להו שיבא מכשורא. עכ"ל רש"י ז"ל.
פיסקא. אלו הן רוב צלעות. עשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהם מוח יש לה לבהמה. י"א מכאן וי"א מכאן. רובן שלהם הוו שנים עשר. כלפי שדרה. ולא מחציין לצד החזה. נעקרו ברוב צד אחד. כיון שנעקרו שש מהן, דהיינו רוב צד אחד. אבל כשנשתברו לא נטרפה אלא בשנים עשר, דהיינו רוב שני צדדים. ורבי יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין דיו. והכי קיימא לן כרב יוחנן בין בנעקרו בין בנשתברו דלא מיטרפא עד דאיכא רוב שני צדדין. ובשנעקרו בוכנא בלא אסיתא. וחצי חוליא עמה. הצלע וחצי חוליא שהצלע תקועה בה, אע"פ שהצלע שכנגדה מחוברת יפה וחצי קיימת. בוכנא ואסיתא. הצלע היא כבוכנא הנכנסת בתוך החוליא שהיא כאסיתא. טרפה. אפילו החוט קיים. וחוליא נמי בלא צלע, כגון החוליות שהן בסוף המתנים. ואע"פ שחוט השדרה לא איפסיק כלל טרפה. והיינו דבית הלל דאמרו כמה חסרון בשדרה, ואוקימנא לה בגמרא בחוליא בלא צלע. ומשכחת לה בשלהי כפלי.
<h2>דף נב:</h2>
נחבסה. בוציאד"א בלעז. רוב גובהה. מן העינים ולמעלה. רוב הקפה. גדול הוא שיעורו, שהוא סביב כל הראש. תיקו. ולחומרא, ובין ברוב גובהה בין ברוב הקפה טרפה. בשר החופה. פירשנו לעיל שהוא קרום עב העובר על כל החלל. רוב נטול. שניטל רובו. ונקיטינן לחומרא בין ברוב קרוע בין ברוב נטול טרפה.
פיסקא. מן הזאב ולמעלה. יש דריסה בבהמה וזאב בכלל. אבל מזאב ולמטה אין לו לארס חוזק להמית בהמה אלא עופות. ומיהו יש הפרש בין זאב ולמעלה, כדפירש רבי יהודה במתניתין ארי בבהמה גסה וזאב בדקה. אע"פ שלא נראה כן מפירוש רש"י ז"ל, הסכמת המפרשים ז"ל כדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל [פ"ה מהלכ' שחיטה ה"ד] שהארי יש לו דריסה בכל בהמה גסה ודקה, וכל שכן בעופות. וזאב בדקה אבל לא אפילו בדקה שבגסה, כגון עגלים רכים. ואין ספק שיש לו דריסה בעופות. ושאר חיות טמאות דינן כזאב דאין להן דריסה בבהמה גסה, דארי קתני. הרשב"א ז"ל. בעופות הדורסים. מן הנץ ולמעלה. יש לו כח לדרוס עוף חבירו, כלומר נץ עוף דק כגון צפרים ויונים ודכוותייהו, אע"פ שהם גדולים מן הנץ. ולמעלה ממנו שהוא גס. כגון אותו הנקרא אסטו"ר, יש לו דריסה בעוף הגס, כגון אווזים ותרנגולים. וכן משמע מפירוש רש"י ז"ל במתניתין דתרנגולים הם עוף הגס. וכיון דבמתניתין עוף הגס סתמא קאמר, באיזה עוף גס שיהיה משמע, אפילו הגס שבגסים.
חתול. אינו דורס באמרי רברבי. ולהכי אמר רב זאב למעוטי חתול. אבל בגדיים וטלאים יש לו דריסה, כדרב חסדא וכ"ש בעופות כולן. ונמיה כחתול. חולדה אין לה דריסה בבהמה כלל ואפילו בגדיים וטלאים. אבל בעופות יש לה דריסה, ואפילו בעוף הגס, דהא סתמא דרוסת חולדה בעופות. שאר עופות טמאים יש להם דריסה בדכותייהו, וכל שכן בזוטרי מינייהו. אבל ברברבי מינייהו לא, דדרוסת הנץ קתני, למעוטי שאר עופות טמאים דלא דרסי בדרברבי מינייהו. ויש מחמירים בעוף גדול מן הנץ ואומרים שיש לו דריסה בכל עוף גס. עד שתינקב לחלל, זהו דעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל, [פ"ה מהלכ' שחיטה ה"ו] שיש להם דריסה כשהגיע. ולכאורה משמע שאם בדקו כנגד הנקב ולא האדים שאין לחוש עוד. מיהו הרשב"א ז"ל כתב, דדינו כדין קוץ, כיון שהגיע הנקב לחלל. ולא שנא גדיים ולא שנא שור הגדול. ואסורה מספק. דאין לנקב בדיקה בכל האברים שהנקב פוסל בהם.
<h2>דף נג.</h2>
לשועל וכו'. יש לו דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן בעופות. אבל באמרי רברבי לא, דלמטה מזאב הוא. הרשב"א ז"ל. אלא ביד. שהכה בידו. רגל. האחרונים [נקראים] רגלים, ואין ארס החיה ברגליה ולא בשיניה. אבל ודאי אם נקב בהם לא גרעי מקוץ. לאחר מיתה. קס"ד לאחר שמת הארי נפל על הבהמה. לא צריכא. שלא מדעת הוא שנפל על הבהמה ונתקעו צפרניו בה. אבל לאחר מיתה הוא בכונה דרס אלא שקודם שהוציא ידו קטלוהו או קטעו לידיה. ומתה דקאמר, מיתת האבר. שדי זיהריה. מטיל בה הארס, וסיחופיה, פוט"א בלעז. והא קמ"ל דאין לדריסה אלא בסוף כשמגיע צפרני ידיו מגוף הבהמה באותו הפרק הוא מטיל בו הארס. וכיון שלא הספיק להוציאן בחיים לא יצא ממנו הארס. ונמצאת צפורן. תלושה ותחובה בגבו של אחד. חוששין. כתב הרשב"א ז"ל דאפילו האחרים שלא נמצאת צפורן על גביהן צריכין בדיקה. דכיון שנמצאת על גב אחד מהם ראיה היא שדרס. וכיון שדרס חוששין לכולן. דלא אמרינן נח רוגזיה אלא בשהרגו. אבל בדרס כ"ש שכועס ומכה ודורס. ולא שנא צפורן לחה או יבשה. וכ"ש מקום צפורן. מיהו דוקא בשראינוהו שנכנס. אבל שור הבא לפנינו בצפורן על גבו אימר בכותל נתחכך. שאם תאמר אין דרך המתחככין בצפורן ארי על גבם, גם אין [דרך] הדורסין להניח הצפורן. אבל צריך עיון אם דרס בצפרנים שנים או שלשה נמצאו תחובות על גבו, דאיכא הוכחה לומר ודאי ארי דרסו עכ"ל.
אימר כלבא. והא אמרן אין דריסה לכלב. ובהאי גונא לא הוי ספק דרוסה, דלא חיישינן להכי כל היכא דאיכא למיתלייה בדבר אחר. ומוקמינן לה בחזקתה שלא היתה בחזקת דרוסה. ספק על. הארי. שלמא. עשו שלום כדרך כמה חיות שהן בני תרבות וגדלות עם בני אדם ואינן מזיקות. נח ריתחיה בהכי, ולא חיישינן לדריסה דאחריני. צווח. נוהם. מקרקרן. גועות. לשון צעקת ארי לחוד ולשון כל צעקת בהמה לחוד. כמו לשון נוהם לארי, גועה לשור, עורג לאיל, צוהל לסוס, צפצוף לעופות, חרץ לכלב. דמבעתי להדדי. כשם שהם נבעתים ממנו כך הוא נבעת מהם. וכן עוף שנכנס לבין הקנים ובא מבצבץ צוארו דם והוא ספק קניא ספק שונרא, תלינן בקניא וכשרה. ונראה דלא צריך בדיקה אלא (מנקב) באותו מקום בלבד שמבצבץ דם.
<h2>דף נג:</h2>
חוששין לספק דרוסה. וכתב הרב בעל התרומה ז"ל, תימה דמעשים בכל יום שהחתול נכנס בלול התרנגולים ואע"פ שהוא שותק ואינון מקרקרין לא חיישינן. והוא ז"ל נתן טעם להיתר, דאפשר דאפשר לומר דחתול במקום מצילין לא דרס. והרשב"א ז"ל כתב, לא מחוור, ותירץ ז"ל, דאפשר שהחתולים הנמצאים בינינו בני תרבות נינהו ואינם מצויים לדרוס, אע"פ שאין זה היתר מרווח, דשונרא דגמרא ברגילין נמי מיירי עכ"ל.
פיסקא. על לבי קני. לפום לישנא משמע דמשום דחזינן דעל לבי קני תלינן בקני, הא לא הכי בשונרא תלינן, ומינה בספק כלבא ספק שונרא. הכי נמי הוא דאיכא נמי כלבא קמן. הא לאו הכי בשונרא תלינן, דשכיחי בבתים. וכן נראה דעת רבינו תם ז"ל, דמספיקא בתר דשכיח טפי שדינן והלכך דוקא בדעל לבי קני. ולדעת זה נראה שנוטה הרשב"א ז"ל. אבל בתוספות כתבו בהפך דהכא מיירי שהיה ברור שהיה חתול בתוך הקנים אבל אם אין אנו יודעים מי עשה, אפילו לא על לבי קניא אין תולין בחתול כלל.
דרוסה שאמרו. אותן שאמרנו שחוששין לדריסתן. הבשר. כלומר ולא אם האדים העור בלבד. וגם אין צריך שיאדימו בני מעים כי אם הבשר של דופני החלל, לפי שהארס מעצמו יורד ונוקב בני מעים. ועוד משמע דוקא כנגד המעים, אבל ביריכותיו או ברגליו שלא במקום צומת הגידין לא מיטרפא בכך. נתמסמס. אם נדרסה במקום צומת הגידין, אע"פ שהן קשין אצל דריסה, אם נתמסמס הבשר שעליהם רואין אותו כאילו ניטל, ובודקין צומת הגידין. ואם נפסק או נתמסמס אחד מהם רואים אותו כאילו הוא נטול וטרפה. גוררו. כשבא לרפאות המכה משליך אותו בשר מעל המכה. תילחי תילחי. מתפרקת ונופלת ממנה חתיכות חתיכות. מדרב הונא וכו'. דאמר כל שהרופא גוררו קרי המססה, וכאילו אינו, והויא לה ריאה שחסרה.
פיסקא. בקוץ. פירש רש"י ז"ל, דכיון שהגיע לחלל יש לחוש שמא ניקבו הדקין. ובבדיקה אי אפשר, שאין נקב משהו ניכר בהן. וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל דאי אפשר לעמוד עליו. ולא דמי לישב לו קוץ בוושט דסגי ליה בבדיקה [לעיל מ"ג ע"ב], דהתם במקום ידוע, וקל לבדוק במקום אחד שהוא הסימן. ובדיקת חלל שבנפולה לא מחמת נקב משהו בדקינן לה אלא מחמת קרע. אבל מלשון הרב בעל הלכות גדולות משמע שבודקין האברים שנקיבתן במשהו. והרשב"א ז"ל פסק להחמיר שא"צ שיאדימו בני מעים. אלא כיון שהאדים הבשר שכנגדן טרפה מיד, שעתידין לינקב מחמת הארס. סימנין עצמן. אבל משום דאדמימות הבשר שכנגדן לא מיטרפא, דסימנין קשין הן ואין ארס שולט בהן. אבל כשהאדימו הן עצמן הרי נגלה ששלט בהם.
<h2>דף נד.</h2>
בין קנה. אע"ג דנקובת קנה בכאיסר, דרוסתו במשהו, מפני שמתפשט שריפת הארס תמיד הרבה. מורה בה רב. רב היה רגיל להורות. כפא דמוחא. כף הגולגולת, דהיינו כל החלל, ואף כנגד הסימנין. עד אטמא. הירך. שמא ניקב קרום של מוח, ואם האדים בשר סימנין טרפה. אבל הרשב"א ז"ל פסק עד שיאדימו סימנין עצמן מצד חלל הסימנין. אבל אם האדים הסימן עצמו בעור החיצון לא, שאין הארס שולט בהן אלא אם כן שלט ועבר בעור הפנימי. וכדאמרינן בושט חיצון אדום ופנימי לבן, למאי נפקא מינה לספק דרוסה. דמשמע דעד שנמצא בפנים קורט אינה נטרפת. ואם הנדרס הוא עוף בודקין את הקנה שיש לו בדיקה מבחוץ ושוחטו, ואחר כך חותך הושט והופכו ובודקו מבפנים. ואפילו בהמה בדרוסה, שמקומו מאדים, אפילו שחט בו יש היכר במש[ה]ו. ע"כ. ונתמסמס הבשר כנגד החלל אע"פ שלא האדים, אם נתמסמס כל כך שהרופא גוררו, אע"פ שלא נמצא קורט דם בפנים ולא בבני מעים כלל, טרפה כדברי הרמב"ם ז"ל [פ"ה מהלכ' שחיטה ה"ט]. וכל אלו אם השהן שנים עשר חדש וחיו, בידוע שהם כשרים. ובנקבה אם נתעברה אחר מכן וילדה ודאי כשרה. ובגמרא מוכח שאם רבים הם אותם שצריכים לשהות שנים עשר חדש אסור להשהותן, שמא יבוא לידי תקלה. כדאמרינן בגמרא בעובדא דספק דרוסות.
מתניתין. ניקבה הגרגרת. בלא חסרון כאיסר. נסדקה. לאורכה. ובלבד שישתייר מלמעלה חוליא אחת או חציה וכן מלמטה. לפי שאין סופו ליפסק. שכשפושט צוארה נמשך הסדק ונסגר. וכשנפסק לרוחבו הוא בהפך, שכשפושט נפסק הילכך ברובה טרפה. ולא נפסק החוט. הרוב. כל שהו. בגמרא מסקינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא תלויה ודבוקה בקנה הריאה. שניקבו זה לתוך זה. דופן חיבורן אדוק, וכשהוא ניקב שופכין זה לתוך זה. לפיכך אין הנקב פוסל אלא כשהוא לצד חוץ. ניטל הטחול. ובגמרא [מפרש] דוקא ניטל, אבל ניקב בעוביו טרפה. ניטלו הכליות. אבל ניקבו או אחד מהם שמגיע הנקב לחריץ טרפה. התחתון. מעל הבשר, והסימנין מחוברין בבשר. האום. מדר"י בלעז, שהולד מונח בה. וחרותה. קשה כחריות של דקל שצמקה מפחד. בידי שמים. שנבעתה מקול רעם או ברקים. אבל בידי אדם טרפה. ובגמרא [נ"ה ע"ב] מפרש היכי ידעינן. הגלודה. שניטל כל עורה מחמת חולי או מלאכה. ובגמרא [שם] מפרש כמה ישאר וכשרה.
<h2>דף נד:</h2>
גמרא. בוקא דאטמא. ראש עצם קולית הירך. דשף מדוכתיה. שקפץ ממקומו באותו חור שבעצם האליה, שהוא תחוב בו. ולשון בוקא, כמו בוכנא. שעגול ראשו ותחוב בחור כעלי זה התחוב בחור המכתשת. דאיתעיכול ניביה. גידיו המעמידים אותו נתעכלו מחמת חולי או מכה. ויש מי שפירש שאם נפסק בכח אדם כשרה, דאכתי יעלו ארוכה. ולישנא דגמרא הכי משמע, דגריס, והלכתא אפילו איפסיק ניביה נמי כשרה עד דמתעכל איתעכולי.
פיסקא. קורדינאה. אותו היו מכירים, ומהרי אררט הן. וכתבו הרבה מן המפרשים ז"ל בשם הרב בעל העיטור ז"ל, האידנא דלא קים לן האי שיעורא לא מכשרינן אלא בשיעורא זוטא מאד דלית בה ספיקא. פתוראה. שולחני היה, והיו לפניו מטבעות הרבה. אין בעלי אומניות. העסוקים במלאכת אחרים וכו'. והוא שולחני היה ומשתכר בשל אחרים, וצריך ליזהר ולתת עיניו שם, ולהשתדל עם העוברים ולשאול מה הם צריכים. והכי תנן בתוספתא [ב"מ פ"ד], המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו. ובגמרא מפרש דדוקא היו מתבטלים בירושלים למביאי ביכורים לתת להם שלום, כדי שלא יהיו מכשילן לעתיד לבא, שאם לא יראו להם פנים צהובות ובדרך כבוד לא ירגילו לבא מפני הטורח. ובגמרא אמרינן עלה דהא, אמר רב נחמן כסלע כיתר מכסלע כאיסר כיתר מכאיסר, אלמא קסבר עד ולא עד בכלל. ופירש רש"י ז"ל דאהא דתנן ובגולגולת בית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לענין טרפה. והתם במתניתין תנא כסלע. ואשמועינן רב נחמן הכא דסלע זה שיעורו סלע מצומצם. דכי הוי סלע מצומצם דינו כיתר מסלע וטרפה. כאיסר. דמתניתין, דקאי אאלו כשרות והכי קאמר עד כמה תחסר ונימא אכתי כשרה היא. דאי אטרפות קאי לא שייך למיתני עד, אלא כמה תחסר ונימא אכתי כשרה היא. דאי אטרפות קאי לא שייך למיתני עד, אלא כמה תחסר ותהא טרפה. ואם כן כשאמר עד כמה תחסר ונימא אכתי כשרה היא, ואמר רשב"ג כאיסר, ואמר רב נחמן דכאיסר כיתר מכאיסר. אלמא קסבר רב נחמן דעד דמתניתין עד ולא עד בכלל הוא. ואם הוא כאיסר ממש טרפה.
<h2>דף נה.</h2>
דא"ר אבהו א"ר יוחנן כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מגריס של כתמים להקל. ולשון הרשב"א ז"ל בחידושיו, נראה דוקא באיסורי תורה כגון טומאה וטרפה וכיוצא בהן, אבל באיסורין דרבנן אין הולכין בו להחמיר אלא להקל כענין שאמרו בכתמים. ומה שאמרו חוץ מגריס של כתמים להקל, לאו דוקא. אלא "כעין" קאמר. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל דכתב, ואע"ג דגריס שיערו חכמים לטומאה בעינן כגריס ועוד, דאילו גריס לחוד מחזקינן בדם מאכולת. והכי תניא בהרואה כתם [נדה נ"ח ע"א]. וטעמא משום דכתמים עצמן מדרבנן. דמדאורייתא עד דחזיא מגופה דכתיב [ויקרא ט"ו] בזבה דם יהיה זובה בבשרה ע"כ. משמע דטעמא משום דרבנן הוא. וכן לכל שיעורי איסורי דרבנן עכ"ל.
פיסקא. לקתה בכוליא אחת טרפה. המפרשים ז"ל הסכימו שהוא בשר שנתמסמס עד שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי. ואפילו בריאה פסול. כדמוכח בגמרא. חיוארי. פירש רבינו אלפסי ז"ל, החוט הלבן שבתוך הכוליא. וכתב הרשב"א ז"ל, ונראה דדוקא לקות הוא דפוסל כשמגיע שם, משום דמכאב כאיב לה, אבל נקב וחתך לא. וכן משמע בגמרא [נ"ד ע"א] דהוו מחו הציידין בחץ בכוליא והכשירוה. וכבר הורה זקן שאין איסור זה בכוליא של עוף ע"כ. וראיתי הגהה שכתב, היכא דמשתכחן תלתא כולייאתא כשרה, דאמרינן כל יתר כנטול דמי.
<h2>דף נה:</h2>
פיסקא. בסומכיה. בצד העב. בקולשיה. בצד הדק. אבל נשתייר מיניה כעובי דינר זהב כשרה. דלא אבזע אפילו בסומכיה כשרה. ולענין נחתך אי הוי כניקב או לא, מדחזינן בגמרא דאיכא לישנא בתרא דאמר ניקב לחוד ונחתך לחוד. כתב הרשב"א ז"ל, דכיון דאיכא תרי לישני ואיסורא דאורייתא, נקיטינן לחומרא, ואפילו נחתך בסומכיה ספק טרפה היא ואסורה מספק. עכ"ל.
פיסקא. יש כשר בריאה. מוגלא. כדאמרינן לעיל [מ"ח ע"א] חזינהו דקיימי כנדי כנדי טינרי טינרי. שהם צמחים, כדכתיבנא לעיל. ופסול בכוליא. כדאמרינן לעיל מליא מוגלא טרפה. לקותא. דנפלי תחלי תחלי, כדכתיבנא לעיל [נ"ג ע"ב]. אבל עכולי טרפה. וכן אסרוח טרפה בין בריאה בין בכוליא. כן דעת הגאונים ז"ל. ולא כן דעת הרב רבינו זרחיה ז"ל דאיך אפשר דגרעי ממוגלא. והרשב"א ז"ל כתב, דאפשר דגריעי טפי ובאין מחולי המפסיד ועתיד לינקב. ומיהו הרשב"א ז"ל מסייע ליה מהא דכנדי וטנרי, דלא אמר להו ולא מידי, ואמאי לא הצריכו להו בדיקה אי צילי אי עכירי אי אסרוח אי לא אסרוח. אלא ודאי נראה לו כגירסה שמצא הרב ר' זרחיה ז"ל, דטרפה דעכירי ואסרוח דוקא אכוליא קאי, ולא אריאה.
בדקה. בהמה דקה. בגסה. בהמה גסה. וכתב הרשב"א ז"ל, מדאסיקנא לעיל דכל ששיערו חכמים להחמיר, משמע נמי הכא דעד ולא עד בכלל, וכענבה וכפול ממש טרפה. ודוקא שהקטינה מחמת חולי, כדפירש רש"י ז"ל. דהקטינה, לאחר ברייתה משמע. אבל קטנה בתולדתה כשרה.
פיסקא. האום. הרחם. שצמקה. יבשה. ושדים צומקות [הושע ט'] מתרגמינן דדין יבשין. בידי שמים. קול רעם וברד. בידי אדם. שהבעיתה אדם באיזה ענין, [כגון] ששחט בהמה לפניה או בכיוצא בזה. בידי כל הבריות. ששמעה שאגת אריה וקול שחל. ולית הילכתא כרבי שמעון, דיחידאה הוא. אלא שצריך עיון איך אפשר לעמוד על הדבר כשנמצאה ריאה שצמקה אם מחמת כך או כך, אם לא ע"י בדיקה. דאפילו שמעה השתא (שמעה) שאגת אריה ושחטוה, אין סברא שהצימוק יהיה מזה בשעה קלה. משיכלא חיורא. כלי חרס לבן מחופה באבר. שיחמא. שחור. ואינו מחופה באבר, ואינו מצנן כמו הלבן. ובשם רבותיו כתב רש"י ז"ל כלי נחושת. מעת לעת. כתב הרב בעל העיטור ז"ל, שעור פשורי בסיתוא דומיא דקרירי בקייטא. ורב יהודאי גאון ז"ל פסק דפושרין בימות החורף אינן חמין יותר מצונן שבימות הקייץ שעמדו מעת [לעת] בבית, בין של מעין בין של נהר, דחום הבית מחממתן. וכתב הרשב"א ז"ל, נראה לי שצריך להיות פושרין מעת לעת.
פיסקא. הגלודה. שניטל כל עורה מחמת חולי או מחמת מלאכה. ובגמרא מפרש שאם לא נטל כל עורה אלא שנשתייר ממנו כסלע על פני כל השדרה ומקום טבורו וראשי פרקים כשרה אפילו לרבנן. אם נשתייר וכו' על ידי אותו שיעור מעלה ארוכה. על פני כל השדרה. אורך כל השדרה וקצר כחוט. ראשי פרקים. כל פרקי חוליותיה ועצמות השוק והירך בעינן שיור כסלע. כל העור כולו. כל היכא שמשתייר ההוא כסלע מעלה ארוכה, וחוזר העור לקדמותו. חוץ מעור בית הפרסות. מן הארכובה ולמטה, דלא הוי עור מפני שהוא רך. בעי ר' ינאי וכו'. עלתה בתיקו. ומסתברא דלחומרא נקיטינן, דספיקא דאורייתא הוא, וכן פסק הרב בעל העיטור ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל [פ"ט מהלכ' שחיטה ה"ז] כתב, הרי זו ספק ויראה לי שמתירין אותה. וכתב הרשב"א ז"ל. לא הבנתי טעם ההיתר. דהא ספקא דאורייתא היא ולחומרא וצ"ע. ומיהו נראה ודאי דלכו"ע אם ניטל העור מעל מקצת השדרה וכל העור קיים או מעל ראשי הפרקים וכל העור קיים שמתירין אותו, דלא בעינן שיהא רוחב סלע על פני כל השדרה ממש או רוחב סלע על כל פרק ופרק אלא בשאין שם עור אחר שיציל אלא זה. אבל בשיש עור אחר מצטרף להציל כגון זה, דכל שאר עור הגוף קיים, אין הדעת נותנת לאוסרה. והכי משמע לישנא "מקום כל השדרה" וכן "מקום טיבורו וראשי פרקים", כל ראשי פרקים משמע. ע"כ. עוד כתב הרשב"א ז"ל, לענין פסק הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל בשם הרב בעל הלכות ז"ל דקיימא לן כרב דאמר כל העור מציל בגלודה. והוא ז"ל דחה דבריו ופסק כשמואל לחומרא דבעינן מקום השדרה. והרמב"ם ז"ל פסק דבעינן מקום כל השדרה ומקום ראשי פרקים ומקום טיבורו. ויש להחמיר כדברי הרמב"ם ז"ל. עכ"ל.
<h2>דף נו.</h2>
מתניתין. אלו טרפות בעוף. אע"ג דכל טרפות שבבהמה כנגדן בעוף, הני איצריכא ליה למיתני משום פסוקת הגרגרת. וההוא איצטריך דלא תימא הואיל וחיותו של עוף לא נפיש, דהא כשר בסימן אחד, אימא גרגרת נמי תיטרף במשהו, קמ"ל דלא תיטרף אלא ברובה. הכתה חולדה. נמי איצטריך משום דקתני מקום שעושה אותה טרפה דהיינו ניקב הקרום. דלא תטרף בנשבר עצם בלא נקיבת קרום כדאמרינן לקמן בעוף של מים דשאני עוף של מים שקרומה רך כל כך שאינו מגין. והכתה חולדה, דוקא בשיניה. דאילו ביד, הא אמרינן [נ"ג ע"א] יש דרוסה לחולדה בעופות, וכל כנגד החלל מטרפא, ולמה לי "על ראשה". וכתב הרשב"א ז"ל, בשיניה או ברגלה. ובשיניה ורגלה נמי לא אמרן אלא בעוף של יבשה שקרומו עב. אבל בעוף של מים הואיל וקרומו רך נשבר העצם לחוד טרפה. והאווזים הגדולים והקטנים הנקראים אינדי"ש, הואיל ושכיחי במיא כעוף של מים דמיין. עכ"ל.
ניקבו הדקין. משום דקא בעי למתני בסיפא גבי אלו טרפות יצאו בני מעים ולא ניקבו, דלא תימא עוף שחיותו מעט תטרף ביציאה לחודה, קמ"ל דלא מטרפא אלא בנקיבה. ניקב הקרקבן. והוא בעוף במקום בית הכוסות לבהמה. והוא שניקב לחלל, שאם ניקב הקרקבן והכיס שבתוכו קיים כשרה. ואפילו ניקב הכיס במקום אחר שלא כנגד הקרקבן כשרה, שעור הכיס מגין על נקב בשר הקרקבן, ובשר הקרקבן מגין על הכיס. וניקבו הדקין כדין בהמה דלא מפסלי אלא בנקב מפולש לחלל. ונחמרו בני מעיה. נכווצו מחמת האור, ונהפכה מראיהן למראה אחר. לשון [איכה א'] מעי חמרמרו. אם ירוקין פסולה ואם אדומים כשרה. מפורש בגמרא, אותן שדרכן להיות אדומים, כגון לב קרקבן וכבד, ונשתנו לירוק, כניקבו דמו ופסולה הבהמה. ושיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן, בלב ובקרקבן במשהו וכבד שלא נשתייר ממנו אפילו כזית. וכמו כן הוה מצי למימר אם אדומים פסולים וירוקים כשרים, ומיירי בבני מעים שדרכם להיות ירוקים. דרסה וטרפה בכותל. [דרסה] אדם ברגליו, או שטרפה בידיו והכה אותה בכותל, או שרצ[צ]תה בהמה. דאיכא למיחש להנך תלתא משום ריסוק אברים. ואם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה. אבל בדיקה בבני מעים ובמוחה ובחוטה של שדרה בעינן עד שיהלך מלא קומתה. ואלו השלשה הנזכרים בריסוק אברים כנגד נפלה מן הגג דבהמה. אבל בעוף לא שייך למיתני נפלה מן הגג, שהרי יש לה כנפים ופורחת בהם. ובבהמה נמי לא שייך למיתני הכתה חולדה על ראשה, לפי שעצם ראשה קשה מאד. וכן בנפלה לאור, קושי העור והעצמות מגינים על בני מעיה. אבל אם אירע בבהמה שימצא כן, הוה הדין שוה. עכ"ל רבינו יהונתן ז"ל.
גמרא. מכניס אצבעו. פירש הרי"ף ז"ל, מניח אצבעו בצד הנקב ונועץ אצבעו שם. אם ניקב קרום של מוח, המוח עולה ומבצבץ מן הנקב, ואם לא בצבץ המוח ולא יצא מן הנקב, בידוע שלא ניקב קרום של מוח. ופירוש אחר, הוא פירוש רש"י ז"ל, מכניס אצבעו לתוך פיו, דוחק אצבעו כלפי חיך העוף, והמוח נדחה למעלה. אם המוח מבצבץ ויוצא דרך הנקב הרי ניקב הקרום וטרפה. בשמשא. נגד השמש. מסתכל אם יראה שם נקב. במיא. מוציא כל המוח מן הקרום דרך פיה כמות שהיא יורדת לחוט השדרה וממלא הקרום מים. ואם יוצא דרך המכה בידוע שניקב הקרום. ל"א מכניס בנקב העצם מים, וחוזר ומוציאן ורואה, אם נתלבנו בידוע שנתערב המוח בהן.
<h2>דף נו:</h2>
פיסקא. נפלה לאור וכו'. שיעור ירוקתן. מחמת האור. במשהו. כתב הרשב"א ז"ל וטעמא דמילתא משום דירוקתן מחמת נקב הוא. דעומד הוא לינקב, וכל העומד לינקב כנקוב דמי. ואפשר לומר דדוקא כשעברה ירוקתן לחלל כענין נקב. דהא בלב אם לא ניקב לבית חללו כשרה. וכן ניקב הקרקבן וכיסו קיים כשרה. וירוקתן נמי בכי האי, כיון דמחמת נקב הוא. האי אפשר לא קאי כדמשמע בסמוך.
בעי מיניה ר' יוסי מר' יהושע בן לוי הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו. כתב הרשב"א ז"ל, אפילו כשבני מעים מונחים לפנינו ולא הוריקו קא מבעיא ליה, כיון שלא הוריקו בני מעים בעצמם לא חיישינן, או שמא כח האש ירדה בבני מעים שכנגדו אלא שאינו ניכר בהם. וקאמר ליה דחיישינן. והיינו דקאמר ליה "בידוע שנחמרו" ולא קאמר "שהוריקו" דהא קא חזינן דלא הוריקו. לפי זה כתב ז"ל דליתא הא דכתיבנא לעיל שעברה ירוקתן. אלא אפילו לא הוריקו לחלל טרפה. דכיון שהוריקו קצת עשויין הן לינקב. דמכות אש עשויה לרדת ולנקוב למטה. וכמו שאמרו בדריסה דזיהרה מיקלי קלי. או שמא כבר ירד כח האש למטה לחלל אלא שאינו ניכר. וכתב ז"ל שכן נראה מדברי (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל, ועיקר. ואע"פ שאין [דעת] התוספות ז"ל כן. כנגד בני מעים. הראש ה(א)חד של כבד, אבל הראש העב שהוא מקום תלייתו ומקום מרה אינו כנגד בני מעים. כן פירש רש"י ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל, נמצא לפי פירושו שאם לא נמצא ירקות בכבד כנגד המקום הדק שהוא שוכב על בני מעים, אע"פ שנמצא במקום תלייתו ובמקום מרה אין חוששין לו. ועל זה כתב ז"ל, שדעתו גם כן שאפילו במקום הדק אם אין הירקות בצד של בני מעים אלא בצד שהוא כנגד הצלעות אין חוששין לו. דאיך אפשר שניכר למעלה ולא ניכר למטה אם איתא שעבר כח האש ממטה למעלה.
לא יהא אלא ניטלה. הא אמרן ניטל הכבד כשרה. מכאן ראיה לפירוש רש"י ז"ל דבראש החד קאמר. דאילו במקום העב אם ניטל טרפה. בידוע שנפלה לאור וכו'. זו גירסת רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל [פ"ז הלכ' שחיטה הכ"א]. משמע דאפילו לא נודע בברור שנפלה לאור אלא שנמצאו בני מעיה ירוקים, או אפילו כבד כנגד בני מעים טרפה. דאמרינן לא הוריקו אלא מחמת שנפלה לאור. ועוד הוסיף הרמב"ם ז"ל להחמיר בדבר, שאפילו לא נראה שום שנוי בבני מעים עד ששלקן (ו)אם הוריקו טרפה, דאמרינן השתא הוא דאגלי בהתתיהו, כלומר חרפה שלהם. וכתב הרשב"א ז"ל, וזה תימה, דר' יוסף עלה דמתניתין דנפלה לאור בעא מניה. ואפשר דחדא דאית בה תרתי בעא מיניה. והלכה למעשה כרבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל עבדינן, אע"ג דאיכא גירסה אחרת בספרים.
ברבי. גדול שבארץ. בלב ובקרקבן ובכבד. שדרכן להיות אדומים. ועכשיו נשתנו מראיהן לירוק. אדומים שהוריקו. לב וכבד וקרקבן. וירוקים שהאדימו. שאר בני מעים שדרכן להיות ירוקים. קוטרא וכו'. עשן עלה בהם מעיקרא ועכשיו הלך מחמת המים הרותחים. אף אנו נאמר ירוקין ששלקן והאדימו טרפה. יש גרסאות שגורסין כן ופירשו ז"ל דמשום דקים להו לרבנן שאינם משתנים אלא מירוק לאדום או מאדום לירוק, להכי לא נקטי שאר מראות. בהתתיהו. חרפתן. דודאי נחמרו. וכתב הרשב"א ז"ל, דכן הלכה דכל שחזר למראה טרפה על ידי שלק טרפה. יש מן המפרשים שכתבו דהא דלא מני ריאה בהדי לב וקרקבן וכבד, משום דאפילו הוריקה כשרה. והיינו דאמרינן אין ריאה לעוף, לא לינפל ולא לחמר. אבל הרשב"א ז"ל כתב דאין סברא, דמאחר דאיסור שנוי זה מש[ו]ם נקב הוא, הוא הדין בריאה. ואין ספק שאם נתרסקה הריאה טרפה, והוא הדין אם נחמרה ונשתנה. אלא משום שאין דרך לריאה של עוף, משום שהצלעות מגינות עליה אמר "לא לינפל ולא לחמר". ונפקא מינה שאין צריך לבודקה. עוד כתב ז"ל, דלפי שאין הירקות שוה בריאה כמו בכבד לא נקטה בהדייהו. דירוק ככרתי וויר"ט פסול בכבד. דאילו ירוק גרו"ג בלעז כמוריקה, הכבד כשהוא שמן דרכו בכך. ובריאה הוא בהפך, דירוקה ככרתי כשרה מדרבי נתן [מ"ז ע"ב], וירוקה כעין מוריקה טרפה אפילו בלא נפילת אש.
הילכך וכו'. כיון דאמרן דזימנין דמגלי ריעותייהו על ידי שלקי. לא ניכול איניש עוף. שנפל לאור. אחזוקי וכו'. היכא דלא מינכר ריעותא בהדיא לא מטרפינן ליה אלא אם כן מתרמי דשליק לה וחזי ריעותא. וכתב הרשב"א ז"ל דהא דלא אמרינן בטחול שאם הוריק בסומכיה טרפה, לפי שאין מכות האש שולט כל כך שינקוב כל עובי הטחול. והיינו טעמא דבכבד לא חיישינן אלא משום בני מעים. וסימנין נמי קשין הן אצל האש כמו לענין נפילה ודריסה.
פיסקא. שלא הפך. כשהכניסו לתוכה. אבל הפך. עליונן לתחתונן או עגולה זו למעלה מכמות שהיה. כונניות. לשון [שמות ל"ח] ואת כנו. שברא להם בסיס שישבו עליו, ואם ירדו מבסיסן שוב אין מתישבין. בריה. של זה שנפל. ושחטיה. כדי שיאנח וימשוך מעיו אליו. באחוזת עינים. לא נגע בו ולא הזיקו, אלא נדמה לאביו כאילו הזיקו ושחטו, לפי שלא היה רוצה ליגע במעים, שלא יהפך בהם.
<h2>דף נז.</h2>
פיסקא. צנא. סל. נקורי. חתוכי רגלים בארכובה או למעלה מן הארכובה, ואין העצם יוצא לחוץ. ובתשובת הגאונים ז"ל מצאתי, עוף טהור שחור הוא, ושל מים הוא, ובמצחו חברבורות לבנות. ועל כן נקרא אינקודי שהוא מנומר כמו נקודי, פינטיי"ל בלעז. ובעיר הזאת יש מהם הרבה. בצומת הגידין. שיהיו ששה עשר חוטין קיימין בה, כדאמרינן פרק בהמה המקשה [ע"ו ע"ב]. והם בשיפולי של עצם השוק סמוך לארכובה. שמוטת ירך. בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה כך פירש רש"י ז"ל. וכך העלה הרשב"א ז"ל והא דמייתי עלה לקמן מתניתין דוכן שניטל צומת הגידין אע"פ שאין צומת הגידין באותו עצם, מכל שכן קא מייתי ראיה, דיש בכלל מאתים מנה. וראיה דמה דאסר רב יהודה בירך כנגדו התיר ביד.
שמוטת יד. כתף. והוא העצם המחובר עם הגוף שנשמט מן השדרה. גף בעוף. פרק העליון המחובר בגוף. שמא ניקבה. לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות, וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע. וכשנשמט גפה מתנקב הריאה. וכתב הרשב"א ז"ל, ודוקא שמוטת גף, אבל שבורת גף כשרה. כדתנן נשתברו אגפיה כשרה. וסתמא קתני בכל מקום אפילו בעצם השלישי הסמוך לגוף. ובלבד שלא ישבר סמוך ממש בגוף. דאז אפשר דחיישינן לנקיבת הריאה הסמוכה לו. ודבר זה שמעתי מרבותי נ"ר, שהחמירו בדבר, אע"פ שאין כן מעיקר הגמרא. ובהלכות ר' אלדד הדני שהחמיר בשבירת העצם השלישי, לא נתחוורו דבריו. ומיהו אם נשתברו אגפיה, ואין עור ובשר חופין אותו, האבר עצמו אסור, כדאמרינן לקמן בפרק [בהמה] המקשה [ע"ז ע"ב]. ומקום חתך נמי אסור דבכל מקום חתך אסור חוץ מזרוע בשלה של איל נזיר. וכדאיתא בפרק גיד הנשה [צ"ט ע"א] רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך דבעלמא אסור והכא שרי. וכ"פ רש"י ז"ל שם דכן הדין בכל איסור והיתר המחוברין. ודוקא לישראל, אבל לבן נח אפילו האבר עצמו מותר ואין בו משום ולפני עור לא תתן מכשול. דאפילו לישראל אין בו אלא מצות פרוש. הלכך לגוי שרי אפילו לכתחלה עכ"ל.
תבדק. הריאה. מכניס קנה דק בגרגרת ונופח בריאה. וכן א"ר יוחנן וכו'. לפי גירסא זו קיימא לן תיבדק. וכ"פ רבינו אלפסי ז"ל בהלכות ורבינו האיי ז"ל בתשובה. ומקצת גרסאות לא גרסי "רבי יוחנן". ואם כן קיימא לן כרב באיסורי, וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל.
<h2>דף נז:</h2>
כל שאין בו עצם אין מתקיים י"ב חדש. כל בריה. אין מתקיים. יש מדקדקין לשון "מתקיים", ולא אמר "אינו חי", דאפילו לחותו אינו מתקיים. ויש להם ראיה מן הירושלמי פ"ק דשבת [פ"א ה"ג], עלה דאין פולין אמרינן התם, כל שאין לו עצם אינו חי אלא ששה חדשים. ומצינן למימר דלחותו מתקיים עד שנים עשר חדש ומכאן ואילך עפר בעלמא הוא. ולפי זה אין לחוש ולומר בתר תריסר ירחי שתא אמאי שריין דילמא מתו יום או יומים קודם שהשלימו השנים עשר חדש ולתסרן שעדיין יש להם לחות של איסור. ולשון "חיי" דנקט רש"י לאו דוקא. באיביה. בעודה מחוברת. אסורה. התולעת באכילה, כיון דמהלכת בתוך הקישות, והקישות מחוברת בארץ, שורץ על הארץ קרינן ביה. אבל התליעה בתלוש, לאו שורץ על הארץ קרינא ביה עד דנפיק מיניה ומהלך על גבי קרקע, כדמפרש בשילהי פירקין [ס"ז ע"ב]. מלשון זה של רש"י דקדקו בתוספות דאותן התולעים הנמצאים בפולין בנקב צר ואין מהלכין בתוכו שהם מותרים. ולא הודו להם, דודאי כל זמן שמחובר הפרי בארץ אמר שמואל שאסורה.
סימן לטרפה שנים עשר חדש. פירוש סימן לטרפה לספק טרפה. שנים עשר חדש. אם חיה כל כך בידוע שלא נטרפה. אם ילדה. חוץ מן הביצים שהם בגופה בשעת הספק, שאם היתה טרפה לא היתה שוב מתעברת. דספק טרפה. כגון ספק דרוסה או נפולה. דשיחלא. פושט"א בלעז. אותן שהיו במעיה בשעה שנטרפה. אי הדרא טענא. ודאי לאו טרפה הואי, ושרו קמאי. ואי לא. הדרא וטענא. אסירן. דהיא וביצתה נטרפה. חלבה נמי. שהרי בא מן האיסור. פירשא. דכמעוכל חשיב כיון דסופו להעכל שם. ומיהו לענין ולד טרפה קיימא לן דרבי יהושע דאמר מותר, דעובר לאו ירך אמו הוא. והכי אמרינן בפ"ק דביצה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה דשרי. ואע"ג דלענין נזקין אמרינן [ב"ק מ"ז ע"א] פרה שהזיקה גובה מולדה וכן ולד נרבעת אסור דאמרינן היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו. ובערכין פ"ק [ז' ע"א] נמי אמרינן היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ופרכינן בגמרא פשיטא גופה הוא. דאלמא עובר ירך אמו הוא. תירצו בתוספות דלענין טרפות שאני, שתלוי בחיות, והולד יש לו חיות בפני עצמו. ומאי איכפת לן אם נשברה רגל אמו.
<h2>דף נח:</h2>
תמרי דכדא. "שהתליעו" ואין ידוע אם במחובר או בתלוש. בתר תריסר ירחי שתא שריין. דאי במחובר התליעה לא הוה חיי עד השתא. והני תולעים דמשתכחי בהו לאחר שנים עשר חדש השתא איתילידו בהו, ולאו מהנך דאיתליעו באיביה נינהו. מדנקט רש"י ז"ל האי לישנא "שהתליעו", יש מדקדקים ואומרים דוקא ודאי, אבל מספק אין חוששין. וגם בזה לא הודו להם, דיותר מסתבר דנקט תמרי טפי מפרי סתמא משום שהתלעה מצויה בהן, ולומר דלמיעוט מצוי חוששין. וכעין שחששו לסירכות שבריאה. וכדאמרינן לקמן שילהי פירקין לא לישפי איניש שכרא בליליא על גבי ציבתא, מ"ט פריש לציבתא והדר נפיל לכסא, אע"פ שאינו ידוע שיש יבחושין בתוך השכר אלא שהוא דבר המצוי. והכא נמי לא שנא. וכ"כ הרמב"ם ז"ל [פ"ב הלכ' מאכלות אסורות הט"ו], כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדק הפרי מתוכו שיש בו תולעת עכ"ל. וכתב הרשב"א ז"ל, ומ"מ נראה דדוקא לכתחלה. אבל אם עבר ובישלן מותרין, דאיכא למימר דילמא לא הוה בהו כלל. ואם תמצי לומר דאיכא, דילמא נימוח הוא ובטיל. ואותן זבובין שבתוך הפולין עצמן, שקורין קורקונ"ש, אינן באין במחובר כלל, וקודם שפירשו מן הפולין מותרין. וכן אין לחוש שמא פירשו וחזרו לחורן, שאין הדבר מצוי לעולם שיחזור לחורו אחר שיצא. ולדבר שאינו מצוי אין חוששין לו. ולענין לבשל אותן פולין בלא בדיקה יש לחוש שמא יצא מן הפרי ואסורה. ויש [כמה] נוסחאות בסוף פירקין. רש"י ז"ל גריס פרשה ומתה מהו. דמשמע שאם פרשה אחר שמתה מותרת. ולפי זה טוב להשליכן לתוך מים רותחין כדי שימותו תוך הפרי. ויש גורסין "פירשה מתה מהו" וסלקא בתיקו, דמשמע דאע"פ שמתה ואחר כך פירשה אסורה מספק. ולפי זה צריך לשרותן תחלה במים צוננין כדי שיפרוש שם העתיד לפרוש, ואחר [כך] ישליך עליהם מים רותחין ודי. ואם נמצאת אחת או שתים בתוך הקדרה משליכה ואוכל השאר. עכ"ל.
תנן התם. בבכורות [מ' ע"א] לענין מומין. לא שנו. הא דקתני ה"ז מום, לגבוה. אבל להדיוט שרי. הא ביד. שחסר או יתר ביד. שאפילו ניטלה היד לגמרי או שיש לו שלש ידות שרי. אבל ברגל. אם חסרה אחת. טרפה. דהוי כשמוטת ירך. וה"ה ביתר דכנטול דמי, והוי כבעל רגל אחת, רש"י ז"ל. ולפי פירושו ז"ל אם נמצאו שני טחולין ואפילו סמוכין זה לזה בסומכיהו כשרה, שהרי רואין אותן כאילו ניטלו שתיהן, וניטל הטחול כשרה, וכן כתב הרב בעל ההלכות זצ"ל, כי משתכחין תרין טחלי שפיר דמי. ומטעם זה בשני כבדין אסורה. תרתי סניא. בלשון ספרד מעי הנקרא סִיֵיג"ו. גובתא. כמין קנה בשר. מבי כסי. דהיינו בית הכוסות. להובלילא. דזהו המסס. סבר וכו'. משום דכנטול דמי והוי ניקב באותו מקום שינטל. הכי אית להו. משמע דלא אמרינן כנטול דמי בדבר שדרכו בכך. בחדא מחתא. וכי באריגה אחת ארגתים לכולם. לשון מורי. לתיקון דבר קרו אינשי אריגה. שמסדר את דבריו. היכא דלא איתמר וכו'. ויתר הוא וכאילו ניטל ונקב המעי שם. וכן הלכה, דליכא מאן דפליג. ואע"ג דבאוני דריאה אמרינן [מ"ז ע"א] לית הילכתא כרבא ביתרת, הא אוקימנא דקיימא בדרא דאוני דכל הני ברייתא הכי אית להו, אבל ביני ביני טרפה, דכנטול דמי.
[פיסקא. העיד ר' נתן בר שילא ריש טבחיא דציפורי על שני מעיים היוצאים מן הבהמה כאחת טרפה וכו']. פי' רבינו אלפסי ז"ל כל בהמה הדקין שלה חוט אחד הוא ומשוך, עכשו אם יצא ממנו מעי אחר כמו שיצא ענף בתוך הבד של עץ טרפה. בד"א כשיוצאין בשני מקומות אבל יוצאין ממקום אחד וכלין עד כאצבע כשרה והוא דהדרי וערבי. ונעשו שניהן חוט אחד. אבל אי לא הדרי ערבי [זה] יתר בבהמה, וכל יתר כנטול דמי. עכ"ל. והרשב"א ז"ל פירש לפירוש רש"י ז"ל, דמאן דאמר והוא דהדרי ערבי קס"ד דהכי קאמר, אבל יוצאין ממקום אחד ומתפצלין, וכלין הפיצולין בתוך כדי אצבע, כלומר שחזרו ונתערבו, כשרה אבל אם אורך הפיצול יתר מאצבע טרפה אע"פ שיוצאין ממקום אחד וחוזרין ומתערבין למטה מכאצבע. ובהלכות הרב ר' שמעון קיארא גריס "מאי כלין כלין עד כאצבע מלמעלה", כלומר דמאן דאמר והוא דהדרי ערבי ואפילו מעט במקום בית הרעי כשרה. ובלבד שיהא ממקום חיבורן ולמטה כאצבע. ולפי גירסא זו כיון דלא איפסיקא הילכתא בהדיא כחד מינייהו נקיטינן לחומרא עד דאיכא במקום חיבורן כדי אצבע, והוא דהדרי ערבי למטה בכדי אצבע, כחומרי דמר ודמר. וכל זה מלשונו ז"ל.
מתניתין. אחוזת הדם. שגבר עליה הדם וחלתה. והמעושנת. שנכנס עשן בגופה, אך לא נפלה לאור. והמצוננת. שחלתה מצינה. הרדופני. הוא סם המות לבהמה. וכן צואת תרנגולים הוא כסם המות לבהמה. מים הרעים. הם מים מגולים, שיש חשש שמא הטיל בה הנחש ארס. כשרה. דדין מסוכנת יש לה ומסוכנת שריא. והטיל ארס הוא ספק. לפיכך לא נאסור הבשר. סם המות. שהוא סם המות לאדם. או נשכה נחש. ודאי איכא ארס. מותרת וכו'. כדין מסוכנת. סכנת נפשות. דודאי יש בה דבר מזיק לאדם.
גמרא. הלעיטה חלתית. לזר"א בלעז. תייעא. עשב מר מאד. וכל אלו קשים לה. כלב שוטה. במסכת יומא [פ"ג ע"ב] אמרינן שרוח רעה שורה עליו וכשנושך אדם הורגתו. קשיא חלתית. דהכא. אחלתית. דשמואל. סם המות. דהכא. אסם המות. דמתניתין. כאן בקרטין. הא דשמואל. כאן דבהמה. דברייתא. כרעא בתרייתא. רגלים האחרונות.
<h2>דף נט.</h2>
באומצא. אינו צלי כל כך בתנור אלא מולחו מאד וצולהו כל דהו על הגחלים. לנקורי. שמא נשך שם נחש, ואסורה משום סכנת נפשות. בדיק נפשיה. מאליו. אותביה בתנורא. שישהה שם הרבה. תילחי תילחי. נתפרק ונפל חתיכות חתיכות. לא יאונה. שמנעתו מלאכול.
מתניתין. [סימני בהמה וחיה נאמרו] מן התורה. כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע וכו' [ויקרא י"א]. [וסימני עוף] לא נאמרו. מן התורה מפורש, אלא מדברי סופרים דרשו מנשר ותורים. שנשר אסר לנו הכתוב, ומצינו בתורים כל הסימנים שאינם בנשר. לפיכך קבעום חכמים ואמרו, מה תורים שיש להם אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף ואינו דורס ומותר, אף אני אביא כל שיש לו הסימנין הללו שהוא מותר. אצבע יתירה, זו אצבע יתר, וגבוה משאר האצבעות, והוא מאחורי הרגל. וזפק הוא הכיס שהמאכל נקבץ שם קודם שירד למעים. וקורקבן הוא הכיס של עור דק, והפרש בתוכו, והוא נקלף ביד בלא טורח כשאדם חותך הקורקבן בסכין. ואינו דורס, שאינו אוכל שום עוף בעודנו חי, כמנהג הנץ והאסתור שאוכלין העופות בעודן חיים, והוא סימן טומאה. ואחר שכל אלו הסימנין נודעים לנו מן התורה, אלו לאיסור ואלו להיתר, מסרו חכמים להקל על כל אדם, שלא נצטרך לטרוח למי שאינו בקי בהן ובשמותיהן. ואמרו אם נמצא עוף שדורס אינו צריך לחזר אחר שאר הסימנין. דודאי טמא הוא, שאין לך עוף דורס שיהיו לו כל שלשה סימני הטהרה. ואין לך בכל הטמאים שיהיו לו כל שלשה סימני טהרה אלו. נשר אין לו סימן טהרה כלל. עזניה אינו דורס, אבל יש לו שני סימני טומאה. פרס יש שלשה סימני טומאה, ודורס אחד מהם. עורב יש לו שני סימני טומאה, ודורס אחד מהם. עשרים הנשארים אין קרקבנן נקלף כלל לא ביד ולא בסכין. חולק את רגליו. מסר לנו סימן אחד לטומאה שכלל כל העשרים וארבעה עופות הטמאים. שהיה ברור לו לרבי אלעזר שאין שום עוף טהור חולק את רגליו כשנעמידהו על חוט או מקל. והוא שנותן שתי אצבעות מכאן ושתי אצבעות מכאן. [שוכן ונדמה קאמרינן]. דומה להם במראיהם. דתרוייהו בעינן. גמרא. בן גמל. שאין לו למעלה לא שנים ולא חנכים הוא ניבי צינבי"ש בלעז. גמום חתוך. ולשון משנה הוא [צ"ב ע"ב], גוממו עם השופי. הוא כלומר ולא נמצא מין אחר. בכנפי העוקץ. תחת עצם האליה שקורין אנק"א יש בשר כשקורעין נקרע שתי, ויש שנקרע ערב.
מתניתין. ובחגבים. זהו סימני טהרתן. וקרסולין. הן שתי רגלים לבד הארבע. והן סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ. כשהוא רוצה לקפץ מתעצם בהם וקופץ. וקשקשת. משמע אחד. שני קשקשין. פליג רבי יהודה דסבירא ליה דאחת אינה ראיה דשמא נדבקה שם מדג טהור או משום דשריון קשקשים כך הוא שאחת עולה קצת על חברתה. וקשקשת קבועה אינה זזה ממקומה אלא בידים. אבל סנפיר שהוא בכנף ששט בו מתנועע כשפושטו וכווצו.
<h2>דף נט:</h2>
פיסקא. וטלפים. ציפורני הפרסות. כרוכות. גלדי גלדי, קליפה על קליפה, כעין קרני השור. חדוקות. מלאות פגימות וחריצין. ויש מפרשים חדוקות שהכרוכין מתהדקין יפה, שאין יכולין להתקלף זה מזה. מפוצלות בעינן. פורקאדי"ש בלעז. והרי צבי דאין מפוצלות וחלבו מותר. ותמהו בזה, שהרי קרני הצבי מפוצלות הן. לכן נראה שלא היו קורין לצבי של תורה כמו שאנו קורין סֵירְבו בלעז, אלא אישטאנבו"ק. ורבינו תם ז"ל גריס מבוצלות. ופירושו כפופות בראשן. כדאמרינן בקדושין [ס"ב ע"ב] מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלא הוא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו. ואפילו לספרים דגרסי "מפוצלות" מצינו במקומות הרבה שמחליפין ב' בפ', כמו הבקר במקום הפקר [פאה פ"ו מ"א]. וגם בכתוב [יואל ב'] מצינו "לא יבצעו" כמו "לא יפצעו". הדורות. חדין למעלה כעין קרני איל וצבי. ויש מפרשים הדורות "עגולות", לאפוקי מעז שהן רחבות. דמבלע חדקייהו. חרצייהו תכופין וסמוכין, ומובלעים זה בזה. אלא קרן אחת. ואע"פ שמצינו [ס' ע"א] בשור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו, לא חיישינן ליה כיון שאינו מצוי ביישוב. איילא. שם יער. פסק הרמב"ם ז"ל [פ"א מהלכ' מאכ"א ה"י] כל שאין קרניו מפוצלות, אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וחדוקות כקרני העז ויהיה החדק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי, הרי זו חיה טהורה עכ"ל.
<h2>דף סב.</h2>
פיסקא. בסימן אחד. של טהרה וכל שכן אם בא בשנים או בשלשה. ובלבד שיכיר שאינו מעשרים וארבעה הכתובים בפרשה. וצריך שאותו סימן של טהרה הוא שאינו דורס כדמפרש לענין הילכתא. לא שכיחי ביישוב. הילכך לא חיישינן להו.
<h2>דף סב:</h2>
וכתב הרשב"א ז"ל. מתוך שרבו הסברות והפירושים בענין זה אין לסמוך בעוף הבא לפניו בלא ארבעה סימני טהרה לאוכלו אלא במסורת. וכן כתב רש"י ז"ל וזהו לשונו מתוך שאין אנו בקיאים בהם נראה לי שעוף הבא לפנינו חוששין לומר שמא דורס הוא, דהא האך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בה דטהורה ולאחר מכן ראוה שדורסת. ואין עוף נאכל אלא במסורת. עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור טהור, ושלא מסרו לנו יש לחוש. ובמסורת יש לנו לסמוך, כדאמרינן לקמן [ס"ג ע"ב] עוף טהור נאכל במסורת ע"כ. וכתב הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, וקבלנו מאבותינו ומזקנינו הקדמונים כי כל שחרטומו רחב, או שיש לו כף הרגל שקורין פאט"א כמו שיש לאווז, אין להסתפק בדריסתו, כי בידוע שאינו דורס עכ"ל.
<h2>דף סג:</h2>
דרך קצרה. כדי שלא ישכח. והוא שבקי בהן ובשמותיהן ורבו שאמרו רבו צייד. אותו הרב שקבל ממנו. ואין חוששין. לא משום נבלות ולא משום טרפות. שמא נמצא בתרנגולת נבלה. דמיעוטי נינהו ואין חוששין למיעוט. של עוף פלוני. דאע"ג דלא חיישינן לנבלות יש לחוש לעוף טמא. והוא טהור. אנו מכירין שהוא טהור. ובזה לא משקר, לפי שיהיה נתפס לכזבן. משתמיט. ולומר של עוף אחר טהור אמרתי לך שאין אתה מכירו.
<h2>דף סד.</h2>
קרבי דגים. זו גרסת הרב ז"ל. ולא כגרסת הרבה ספרים דגרסי "עוברי דגים". דקיימא לן דדג טהור מטיל ביצים ועוברי דגים אין צריכין בדיקה דאין לך בהן אלא טהורין. כודרת. עבה ככדור הנקרא פלוט"א בלעז. ועגולות. כעגול של כדור, ולא כעגול של עדשה או גבינה דהיא קלישה. חלבון. אותו ריר לבן. חלמון. הוא האדום. ביצת השרץ. הצב והלטאה מטילי ביצים. ואם ריקמה ואכלה לוקה משום השרץ השורץ על הארץ. וביצה כשרה שריקמה אינו לוקה, דאיסורה מדרבנן הוא. סמוך עליה. דלא משקר, שמא יבחן ויתבייש. לא תסמוך. יתכוין להטעות, ולא יתבייש, כיון שיכול לתלות ביונה שהוא טהור. נטרפה בקערה. שנתערב חלבון וחלמון. כמו טרית טרופה דפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ט ע"ב], שהם דגים מרוצצים שאין ניכר בהן ראש ושדרה. אבל כל זמן שהחלבון בפני עצמו וכן החלמון הרי היא כביצה שלימה, ובעוף פלוני וטהור סגי ליה. וכתב הרשב"א ז"ל, דלא חיישינן לביצים של טמא ולא לשמא יש בו דם, כיון דרובא כשרים נינהו. ומה שנהגו לעיין אותן כשנותנין בתבשיל, חומרא וקדושה שנהגו הוא.
<h2>דף סד:</h2>
מוזרות. שאינן של זכר אלא דספנא מארעא. ואע"פ שישבה על הביצה התרנגולת כמה ימים מותרת. דלעולם לא יהא בה אפרוח. נפש היפה. שאינו אסטניס ואין דעתו קצה בהם. קורט דם וכו'. על חלבון. בקשר של חלבון שהוא זרע התרנגול, הקשור בראש הכד של ביצה, ומשם יצירת האפרוח. ובשלא נתפשט משם כלום חוץ מן הקשר. או שנמצא הדם בחלבון שלא בקשר. ובודאי דבדלא ספנא מארעא מיירי. דבדספנא לעולם מותרת, דאינו דם ריקום, שאין מגדלת אפרוח. על חלמון. ביצה עצמה אסורה. דשדא תכלא. נתפשט הקלקול. כך העלה הרשב"א ז"ל לפי שנתרבו הדעות בזה. מניין וכו'. משום דאתיא מאיסור. ולא ילפינן מחלב שמותר אע"פ שבא מאבר מן החי. אלא זו ביצתה. וכיון דביצה הבאה מאיסור אסורה, הוא הדין ביצה טרפה ונבלה. וחלב טרפה נמי דאע"ג דאישתרי בבא מאבר מן החי, שאני התם דאית ליה תקנתא בשחיטה. בהלכות. גרסינן בתמורה [ל"א ע"א], א"ר יצחק א"ר יוחנן ביצת טרפה אסורה, אפרוח של ביצת טרפה מותר, מ"ט דכמה דלא מסרח לא גביל, ובעידנא דקא גביל עפרא בעלמא הוא עכ"ל. בירושלמי דמסכת תרומות [ספ"ו] גרסינן, גיעולי ביצים מותרות אר"ז הא דאיתמר מותרות הוא ששלקן בקליפותיהן אבל קלופות עם שאינן קלופות צריכות שיעור אחר, דהיינו נתינת טעם של טמאה בטהורה. וכשאינן קלופות הוא כדאמרי אינשי מיא דביעי בעלמא הוא. ובתשובת הגאונים ז"ל מפרשים דרך אחרת גם כן בגיעולי ביצים. והוא מלשון [איוב כ"א] "שורו עיבר ולא יגעיל". כלומר ביצה שהגעילה אותה התרנגולת קודם זמנה מכח הכאה. וקמ"ל דכיון שאינה מעורה בגידין אין בה משום אבר מן החי.
<h2>דף סו.</h2>
גמרא. אע"פ שאין לו עכשו ועתיד לגדל לאחר זמן. והכי קיימא לן. וכתב הרשב"א ז"ל, בארצות הללו אע"פ שנמצאים מהם שיש בהם ארבעה סימנים אין נאכלים אלא במסורת שיהא שמן חגב. ואם אין לו עכשו ועתיד לגדל לאחר זמן מותר. ובעינן כנפיו חופין רוב אורכו ורוב הקפו. וכתב רש"י ז"ל בשם הלכות גדולות דחגבים אינם טעונים שחיטה, שהרי הזכירם הכתוב אחר דגי הים. דכתיב [בראשית א'] כל נפש החיה הרומשת במים, אלו דגים. מכל נפש השורצת על הארץ, אלו חגבים. וכתבו בתוספות, שלא הוצרך רש"י ז"ל להלכות אלא משום דדריש מקרא. אבל בכמה מקומות מפורש בתלמוד שאין חגבים טעונים שחיטה. ובתוספתא דתרומות [חולין פ"ג ה"ט] נמי קתני אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש.
פיסקא. הסולתנית. מין דג קטן. ופסקא דמילתא דקשקשת אחת סגי כת"ק דמתניתין. ונראה מן התוספתא [ספ"ג] שצריך מקום מיוחד, או תחת זנבו או תחת לחיו, או תחת סנפיר שלו. וכל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר. הואיל והתיר. שרץ המים בלא סימני טהרה. בסתם. שני מקראות הם, אחד סתום, שאין בו סנפיר וקשקשת. ואחד מפורש, כדמפרש לקמן. חריצין ונעיצין. הם נובעים, ודומים לימים ונחלים. תאכלו מכל אשר במים. משמע אפילו בלא סנפיר. וקשקשת אימים ונחלים דסיפא קאי. כלל ופרט. צריך עיון בהלכה, דאין הפרש לענין דינא בין מאן דדריש בדרך כלל ופרט, או בדרך רבוי ומיעוט. דכולהו מרבו חריצין ונעיצין לאיסורא, דבעינן בהו סנפיר וקשקשת, וממעטי בורות שיחין ומערות להיתירא בכלים, דאע"ג דלית ליה סנפיר וקשקשת שרי היכא דלא פריש לחוץ אלא על דופני הכלי, אלא ששוחה בו ושותה.
<h2>דף סז.</h2>
עצורין ככלים כמו "בור סיד שאינו מאבד טיפה" כמו בכלי. לא לישפי איניש. לישפי לשון [ב"מ ס' ע"א] השופה יין לחמרים, כלומר מוריק מכלי אל כלי. שכרא. שכר תמרים שמצויים בו תולעים. בציבתא. ציבי עצים דקים שמסננים עליהם. באורתא. בלילה. שאם תפול תולעת על הקשין לא יראנה. ומשם יפול לכלי התחתון. ולמחר כשיראנה יהא סבור שלא יצאת מן השכר לקשין, ותולעת שבכלים מותרת. וקא עבר משום השרץ השורץ על הארץ. דכיון דרחישה והלכה קצת על הקשין נעשית כשורץ על הארץ. היינו רביתיה. וכמי שלא פירש מן המים הוא. יבחושין. פירש רש"י ז"ל יתושים קטנים הנמצאים במרתף. ובמקום אחר [זבחים כ"ב ע"א] פירש מויירונ"ש בלעז, שהם כמין תולעים קטנים לבנים הנמצאים בשמרים. שסיננן. שהעבירן במסננת לצלול היין.
<h2>דף סז:</h2>
באיביה. בעודה מחוברת. אסורה. התולעת, דכיון שהקישות מחוברת בארץ, והתולעת הולכת בתוכה כשורץ על הארץ היא. אבל התליעה לאחר כן מותרת קודם שתצא לאויר העולם. זיזין. קורקונ"ש בלעז. דלאו על הארץ שורצין אלא בתוך העדשה. אכלוסין. מין קטנית. כשמואל. דאמר לעיל הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין. אלמא הלכתא היא. כ"פ הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל [פ"ב מהלכ' מאכ"א הט"ו] וכן בה"ג ובשאילתות [שמיני שאילתא פ"ד]. פרשה. אליבא דשמואל בעי, דכשלא באיביה מותרת. ודוקא שלא פירשה בחיים. ובעי פירשה מתוך הפרי ולא הלכה. לאויר. וקודם שהגיע לארץ קלטה בפיו. אם תמצא לומר פירשה ומתה מותרת משום דאינה ראויה לרחוש. לגג תמרה. מתוכה פירשה לגג. בין חזרה בין לא חזרה שם. מי אמרינן היינו רביתיה. או דילמא כשורץ על הארץ דמי. תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא.
דכד ניים כוורא עיילי באוסיה מוראנא דבשרא אסירי דכוורי שרי. כשהבהמה ישינה נכנסין בחוטמה. ומשם לכבד ולקנה ולריאה. מוראנא. תולעים הנמצאים בין עור לבשר בהפשיטו הבהמה. אבלע לי. מהנך דגים, שלא אראה אותם ולא אקוץ בם. בהמה בשחיטה היא דמשתריא והני מדלא מהניא בהו שחיטה באיסורייהו קיימן. ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אבר מן החי. ושחיטת הבהמה לא מהניא לדידהו, שהחי יש לו חיות לעצמו. ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו, התם מכל שבבהמה משמע, ועד דאיכא פרסה, אבל מה שבין עור לבשר אינו ניתר בשחיטתה. ודוקא כשהתליעו בבהמה מחיים. אבל כשהתליע הבשר לאחר שחיטה הוי ליה כפרי שהתליע לאחר שנתלש דשרו. ודוקא כשלא פירשו על גבי החתיכה. שלשול. תולעת ארוכה כנחש, והם נמצאים באשפה. חפושית. אשקרב"ט בלעז (ד'). נדל. מאה רגלים קורין לו בלעז. פוטיתא. שרץ המים היא. לוקה ארבעה. דכתיב בדגים ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו. וכתיב בשרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, לא שנא דים ולא שנא דיבשה. הרי תרי. וכתיב ולא תטמאו, הרי תלתא. וכתיב במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו, הרי ארבעה. נמלה לוקה חמש. תרי מהני קראי דאמרינן, לא שנא דים ולא שנא דיבשה. ואידך וכל השרץ השורץ על הארץ. ואידך כל הולך על גחון. ואידך ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. הרי חמשה לאוין. צירעה לוקה שש. חמשה מהני קראי דשרצים ואידך כל שרץ העוף.
<h2>דף עד.</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי וכו' קורעו. שאין צריך שחיטה. דמודה רבי מאיר דהני איתרבו מכל הבהמה מפרסת וגו' מעלת גרה בבהמה דדרשינן בהמה בבהמה, כל אשר בבהמה תאכלו, להתיר הולד שבמעיה, כי האי דלאו חדשים איכא, כגון בן שמונה. ולאו אוירא, כגון בן תשעה מת. הלכך לאו בהמה הוא. ומוציא את דמו. דחלבו הוא דמותר. כדקתני בגמרא [ע"ה ע"א], מה חלב ושתי כליות האמורים באשם מוצא מכלל שליל, דאשם זכר הוא ואין בו שליל. אף כל מוצא מכלל שליל. אבל דמו לא גרע מדם האברים. דקיימא לן בכריתות [כ"א ע"ב] דם האברים עובר בלא תעשה. חי טעון שחיטה. דחדשים גרמי לשווייה בהמה באפי נפשה, ולא מתרבי מכל בבהמה תאכלו. וטעמיה דרבי מאיר דכשיצא מת חדשים לא גרמי ליה. כתב הרמב"ן ז"ל ליישב דברי רש"י ז"ל דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר' מאיר דמתרבי מכל בהמה תאכלו, אבל בן תשעה חי דאיכא שחיטה בגופו לא מרבי ליה רבי מאיר. ונכון הוא הרשב"א ז"ל. ולרבנן חדשים ולידה הוא דגרמי. והכא כיון דליכא לידה מרבו ליה להיתירא מכל בבהמה תאכלו. וחייב משום אותו ואת בנו. שלא ישחטנו ביום ששחטו אמו. ר' שמעון שזורי. בגמרא פריך היינו ת"ק ופריק הפריס ע"ג קרקע איכא בינייהו דלרבנן בעי שחיטה משום גזרת הרואים. קרעה. לבהמה בלא שחיטה. טעון שחיטה. דכל דלא מהני לו סימני אמו מהני ליה סימני עצמו. דקיימא לן כרבא דאמר הכי בגמרא גבי השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, וקיימא לן כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא דלא הפריס ע"ג קרקע. וחלבו מותר, אבל דמו אסור. ואם הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור ואצ"ל דמו. דתניא לענין גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר. וקיי"ל כר' יהודה. ולענין דמו קיימא לן כר' יוחנן דאמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו.
<h2>דף עה.</h2>
לדברי האוסר. [בן] תשעה [חי] בשחיטת אמו הכשרה עד שישחטנו. מתיר. את זה, דשחיטתו מטהרתו. לדברי המתיר. בשחיטת אמו הכשרה. השתא דטרפה לא מהניא ליה שחיטת אמו ואסור לפי שהוא כאחד מאיבריה. ארבעה סימנין. או בוושט וקנה שלו או של אמו. דהא דרבי רחמנא מכל בהמה תאכלו לומר שאם רצה אוכל בשחיטת אמו אבל אם צריך הוא לשחיטת עצמו כגון שליל של טרפה שוחטו ומותר; וכתב רבינו אלפסי ז"ל וקיימא לן כרבא דבתרא הוא. דנפל דובא עליה. פירש רש"י ז"ל שטרפו ולא היה יכול עוד לחיות. ואעפ"כ התירו רב אשי בשחיטה. דגזרת מראית העין אינה אלא בשחיטה, אבל בסימני טרפות אין הרואה יודע ומכיר בהם. וכן הסכימו בעלי התוספות והרשב"א ז"ל. ולענין הלכות שחיטה היה נראה כן נמי, דאפילו החליד או דרס מותר. שאין הרואה יודע ומכיר בו. ואם בא לימלך מלמדין אותו שהוא מותר אף בלא שחיטה. שלא אסרו אלא משום מראית העין. וצריך עיון. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף עו.</h2>
מתניתין. שנחתכו רגליה. האחרונות. דאילו הראשונות אין בהן כל הדינים האלו לטרוף הבהמה, אלא דין איסור האבר עצמו היכא דנשבר העצם ויצא לחוץ ואין בשר חופה רובו. מן הארכובה. מפרש בגמרא. צומת הגידין. למעלה מן הארכובה הוא וסמוך לה. והן אותן שלשה חוטין שנוטלין מנקרי הבשר מתלולית העצם שקורין סנקרו"ן. וכן שניטל. אפילו לא נחתך העצם. נשבר העצם. ולא נחתך. אם רוב הבשר קיים. מפרש בגמרא רוב עוביו ורוב הקפו. שחיטתו מטהרתו. ומותר באכילה. אין שחיטתו מטהרתו. ואפילו במקום שהבהמה מותרת הוי האבר אסור משום ובשר בשדה טרפה [לא תאכלו], כדאמרינן [ע"ג ע"ב] להביא אבר ובשר המדולדלין. שלש עצמות בירך. התחתון הוא עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה. ואותה ארכובה נקראת "ארכובה הנמכרת עם הראש". למעלה הימנו עצם האמצעי וצומת הגידין בתחתיתו סמוך לפרק הארכובה הנמכרת עם הראש. והעליון הוא הקולית התחובה באליה.
גמרא. למטה. דקתני מתניתין כשרה. למטה מן הארכובה. סמוך מיד קאמר. דלא תימא ארכובה דמתניתין היא ארכובה העליונה שבין הקולית ועצם האמצעי, ומאי למטה דקתני כשרה למטה ממנה ומכל העצם האמצעי שבו צומת הגידין. דלמטה מאותה ארכובה בסמוך מיד ליכא למימר כשרה, דהא אפילו צומת הגידין שהוא בשיפולו של עצם האמצעי קתני מתניתין טרפה וכל שכן בגובהו. הא לא אמרינן אלא למטה מן האמצעי סמוך לה מיד. כדמסיים מילתיה ואזיל בארכובה הנמכרת עם הראש. למעלה מן הארכובה. מדקאמר טרפה, דהיינו צומת הגידין שהוא סמוך לה, וכל שכן בגובהו. וכנגדו בגמל. כנגדו של אותו מקום דארכובה דמתניתין בגמל ניכר. דקסבר ר' אושעיה דארכובה דמתניתין היא ארכובה העליונה, ושם בולט עצם בירך הגמל. והכי תניא בבכורות [מ"א ע"א] דאותה ארכובה העליונה ניכרת בגמל. והיינו דקתני וכן שניטל. משום דתני למטה מן הארכובה העליונה כשרה, דהיינו נחתך עצם האמצעי, איצטריך למיתני "וכן שניטל". דאע"ג דאם נחתך בגובהו כשרה היכא דנחתך בשיפולו במקום צומת הגידין טרפה. וכדמתרץ לקמן "אל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה". ופסק רש"י ז"ל דכלישנא קמא דרב עבדינן לחומרא, ולמטה ולמעלה מארכובה התחתונה קאמר. והרשב"א ז"ל כן כתב, נראין הדברים כדברי רש"י ז"ל, דהרי בדאורייתא הלך אחר המחמיר.
שלש עצמות יש בירך. התחתון הוא נקרא רגל. וארכובה שלו נמכרת עם הראש. ובראשו עצם קטן הנקרא ערקומ"א. ובלעז לשוננו ברצלונה בְרוקֶיִנק. והוא מחבר הארכובה הזאת. והעצם השני הנקרא שוק. ובאותו ראש של שוק זה מחוברין צומת הגידין, ועולין למעלה ומתפשטין בבשר והראש העליון של עצם השני הזה הוא מחובר לעצם השלישי התחוב בגוף הבהמה. והוא הנקרא קולית. ואותו ראש העליון של עצם השוק הוא הארכובה שכנגדו בגמל ניכר. וה"ק מתניתין לדעת ר' הושעיא, למטה מן הארכובה, דהיינו ראש העצם האמצעי, כל שאינו מגיע לצומת הגידין, כשרה. אבל אם נחתכו הגידין או ניטלו, והארכובה קיימת טרפה. כדקתני "וכן שניטל צומת הגידין" ואל תתמה שכשנחתך למעלה כשרה. דהיינו דאמרינן "אין אומרים בטרפות זו דומה לזו שהרי חותכה וכו"'. נחתך העצם התחתון הנמכר עם הראש פשיטא דכשרה הבהמה. למעלה מן הארכובה, שהוא העצם העליון הנקרא קולית טרפה. ורבותינו הגאונים ז"ל פסקו כהך לישנא דארכובה היא שכנגדו בגמל ניכר כדרב הושעיא. וכן רבינו אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו לישנא בתרא לבד ולא הזכיר לישנא קמא כלל. וכתב הרשב"א ז"ל, וכן הסכים ומורה ובא הרמב"ן ז"ל שאם נחתך הרגל מן הארכובה העליונה ולמטה, למעלה ממקום שמתפשטין וכלין צומת הגידין, אפילו זרקו באשפה כשרה אע"פ שהגידין והצומת שלהן הכל הלך ונחתך. וזו היא שאמרו אל תתמה וכו'. ומיהו לא נראית סברת הרשב"א ז"ל כן. אלא כל שניטל צומת הגידין טרפה. ובתוספות הרא"ש כתוב, וגם ריב"א העיד על ר' יצחק בר יהודה שהורה הלכה למעשה והכשיר בהמה שנחתכו רגליה לגמרי בין צומת הגידין וארכובה העליונה.
פיסקא. רש"י ז"ל פירש אלו הן צומת הגידין. מהיכן מתחיל ומהיכן כלה חיות הגידין. דאגרמא ולבר, זה הלשון הוא בגמרא, אלא שרבינו אלפסי ז"ל לא הביאו. ואני אכתוב כל הפירוש של רש"י ז"ל, למען ישכיל [הקורא] על מה שכתבו עליו. דאגרמא ולבר. משיוצאים הגידים מן העצם ומהלכים בבשר. שהעצם למעלה מן הפרק ערום הוא בלא בשר כשתים ושלש אצבעות. והגידים אדוקין בו. וממקום שמתפרשין ממנו ולמעלה מתחילין. וכל זמן שהן צמותין וקשורין השלשה יחד קרי צומת. עד מקום שמתפשטין ומתפצלין זה מזה, כדמפרש לקמן. דאגרמא ולגאו. האי פליג ואמר דאין נקראת צומת אלא מקום אדיקתן בעצם ממקום שנאדקין בו עד הפרק. דעלוי ערקומא. עצם קטן הוא המחבר את הפרקים. ומה שיש מגידין ולמעלה הימנו עד מקום שמתפשטין קרי צומת. וכל מקום שי(ת)חתכו שם טרפה. (הימנו) והאי שיעור נפיש מכולהו, שמתחיל מיד מן הערקום ולמעלה. והוא למטה מסוף העצם האמצעי. ואם נחתך בין עצם אמצעי לאותו ערקום טרפה. לא תציתו ליה. דמחמיר טפי. דפרעי טבחי. במקום שפותחים הטבחים להפריש הבשר מן העצם כשמנקרין אותו, צנקרו"ן [בלעז], ורוצין ליטול אותן גידין. והיינו מעלוי ערקומא. לישנא אחרינא כשמפשיטין הבהמה, משם מתחילין לפתוח ולהפשיט העור של רגלים אחרונים. צומתין. מחוברין יחד ונראין כגיד אחד. ועד כמה. לארכו של צומת. ארבעה בטדי. ארבע אצבעות. בליטי. קודם שיבלעו בתוך הבשר. אשוני. קשין. רכיכי. לאחר שנכנסין לבשר נעשין רכין. דזיגי. צלולין. קלארי"ש [בלעז], לבנים קצת. עד כאן לשון רש"י ז"ל. וכתב עליו הראב"ד ז"ל, אמר אברהם בר' דוד ז"ל, ראיתי מה שפירש הרב הצרפתי ז"ל בענין צומת הגידין על מה שאמרו בגמרא אלו הן צומת הגידין רבא אמר רב אסי דאגרמא ולבר רבה בר רב הונא אמר רב אסי דאגרמא ולגו. רבא בריה דרבה אמר רב אסי דעלוי ערקומא. וכולה מילתא כדאיתא. ואילו עמדתי בסודו או הוקשה לי דבר אחד בו הייתי כותבו. אבל אלהים יודע ועד, ולא אתבונן חלף, ולא אכיר מראהו. והסוד הנגלה אלי מאין קשר וקושי זה הוא. ואומר תחלה מה שראו עיני ומשמשו ידי והראיתי לתלמידיי, כי צומת הגידין שני מקומות הן באותו עצם הנקרא אשקנקיל, שהוא מתפרק מן הארכובה הנמכרת עם הראש. ושני מקומות האלה הם המקום האחד מבפנים כלפי גוף בהמה. והמקום האחר כלפי חוץ, וזנב הבהמה נופלת עליה, והוא מקום שהטבחים נוקבין בו לתלותה באונקלי בשעת הפשטה, מפני שאותן הגידין הם גסים וקשים. ועתה שאלו בעלי הגמרא איזהו מקום צומת הגידין, אם הוא החיצון או הפנימי. ומאיזה מקום הוא מתחיל. ובסוף שאלו עד היכן הוא תפוסתו. והנה רבה ורבה בר רב הונא אמרו כי הפנימי הוא צומת הגידין. וקיימא לן כרבה בר רב הונא דקאי שמואל כותיה. וסוגיא דשמעתא דלקמן כותיה, כדמפרשינן לקמן. ורבה בריה דרבה בר רב הונא לא בא לחלוק עם הראשונים, אלא להגיד מקום התחלתו, ואמר מעלוי ערקומא הם מתחילין להטרף הבהמה בהם. ופירוש ערקומא ברוקינ"ק. וראש האחד עולה עם הגידין ונפרד מן הערקוב, ומפריד הגידין המחוברין מן הערקוב. ובינו ובין הערקוב הטבחים נוקבין ותולין. וההוא מרבנן דאמר כי התחלת צומת הגידין דערקומא גופא הוא הוה מחמיר יותר. ואמר להו רבי אבא לא תציתו ליה, אלא התחלתן מעילוי ערקומא. והוא מקום שהטבחים נוקבין הבהמה לתלותה, כאשר פירשתי. אחרי זאת נאמרו דברי שמואל שאמר צומת הגידין שאמרו מקום שהגידין צומתין, בא ליתן לנו סימן אם חיצונים או הפנימיים, ואמר כי המקום ששם הגידין מצומתין זה עם זה, זה הוא צומת הגידין שאמרו, והם הם הפנימיים שאמרתי למעלה שהם שלשה המחוברין זה עם זה. כי שנים שהם גסים יוצאים עם עצם הערקום, שהוא חופה את הברוקינק. והשלישי מחובר אל הערקוב. ובין שנים הגסים ובין אותו השלישי הבהמה נתלית בשעת הפשטה. ולא תמצא אותם צמותים זה עם זה כי אם בפנימיים. שהשנים הקטנים שוכבין על השלישי, שהוא גם משניהם. וגם זה עוד סימן אחר שהם הפנימיים, מה שאמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו, חד אלימא ותרי קטיני, איפסיק אלימא אזדא רוב בנין. אלמא חד מינייהו אלים מתרי קטיני. ולא משכחת להאי ענינא אלא בפנימיים. כי החיצונים השנים היוצאים מן העצם הערקום שניהן שווים. ולא תמצא בהן אחד שיהא גדול מן השנים, ולא אפילו כשנים מהם. ומה שאמר אביי בליטי הוו צומת הגידין בליעי לא הוו צומת הגידין, אע"פ כי הצעת השמועה דומה כי לא בא אביי לפרש עד כמה הם מתפשטין, אומר אני לפי מה שראיתי ומשמשתי בהן, כי גם סימנין אחרים בא לפרש בהן, להודיע מה הן צומת הגידין. לפי שיש גם בפנימיים חוטין אחרים בא לפרש והם מוזירקי דדמא, ואינם לבנים כאותם שנקראו צומת הגידים. גם אינם קשים וחזקים כמותם. עוד ראיתי, והנה שני גידין קטנים ולבנים הרבה כעין הגידין עצמן נכנסין באותו הגיד שהוא אלים מן השנים, זולתי מן השנים הקטנים שהם מחוברין עמו. ואותן גידין קטנים אשר אמרתי ראיתי אותם נבלעים בגיד האלים כעין זכרות בנקבות. ואפשר כי עליהם אמר אביי בליעי לא הוו צומת הגידין. כי אותן אינן מן החשבון, ואין הבהמה נטרפת בהן. והסימן היוצא מדברי אביי עד היכן צומת הגידין מתפשטין הוא מאשוני ורכיכי ומאלימי וקטיני ומחוורי ולא חוורי. כי כל מה שהגידין עולין למעלה, הם מתרככין כעין הבשר, ומתדקדקין ומתאדמין מכל מקום עם אלה הסימנין מתמעטין שאר החוטין אשר שם. והמשכילים יבינו עם ראות עינים ומשמוש ידים. ע"כ דברי הרב ז"ל. כך מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל. וגרסת רבינו אלפסי ז"ל ולית הלכתא כמר בר רב אשי לא בחוורי ולא במיפך שבועה. חוורי הא דאמרן. מיפך שבועה מאי היא, דאמרינן בדאורייתא לא מהפכינן שבועה, מר בר רב אשי אמר אפילו בדאורייתא נמי מפכינן שבועה ע"כ. וזו היא גרסתו של רבינו חננאל ז"ל. וכן יש מקצת ספרים דגרסי הכי. ופירוש מיפך שבועה הוא, דמי שנתחייב שבועת התורה, כגון מודה מקצת, ישבע ויפטר, כדכתיב [שמות כ"ב] ולקח בעליו ולא ישלם, כתרגומו. אם הנתבע היה טוען "ישבע התובע ויטול כל מה שהוא תובע לי ואם לא ירצה גם אני לא אשבע" סבר מר בר רב אשי למימר דטענתו טענה. ולית הלכתא כותיה בהאי. כיון שהשבועה מוטלת על הנתבע, או ישבע ויפטר או ישלם הכל. דלא מהפיכנא אלא שבועה דרבנן, כגון שהנתבע כופר בכל וחכמים תיקנו שבועת היסת להפיס דעתו של תובע, שישבע לו הנתבע שאינו חייב לו כלום ויפטר. ואם לא ירצה להשבע הנתבע ואומר לתובע "השבע וטול כל תביעתך", טענתו טענה. ואם לא ירצה התובע לישבע גם הנתבע לא ישבע אם לא ירצה, ויפסיד התובע הכל. שכיון שהנתבע מאמינו לתובע בשבועתו כבר יצא ידי שמים ומחשד הבריות. שזו ראיה שאין התובע ברור בתביעתו. ולפי גרסא זו קיימא לן כאביי דאמר דוקא חוורי אבל זיגי לא הוו צומת הגידין. ורש"י ז"ל פסק לחומרא כמר בר רב אשי, ועוד דהלכתא כותיה בכולי תלמודא בר מהני תרי, מיפך שבועה, ומכתב אודיתא. והכי גריס כאן ובשבועות [מ"א ע"א] ולית הלכתא כמר בר רב אשי במפך שבועה ומכתב אודיתא. והוא בסנהדרין [כ"ט ע"ב] מר בר רב אשי אמר אע"ג דכנפינהו איהו הוא, צריך למימר כתובו. ולא גריס ז"ל "חוורי".
<h2>דף עו:</h2>
תלתא הוו. צומת הגידין. רוב בנין שהוא עב משניהם. וכיון דאזל רובה טרפה. מהני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין איפסיק קטיני הא איכא רוב בנין. ומשום דקיימא לן כותיה בכוליה תלמודא בר מתרי כדכתיבנא לעיל, פסק רבינו אלפסי ז"ל לקולא כותיה וכן הרמב"ם ז"ל [פ"ח מהלכ' שחיטה הי"ח]. וכתב הרשב"א ז"ל, תמיהני במה שכתוב בספר התרומה בשם רש"י ז"ל דנקיטינן לחומרא בהא כדברי אמימר. ואולי בנוסחאות שלהן לא גרסי "מר בר רב אשי" עכ"ל. שני מחבריה. עב מחבירו. נפציה. קרפי"ר בלעז.
צומת הגידין שאמרו. כשניטל צומת הגידין טרפה, כשנפסק רוב כל אחד ואחד. וקיימא לן כרב, דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי. וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל [פ"ח מהלכ' שחיטה הי"ח] דעד דאיפסיק רוב כל אחד ואחד לא מטרפא. אע"ג דבספר התרומה בשם רש"י ז"ל כתב דאפילו ברוב אחד מהם טרפה כלישנא קמא דגמרא הרשב"א ז"ל הכריע כדברי רבותינו הגאונים ז"ל, ועד דאיפסיק רוב כל אחד ואחד לא מיטרפא. וצריך עיון אי דוקא בעינן רוב כל אחד ואחד, או אפילו אחד מן קטיני נשאר שלם כיון שהאחרים נפסקים נמי טרפה. דהא רובו ככולו אמרינן. ולא אתא למימר רוב כל אחד [ואחד] אלא לומר דאע"ג דאיפסיק רוב תרי קטיני לא מטרפי עד דאיפסיק נמי אלימא בהדייהו. ומיהו הני מילי בבהמה. אבל בעוף אפילו לא נפסק אלא אחד טרפה כדאמרינן לעיל דאע"ג דאשתכח חמיסר עד דנפציה ואשכחיה לא מכשר. ובעוף אי איפסיק רוב אחד איכא לספוקי אם נאמר רובו ככולו. והרמב"ם ז"ל [פ"ח מהלכ' שחיטה הי"ט] כתב דאפילו ברוב אחד נמי טרפה. והרמב"ן ז"ל כתב דכשרה. זה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו. כחוט הסרבל של צמר שמעמידין בית הצואר בחוטין, כמו שאנו עושין ברצועות.
פיסקא. נשבר למעלה מן הארכובה. נשבר העצם שם. רוב בשר. שעל השבירה. קיים. עור ובשר חופין רוב העצם. זה וזה אסור. ומתניתין דקתני אין שחיטתו מטהרתו, דמשמע אבר אסור ובהמה מותרת, אלמטה מן הארכובה קאמר. אבר אסור. משום מדולדל. הדר ביה. והכי אמרינן בגמרא הדר ביה שמואל לגבי דרב. אם עור [ו]בשר. כתב הרשב"א ז"ל, הא דקתני עור ובשר חופין את רובו, ומתניתין לא קתני אלא "אם רוב בשר קיים כשרה", ראיתי בשם רבינו הרב ז"ל דמתניתין וברייתא לאו בחד גוונא מיירי. אלא מתניתין דוקא בשלא יצא לחוץ. הילכך אי איכא רוב בשר קיים אע"פ שאינו חופה את רובו כשרה. וברייתא מיירי ביצא לחוץ, כדקתני בהדיא, דכיון דיצא לחוץ לא מתכשר אלא בעור ובשר חופין את רובו אע"ג דרוב בשר קיים עכ"ל. אמר המחבר ומפירוש רש"י ז"ל לא נראה כן. ואפשר דברייתא מפרשא לה למתניתין. כן נראה לי. עד כאן לשון המחבר.
רוב עביו וכו'. פירש רש"י ז"ל רוב עביו, שלא יצא רוב חלל העצם בחוץ, אלא מיעוט החלל נגלה, ורובו נכסה. אבל אם יצא רוב חלל העצם לחוץ, אפילו בנקב קטן ורוב הבשר שסביב השבר קיים טרפה. ומאן דאמר רוב הקפו סבירא ליה דאין הכל תלוי אלא בחפיית רוב ההקף אם מגולה, ואע"פ שכוונה שבירה כלפי הבשר הקיים, וכל הבשר וכל חלל העצם נחפה בבשר, אפילו הכי טרפה. ואמר רב פפא דבעינן רוב חלל העצם נכסה ורוב הקף קיים. וכן פסקו בספר התרומה כדברי רש"י ז"ל שאם יצא רוב החלל בנקב קטן טרפה. וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל. ובגמרא שקלי וטרו אם עור או בשר תנן או עור מצטרף לבשר דלבעי חציו עור וחציו בשר, או עור משלים לבשר דליבעי רוב הכסוי בבשר ומיעוטו עור להצטרף בין שניהם לכסוי רוב העצם, ועור ובשר תנן. ובגמרא מייתי דאמר ליה עולא לרב נחמן אנא עובדא ידענא דההוא בר גוזלא דהוה בי רב יצחק נפחא דעור מצטרף לבשר הוה, אמר ליה בר גוזלא קאמרת, שאני בר גוזלא דרכיך. כלומר וחשבינן עורו כבשר. אבל בבהמה אין עור מצטרף לבשר. וכתב הרשב"א ז"ל, נראה כדברי רבוואתא כולהו ז"ל דפסקי לחומרא, ועד דאיכא רוב בשר לא מכשרינן לה, עד כאן. והיינו עור משלים לבשר. אבל בעוף עור מצטרף לבשר, ואפילו אווזין ותרנגולין, ולאו דוקא בר אווזא אלא כל עוף במשמע. וכן כתב רבינו חננאל ז"ל שאני בר אווזא דרכיך וכיון דרכיך הוי כבשר. ודוקא מצטרף אבל עור לבדו לא. דעובדא הכי הוה דבר גוזלא, אבל בהמה לא עד כאן [לשון ר"ח]. וכן נראה דעת הרשב"א בחידושיו. ולענין גידין הרכין המדובקין עם הבשר וחופין רוב העצם הנשבר, אם יש להם דין בשר, אסיקנא דכיון שסופן להקשות אינן מצילין כלל, דבתר בסוף אזלינן.
<h2>דף עז.</h2>
ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ. מיעוטו. דאישתקיל קורטתא. לשון קורט, כלומר מעט מן העצם שיצא נשבר ונפל לארץ. ויש לחוש כיון דנפל דילמא לא הדר בריא ואסור. ואע"ג דעור ובשר חופין את רובו. ופשיט רבא דכיון דעור ובשר חופין את רובו, אלמא אין הבהמה מתה במיעוטו של עצם שיצא לחוץ. אם כן מה לי נפל אותו מיעוט מה לי איתיה. אלא בין כך ובין כך כשרה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [פ"ח מהלכ' שחיטה הי"ב] נשבר העצם למעלה מן הארכובה, אם יצא כולו או רובו לחוץ הרי הוא כמי שנחתך ונפל טרפה. ואם לא נחתך לגמרי והוה הבשר או העור חופה רוב עביו ורוב הקפו של עצם שנשבר הרי זו מותרת. והאבר נמי מותר, ואפילו נפל מקצת העצם הנשבר והלך לו. עד כאן. ומיהו במה שפסק עור הרי הוא כבשר, כתבו עליו שלא נתישבו דבריו. ובגמרא בעי מתלקט מהו מתרוסס מהו. ופירוש מתלקט כלומר אותו עור ובשר החופין את רובו אינן במקום אחד, אלא כאן מעט וכאן מעט מתלקט סביבות השבר. ואם תצרפהו בין הכל חופה את הרוב. מתרוסס. שהיה הבשר החופה מרודד וקלוש. ורבינו חננאל ז"ל פירש טריה. דתרגום מכה טריה [ישעי' א'] מתרוססה. מתמסס. הבשר שנשאר לכסות נרקב. וסלקן כולהו בתיקו ולחומרא דספק דאורייתא היא. וכן בעי עוד בגמרא, ניקב אותו בשר נקב שאין בו חסרון או נסדק או שניטל שליש התחתון, או שהוא שלם אלא שנקלף מעל העצם. כולהו הני נמי לא איפשיטו ולחומרא. ומיהו עור בעצם הארכובה שהוא ערום מבשר ונשבר באותו מקום העצם והעור מכסה רובו, אומר בגמרא שאני התם דקנה משכא משכא דידיה. ופירש רש"י ז"ל, שאני התם שהעור דבוק יפה בעצם ומחזיקו. ודוקא באותו מקום אמרינן עור הרי הוא כבשר. ורבינו חננאל ורבינו תם גרסי "רירי" ברי"ש. ולא באותו מקום דוקא אלא בכל מקום שנשבר העצם, דבעינן עור ובשר חופין את רובו, אם ניטל הבשר שתחת העור, ונתמלא ריר עד שממלא מקום הבשר, מציל עליו כבשר. איתא עוד בגמרא, נקדר כמין טבעת מהו אמר רב דבר זה שאלתי לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו לי מסרטו בעצם ומעלה ארוכה. ופירושו, נקדר הבשר מעל השבר בעיגול (כגון) [כעין] טבעת, ורוב הקפו מכוסה. מהו. מי אמרינן כיון דנקדר בעיגול שוב אין מעלה ארוכה, או מעלה. מסרטו. מסריט הבשר בעצם דעלמא ומוציא דם. ומתוך שמוציא דם מתחבר הבשר, ונמשך זה אצל זה ומעלה ארוכה. וכן עושים הרופאים. ודוקא בעצם ולא ברזל, שהברזל חורץ הבשר ומכאיבו. ומ"מ בהאי גונא מעלה ארוכה, כגון שאנו רואין העצם מחזיק בשרו ונדבק העצם בבשר סביב הקדרה לפירוש רש"י ז"ל, או שיש רירין בעצם והוא צמחי בשר, שזה סימן שמעלה ארוכה לפירוש רבינו חננאל ורבינו תם ז"ל. ואם נשבר העצם אפילו למעלה מן הארכובה וחזר ונקשר, רבינו תם מורה בו היתר. וכתב הרב בעל התרומה ז"ל [סימן כ"ה] ושמא הטעם (הזה) [בזה] כי אם יצא עד לחוץ העצם לא היה נרפא ונקשר. אלא ודאי לא יצא לחוץ. נשבר העצם ויצא לחוץ, ולא נודע אם מחיים יצא לחוץ או לאחר מיתה, על כל כיוצא בזה פירש בהלכות גדולות, דיש לאסור הכל, ואין להתיר מטעם נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה [ט' ע"א]. דהתם דוקא בשיש לתלות או בזאב או בידא דטבחא וכיוצא בזה שתולין בו, אז הוא דמותר. עד כאן הרשב"א ז"ל.
מתניתין. הנפש היפה. שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס. תאכל אותה. ולא אמרינן אבר מן החי הוא. שגם היא ניתרת בשחיטת האם. טומאת אוכלין. דלא חשיבא אוכל. ולא טומאת נבלות. אם מתה הבהמה. חישב עליה. לאכילה. מטמאה טומאת אוכלין. אם נגעה בטומאה מחשבתו משויא לה אוכל. אבל לא טומאת נבלות. דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכלין שאינן ראויין לגר. כגון עצמות וגידין שאין מטמאין טומאת נבלות, ואפילו עשאן ציקי קדרה, דאינה קרויה נבלה. ואין בכח בן אדם לטמא במחשבתו אלא טומאה קלה, אבל לא טומאה חמורה, שטיהר התורה. אסורה באכילה. ואע"ג דלא נפקא קודם שחיטה אלא פורתא. דחיישינן שמא באותו מקצת יצא ראש הולד, והוה ליה כילוד. כסימן הולד באשה כך סימן הולד בבהמה. כלומר ואפילו לא נמצא כלום בשליא אלא שנימוח הכל, חיישינן שמא ולד היה בה ונימוח, ובאותו הזמן היה הראש קיים בו ויצא לחוץ, אלא שנימוח אחר כן. דאמרינן אין שליא בלא ולד, כי היכי דאמרינן באשה שסימן ולד הוא שליא וטמאה טומאה הכתובה בתורה ותשב לזכר ולנקבה לחומרא, אבל לא לנדה, דבודאי היה בו ולד.
מבכרת שהפילה שליא. זהו פטר רחם שלה. ישליכנו לכלבים. שאין בה קדושה. דאע"ג דאין שליא בלא ולד, לאו רובה קדוש. דדילמא נקבה הוה או נדמית הות, שהוא עז דומה לרחל, דלאו קדוש בבכורה, דכתיב [במדבר י"ח] אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז, כלומר שידמה למינו ולא למין אחר. וזכרים הוי מיעוטא דמיעוטא, דהא כל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות. ומן מחצה זכרים יש בתוכם נדמה. הוו להו זכרים מיעוטא דמיעוטא, ואין חוששין למיעוטא דמיעוטא. ובגמרא מפרש לה. ובמוקדשין תקבר. בהמת שלמים קדשים שהפילה שליא. תקבר. דכיון דאין שליא בלא ולד, וקדושת מוקדשין חלה בין בזכר בין בנקבה. משום הכי אסור להשליכה לכלבים. בפרשת דרכים. מקום שהדרכים מתפרשים לשנים, ודרך המנחשים לקוברם שם שלא תפיל עוד. דרכי האמורי. ניחוש. וכתיב [שמות כ"ג] לא תעשה כמעשיהם. גמרא. למה לי קרא. פירש רש"י ז"ל, למימר אותה ולא שליתה, פשיטא דאסורה, דשמא יצא ראש הולד והרי הוא כילוד ושליא בתריה אזלא ולא שרייה שחיטה. אסמכתא בעלמא. ולדרשא אחריתי אתא עיקר קרא לחותך מן הטחול ומן הכליות, כדאמרינן לעיל בפרקין [ס"ט ע"א].
<h2>דף עז:</h2>
פיסקא. משום רפואה. כגון משקה או סם או לחש שלוחש על המכה. אין בו משום רפואה. אלא שלא יחליא, כגון קבורת שליא בפרשת דרכים וכיוצא בו, שדומה לניחוש. דנכחוש חיליה. שמרוב שמנו הוא משירן. דלחזיוה. סימן הוא לו שמשיר פירותיו. טמא טמא יקרא. צועק ואומר טמא הוא. קיבורא. יש נוסחאות דגרסי כובסא. והוא אשכול של תמרים. וסימן הוא שמשיר פירותיו קודם בישול. וכן הוא האשכול מן התמרים שאינן מבושלים. כי האי תנא. לבקש עליו רחמים.
<h2>דף עח.</h2>
נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ. משום דבעי למימר בחולין ובמוקדשין ואיצטריך למילף מקראי כדילפינן בגמרא, תנא נמי בארץ ובחוצה לארץ, דלא איצטריך דהא חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. בפני הבית. בזמן הבית. חולין בחוץ. שניהם היו חולין האם והבן. שניהם כשרים. משום דבעי למתני שניהם פסולים. ובפרק בתרא [קל"ח ע"ב] מפרשי אמאי נקטינהו. והשני סופג. משום לאו דאותו ואת בנו, ולא שנא שחט את האם תחלה ולא שנא שחט את הבן תחלה, לא שנא שחטינהו חד גברא ולא שנא תרי גברי, יליף בגמרא דחייב, דכתיב קרא בלשון רבים "לא תשחטו". קדשים בחוץ. שניהם היו קדשים. ושחטן בחוץ, חוץ לעזרה. ובראשון איכא משום שחוטי חוץ, שהרי היה מתקבל בפנים. הראשון חייב כרת. משום שחוטי חוץ, אבל השני פטור מההוא כרת דכיון שנשחטה אמו שוב אינו ראוי היום לישחט בפנים הבן, דפסול משום מחוסר זמן ואינו חייב משום שחוטי חוץ אלא אם כן ראוי בפנים דכתיב [ויקרא י"ז] ואל פתח אהל מועד לא הביאו, הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, ואי לא לא. ושניהם פסולים. כיון שנשחטו שלא כמצותן. ושניהם סופגים את הארבעים. הראשון משום לאו דשחוטי חוץ דכתיב [דברים י"ב] בהעלאה השמר לך פן תעלה, ובזבחים [ק"ז ע"א] ילפינן מהקש שוחט ממעלה, שם תעלה, ושם תעשה דהיינו שוחט, מה מעלה לא ענש אלא אם כן הזהיר אף שוחט לא ענש אלא אם כן הזהיר.
והשני לוקה משום אותו ואת בנו. אבל לא לקה משום לאו דשחוטי חוץ. דכיון שאין בו כרת אין בו משום לאו דשחוטי חוץ. חולין בפנים שניהם פסולין. משום חולין שנשחטו בעזרה והכי אמרינן [קדושין נ"ז ע"ב] אמרה תורה שחוט שלי בשלי ושלך בשלך. מה שלי בשלך אסור, אף שלך בשלי אסור. הראשון פטור ממלקות. דליכא אלא עשה. דכתיב [דברים י"ב] וכי ירחק ממך המקום וזבחת, ברחוק מקום אתה זובח ולא בקרוב מקום. ולאו הבא מכלל עשה עשה. והשני סופג את הארבעים. משום לאו דאותו ואת בנו, אבל לא לקי משום מחוסר זמן, דלית ביה לאו אלא עשה. דכתיב מיום השמיני והלאה ירצה, מעיקרא לא. ולאו הבא מכלל עשה עשה. הילכך אין בו לא לאו ולא כרת כדפירשתי לעיל. חולין בפנים ובחוץ. שניהם היו חולין ושחט הראשון תחלה בפנים. והשני סופג את הארבעים וכשר. וכשר דהא חולין בחוץ הוא, ולא קנסינן ליה. חולין בפנים שניהם פסולים. משום חולין שנשחטו בעזרה, דילפינן להו בקידושין בפרק האיש מקדש [קדושין נ"ז ע"ב]. והשני סופג את הארבעים. משום אותו ואת בנו. ופסול. משום מחוסר זמן. חולין וקדשים בחוץ. דוקא נקט הראשון חולין והשני קדשים. וכן כל השנויין במשנה דוקא נקיט להו. והשני סופג. משום אותו ואת בנו. ופסול. משום מחוסר זמן. קדשים וחולין בחוץ. קדשים תחלה ואחר כך חולין. השני כשר. באכילה. ואיידי דתני בסיפא פסול תני רישא כשר. ושניהם סופגין. הראשון משום חולין שנשחטו בעזרה, ושני משום מחוסר זמן. והשני סופג. משום אותו ואת בנו. חולין בחוץ ובפנים. הראשון בחוץ והשני בפנים. קדשים בחוץ ובפנים הראשון בכרת. משום שחוטי חוץ. ושניהם פסולין. ראשון שנשחט בחוץ ושני מחוסר זמן. ושניהם סופגין. ראשון משום שחוטי חוץ ושני משום אותו ואת בנו. קדשים בפנים ובחוץ. השני סופג משום אותו ואת בנו ומשום שוחט חוץ לא לקי, דמחוסר זמן הוא ואינו מתקבל בפנים.
<h2>דף עח:</h2>
גמרא. נוהג בזכרים. שאם ברור לנו שזה השור או הכבש הוא אבי הבן או הבת, נאסר לשחוט האב והבן ביום אחד. באם על הבנים. שלוח הקן שהוזהר שלא ליקח שניהם. בנקיבות. דכתיב [דברים כ"ב] והאם רובצת, ולא האב רובץ. מזומן. דתניא [קל"ט ע"ב] כי יקרא פרט למזומן, כלומר עוף שלו אינו חייב בשלוח. תאמר באותו וכו'. הואיל וחמור הוא ינהוג בשניהם. אחד ולא שנים. באחד הוא נוהג ולא בשנים. אחר שחלק. ואי אפשר לומר שינהוג בשניהם. אלא או בזכרים או בנקבות. יש בדין. זכיתי לדון מעתה אני רשאי ללמוד מדין הראשון באיזה ינהוג. דהשתא ליכא למפרך תאמר באותו ואת בנו שעשה מזומן וכו'. לפיכך נוהג בזכרים ולא בנקבות. דמאי חומרא היא זו לומר כן. דמה לי זכרים ומה לי נקבות. ואם נפשך לומר. ולהשיב תשובה על דין זה. הרי הוא אומר. יש לי טעם אחר. בנו. משמע שנראה לו כבן, שכרוך ודבק תמיד לילך אחריו. ודרך הולד להיות כרוך אחר האם. תניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות. מדכתיב בנו, דמשמע שכרוך אחריו, דהיינו האם. ואותו לא דרשינן ליה למימר משמע זכר. אלא לחלק, שלא תאמר שור ושה, שלא יתחייב עד שישחוט שור ושה ובן אחד מהן, קמ"ל אותו, דאפילו בשור ובנו לבדו מחייב. נוהג בנקבות ובזכרים. מדכתיב בנו, דמשמע כרוך אחריה [ידעינן כי] נוהג בנקבות. ומדכתיב "אותו" משמע זכר.
<h2>דף עט.</h2>
וכתב הרי"ף ז"ל, איכא מ"ד ליתא לדחנניא. וראיה מהא דאמר ליה ר' אבא לשמעיה. כודנייתא. פרדות. בדייספק. עגלה שהיה רוכב בה. עיין. אותן פרדות שיהו דומות זו לזו באזנים ובזנב. דבגמרא פירש סימנים אלו, שכל מי שיש לו אזנים קטנות וזנב ארוך וצניף קליה בר חמור. וכשיהיו הפרדות דומות זו לזו בסימנים אלו אמותם שוות, או שתיהן סוסיות או שתיהן חמורות. והשתא לא לחייב משום מנהיג בכלאים. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב. שאם חוששין לזרע האב למה לי לבדוק בסימנים, אפילו היינו יודעים שהפרד האחד הוא בן חמורה וסוס, והשני בן סוסיא וחמור לא מקרו כלאים, ששניהם שווים. שבכולם יש צדדין [של] סוס וחמור. והכי חזינן בגמרא לחנניה דסבר חוששין לזרע האב [והוא] אמר כל מיני פרדות אחת הן. ובין בר סוסיא וחמרא או איפכא כולהו חד מינא נינהו. ובכתובות פרק שני דייני גזרות [קי"א ע"ב] אומר הלכה כרבי יהודה בפרדות והלכתא כרבי יהודה דאמר חוששין לזרע האב. וכתב הרשב"א ז"ל, יש מן הגאונים ז"ל שהתיר, שאין חוששין לזרע האב. ויש מן הגאונים ז"ל שאומר שחוששין לזרע האב מספק, ולפיכך אמרו דאותו ואת בנו נוהג בו ספק אפילו בזכרים. וראוי לחוש לדבריהם בשל תורה. בד"א בשיודע ודאי שזה אביו. אבל מן הספק אין חוששין עכ"ל. וסימנין דאורייתא. מדסמכינן בסימנין באיסורא דאורייתא. דאי דרבנן הם, נהי דעבוד רבנן תקנתא בממונא באלו מציאות גבי החזרת אבדה בסימנין באיסורא מי מצו עבדי תקנתא. אלא לאו דאורייתא. והתם באלו מציאות [ב"מ נ"ז ע"א] היא בעיא.
<h2>דף פ.</h2>
תנן שור הבר מין בהמה הוא ר' יוסי אומר מין חיה הוא. רבנן סברי מדמתרגמינן תור בלא, מין בהמה הוא ופסק הרמב"ם ז"ל [פ"א מהלכ' מאכ"א ה"ח] כרבנן. עיזי דבלא. יער. עיזי הלבנון. והכי קיימא לן דמינא דחיה נינהו הרשב"א ז"ל.
<h2>דף פא:</h2>
מתניתין. השוחט ונמצאת טרפה. שנמצאת האם ששחט ראשונה טרפה. נמצא ששחיטה שאינה ראויה היא. או ששחטה לע"ז, שהיא אסורה בהנאה. פרת חטאת. שהיתה השניה פרה אדומה, והיא הבת דלאו לאכילה קיימא. אבל האם אי אפשר שתהא פרת חטאת דכיון שעלה עליה זכר פסולה. שור הנסקל. הראשון שור הנסקל. לא נסקל ממש, אלא שנגמר דינו. או פרה הנסקלת. שאסורים בהנאה, אע"פ ששחטן, כדילפינן [ב"ק מ"א ע"א] מסקל יסקל השור ולא יאכל את בשרו, דכיון שנסקל טרפה היא ופשיטא שלא יאכל, אלא בא ללמד שאסור באכילה, ובהנאה נפקא לן מבעל השור נקי, כדאמרי אינשי ירד פלוני מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום. עגלה ערופה. הבת שלא עלה עליה זכר ששחט ראשונה, והיא אסורה בהנאה. רבי שמעון פוטר. דסבירא ליה שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. נמצא דכששחט השניה לא שחט אותו ואת בנו. אבל אם שחט הראשונה כהוגן יש לומר אע"פ ששחיטת שניה אינה ראויה, כיון דאמרינן שנוהג אותו ואת בנו בקדשים. והשני לעולם הוא שחיטה שאינה ראויה כיון דמחוסר זמן. וחכמים מחייבין. בכל ענין. דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.
ונתנבלה. כלומר שלא מדעת. או הנוחר והמעקר שהוא מדעת, פטור לדברי הכל, דלאו שחיטה היא כלל. ולא דמיא לשחיטת טרפה דלעיל שהיא מעלייתא אלא שדבר אחר גרם לה ליפסל. ישחוט ראשון. דין הוא שנאמר ללוקח אחרון הנח לראשון שישחוט תחלה היום, שאם לא קנית הוא היה קודם לבעל הבית. שעל מנת כן לקח. וכן שנינו בתוספתא [פ"ה ה"א]. ואם קדם השני. שלא שמע לקולינו ושחט קודם חבירו. זכה. שיכול לאוכלה, שלא עבר בלאו. ואסור לראשון לשחוט אחריו ביום ההוא, אע"פ שהיה הדין שלו. ושני בניה. אחר ששחט האם חל איסור אותו ואת בנו על כל בן ובן. ואם התרו (לו) [בו] על כל בן לוקה שמונים. שחט את השני בנים. תחלה. סופג ארבעים. אע"פ שחל על האם שני איסורין משום שני בניה, כיון דליכא אלא מעשה אחד לא לקי אלא ארבעים. ואת בתה. וחייב בלאו. ואת בת בתה. שחט אחר כך, חייב נמי משום הלאו. שחטה לאם ואחר כך שחט את בת בתה דליכא איסורא ואחר כך שחט את בתה באותו יום, דעכשו חלו שני איסורין אחד משום אותו ואת בנו ואחד משום בנו ואותו. סופג ארבעים. דליכא אלא מעשה אחד. סומכוס וכו'. דסבר כיון דשני שמות הן כשני גופין מחולקין דמו.
<h2>דף פב.</h2>
גמרא. לענין דינא תנן. הא דקתני מתניתין מי שלקח ראשון ישחוט ראשון. ולאו לענין איסור והיתר. שאם רצה השני לשחוט ראשון והראשון ימתין עד מחרת מותר. אבל דין הוא אם באו לבית דין שבא האחד לשחוט וחבירו אומר "אני צריך יותר ממך", אנו אומרים להם "הלוקח ראשון ישחוט ראשון". שעל מנת כן לקח ממנו. שאילו לא מכרה בעל הבית לשני ועיכבה לעצמו היה הלוקח שוחט ראשון. וכן שנינו בתוספתא [פ"ה ה"א], הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית, שעל מנת כן לקח דלא עבד איסורא. זריז. שהקדים בעצמו שלא יבא לידי איסור. נשכר. יש לו ריוח שאוכל היום בשר. ולשון הרא"ש ז"ל בתוספות, בהלכות גדולות כתב, השוחט אותו ואת בנו אסור לאכלו בו ביום. וכמדומה לי ששמעתי מרבי מרי זצ"ל [— מהר"ם מרוטנבורג] שדקדקו ההלכות [גדולות] מכאן, דמשמע הא לא קדם ניעביד איסורא ולא אכיל בשרא. דאם לא שחט אחר ששחט הראשון הא לא עבד איסורא. ואם שחט קא עביד איסורא ולא אכיל בשרא באותו יום עכ"ל.
פיסקא. לא תשחטו. לשון רבים. הרי כאן שנים. הזהיר את שניהם, בין שוחט את האם בין השוחט את הבת. דאי אם ושני בניה למה לי קרא, פשיטא דמה לי חד מה לי תרי. כי היכי דמחייב בהאי מחייב בהאי. ואי בפרה ובתה ובת בתה, פשיטא תרוייהו אותו ואת בנו נינהו. אלא על כרחין באחד שוחט פרה והשני אמה והשלישי בתה. ולאשמועינן דאבנו ואותו נמי חייב. ופריך בגמרא, האי מיבעי ליה לגופיה, דלא תימא אם אחד שוחטם חייב אבל תרי לא. ופריק, אם כן לכתוב רחמנא לא ישחיטו, דמשמע לא יהיו נשחטים בין ע"י אחד בין ע"י שנים. מאי לא תשחטו, דמשמע דתרוייהו עבדי איסורא, ש"מ תרתי.
<h2>דף פג.</h2>
מתניתין בארבעה פרקים. דרך ישראל לעשות סעודות. וסתם הלוקח בהמה אינו לוקחה אלא לשוחטה מיד. לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר תחלה בתה או אמה בו ביום צריך שיאמר לשני "דע לך שהיום מכרתי את בתה או אמה לשחוט ושמא כבר נשחטה". יום טוב האחרון של חג. היו מרבים בשמחה מפני שרגל בפני עצמו הוא וחביב עליהם. של פסח. משום חגיגת ארבעה עשר כדי שיהא הפסח נאכל על השובע. עצרת. משום כבוד מתן תורה. וער"ה. מרבין בשמחה לסימן שישמחו כל השנה. יום הכיפורים. בארץ גליל מרבין בסעודה משום שמחת הכפרה. ואע"פ שבשאר מקומות גם כן עושין תפנוקים ערב יום הכיפורים ומאכל של שמחה, היינו של עופות ודגים. אבל בגליל עושין ומרבין בבהמות. וערב סוכות לא תנא, לפי שהם טרודים במצות סוכה ולולב. ריוח. ריוח הפסק בינתים, שמכר היום האם. אבל יש לו ריוח, שמכר הראשונה אתמול. אינו צריך להודיע. שאני אומר אתמול שחט הראשונה. ומודה רבי יהודה. אע"פ שלקח זה היום וזה מחר. אם לחתן. נקט הכי משום שהחתן מרבה בהוצאות בסעודה יותר מן הכלה לנשים. בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח על כרחו, שאפילו שור שוה אלף ואין ללוקח אלא דינר, כופין אותו לשחוט. לפיכך אם מת מת ללוקח. אבל בשאר ימות השנה אינו כן, לפיכך אם מת מת למוכר.
גמרא. על דין תורה. שקונין לו מעותיו בלא משיכה. ודבר תורה מעות קונות. כיון שנתן מעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור, דגמרינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ומה טעם וכו'. דאי מוקמת להו באחריות לוקח משנתן המעות אי מתרמיא דליקה בבית מוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו. אבל סתם מושך ממטי להו לביתיה.
מתניתין. היום הולך אחר הלילה. שאם שחט האם משחשיכה לא ישחוט הבת כל הלילה וכל יום המחרת. אבל שחט האם ביום שוחט הבת בלילה, דאין הלילה הולך אחר היום. את זו דרש. משום דבענינא דקדשים כתיב אותו ואת בנו דכתיב [ויקרא כ"ב] ירצה לקרבן אשה וסמיך ליה אותו ואת בנו. ובקדשים לילה הולך אחר היום, דכתיב [ויקרא ז'] ביום הקריבו יאכל לא יניח ממנו עד בקר, אלמא לילה של אחריו קרי יום קרבנו עד הבקר, לפיכך איצטריך למדרש. כמעשה בראשית. ויהי ערב ויהי בקר [בראשית א'], ברישא ערב והדר בקר.
<h2>דף פג:</h2>
נוהג בארץ ובחו"ל. משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין נקיט לכולהו. במוקדשין. חטאת העוף ועולת העוף. וטעמא בגמרא משום דכתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר, מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר פדייה ושפיכה וכסוי. במזומן. משום דשלוח הקן אינו נוהג אלא באינו מזומן [קל"ח ע"ב] איצטריך למתני הכא. מזומן. העוף הגדל בבית. ואין שוחטין. משום דילמא בעי כסוי, ומספיקא לא מחללינן יום טוב.
<h2>דף פד.</h2>
בגמרא. בהזמנה הזאת. כאלו הוא צדה שאינה מזומנת לו. כלומר לא יאכל בשר תדיר, שלא יעני.
<h2>דף פד:</h2>
לישמטיה. בגמרא יש לשון אחר אשתימא קאמר. ופירש רש"י ז"ל דבר תימה הוא. לשון [דניאל ד'] אשתומם כשעה חדא. ופירוש לשמטיה לאמוריה, יחתכו את לשונו [על] שאמר דבר זה. אבל הרי"ף ז"ל כתב לישמטיה, שתיקו אמורא שמתרגם עליו, כדי שלא יתרגם דברים שאין הלכה. והלכתא השוחט לחולה בשבת אינו מכסה את הדם. אבל למוצאי שבת אם היה קיים חייב לכסות ע"כ. והרשב"א ז"ל כתב, הכי קיימא לן דשוחט לחולה בשבת אינו מכסה, ואפילו כשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. דאי לאו הכי אפילו ביום טוב אסור. דכסוי עשה ומלאכת שבת ויום טוב עשה ולא תעשה. ועוד דעשה דשבת עשה שיש בו כרת הוא, ואין עשה דכסוי דוחה אותו. ורב עינא דשרי הוה סלקא דעתיה משום דאין כאן איסור אלא מדבריהם, כדרבי אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך לעפרה פטור עליה ע"כ.
<h2>דף פה.</h2>
מתניתין. השוחט ונמצאת טרפה. שאינה ראויה לאכילה. לע"ז. אסורה בהנאה. חולין בפנים. בעזרה. ואסורין בהנאה. או קדשים בחוץ. שהן אסורים בהנאה, ושייך בהו כסוי, כגון חיות של בדק הבית או חטאת העוף ועולת העוף. הנסקלין. כגון הנרבעין ונגמר דינן ושחטן שהן אסורין בהנאה, כדפירש קרא בשור הנסקל לא יאכל את בשרו ובעל השור נקי שאין לו הנאה של כלום [ב"ק מ"א ע"א]. וחכמים פוטרין. הוא רבי שמעון דסבר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. ולפי שראה רבי הסותם המשניות דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם, דאשר יאכל וכסה כתיב, דמשמע הא כשאינו ראוי לאכילה לא יכסה, שנאה בלשון חכמים לאשמועינן דהלכתא כרבי שמעון בכסוי. ונתנבלה. שלא בכונה. או הנוחר והמעקר. בכוונה. פטור מלכסות. לדברי הכל, דלאו שחיטה היא כלל. אבל הני דלעיל שחיטה מעליא היא, אלא שדבר אחר גורם לה להפסל.
גמרא. ראה רבי דבריו של רבי מאיר. דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. משחוטי חוץ. שהיא שחיטה שאינה ראויה דכתיב [דברים י"ב] השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. כדכתיבנא לעיל [ע"ח ע"א] ריש פרק אותו ואת בנו בשחיטה שאינה ראויה לאכילה. ושנאה בלשון חכמים. כדתנן בה [פ"א ע"ב] ר' שמעון פוטר וחכמים מחייבין, והוא רבי מאיר. ודברי רבי שמעון בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים. מפורש במתניתין דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. דבכסוי הדם אשר יאכל כתיב. וכל שאינה ראויה לאכילה לאו שחיטה היא ולאו בר כסוי הוא. ולפיכך שנה דברי רבי שמעון בלשון חכמים, כדתנן וחכמים פוטרין.
<h2>דף פה:</h2>
וצריך לדם. לאיזה צורך שיש לו מן הדם. ובגמרא אמרינן שריח דם עוף טוב להבריח התולעת מן הפשתן. כיצד הוא עושה. כיון שחייב לכסות לא יהיה הדם והוא צריך לו. כיצד יהיה פטור מלכסות. נוחרו. חונקו. עוקרו. עוקר הסימנין ואחר כך יחתוך הסימנין והורידין.
<h2>דף פו.</h2>
מתניתין. ואחרים רואין אמרינן בריש מסכתין [ב' ע"א] דשחיטתן כשרה. הלכך חייבין לכסות. אע"פ שאין לחרש שוטה וקטן דעת לכסות האחרים חייבים. כדתנן [פ"ז ע"א] שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות. בינן לבין עצמן רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן. דרבי מאיר חשיב לה כנבלה גמורה דרוב מעשיהם מקולקלים. ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. ואותו מיעוט דמעשיהן מתוקנין הוי מיעוטא דמיעוטא ולא חייש ליה רבי מאיר. וחכמים אוסרין. שמא שחטו יפה, והויא לה שחיטה מעלייתא. דאזלינן לחומרא. ומודים חכמים שאם שחטו אחריהם. אינן סופגין. אין לוקין. דהתראת ספק היא, שיכול לומר שאין שחיטתן כלום.
<h2>דף פו:</h2>
גמרא. כרבי מאיר שהתיר לשחוט אחריהם, ששחיטתן נבלה גמורה היא והאוכל ממנה לוקה עליה משום נבלה. הי מינייהו אחריתא. איזו מן ההוראות אחרונה דסמכינן עלה. דמשמע דהדר ביה מקמייתא. דשלח רבי אלעזר לגולה הורה כרבי מאיר. הוו יודעין דהורה רבי כרבי מאיר, והאחרת לא חש להודיעם.
מתניתין. כסוי אחד לכולן. מפרש בגמרא דבכלל חיה משתמע בין מרובה בין מועט. חיה ועוף במקום אחד. דשניהם דומים ועל שניהם כתיב וכסהו. רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף ויכסה. פליג משום דכתיב או עוף. ובגמרא מפרש שאע"פ שמצריך רבי יהודה שני כסוין, מודה הוא דבברכה אחת סגי ליה לכסוי הדם, וכן בברכה אחת של שחיטה סגי אע"פ שהפסיק בכסוי בינתים. חייב לכסות. האחר אע"פ שלא שחטו. דמצוה זו על כל ישראל. ונתגלה פטור מלכסות. מדכתיב מיעוטא וכסהו. אע"ג דבעלמא אמרינן השב אפילו מאה פעמים. כסתו רוח. מוקמינן בגמרא אם חזר ונתגלה חייב אבל אם לא נתגלה פטור שכבר מכוסה הוא ונדחה. גמרא. לענין ברכה. פירש רש"י ז"ל על השחיטה אין צריך לברך אחר כסוי. כתב הרשב"א ז"ל, משמע מתוך פירושו דברכת כסוי צריך לחזור ולברך בכסוי שני. ובשם רבינו תם ז"ל [כתב] דאפילו על הכסוי אינו מברך אלא ברכה אחת אע"פ ששחט אחר הכיסוי הראשון. והוא הנכון, כיון שאין השחיטה מפסקת, כדאמרינן הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא.
קאי עלייהו. משמש בסעודה היה. הב ונברך. מזוג כוס לברכת המזון. והדר. חזרו ונמלכו ואמרו מזוג לשתות. איתסר לכו. גלי בדעתיה דגמר סעודתו ואסור לשתות עד שיברך לפניו. שאין מצטרפת לסעודה ראשונה. כך פירש רש"י ז"ל. משמע מתוך פירושו דהסח הדעת זוקק ברכה ראשונה אם רוצה לאכול או לשתות, ואינו זוקק ברכה אחרונה על מה שאכל ושתה כבר. והכי נמי כסוי הוי גמר וצריך לברך כשבא לשחוט. והא דאמר להו רב ייבא סבא איתסר לכו למשתי. בשלמא אי ברכה אחרונה על מה שאכלו צריכי, שפיר קאמר. אבל אם ברכה ראשונה על מה שישתו צריכי, אמאי איתסר. מנא ידע שהיו רוצים לשתות בלא ברכה. (דיש) [ויש] לומר דאין הכי נמי שאין צריכין אלא ברכה ראשונה. אלא מורה היה להם שהיו חייבין לברך על מה שישתו. והא דקאמר בערבי פסחים [פסחים ק"ב ע"א] כשלא הניחו שם זקן או חולה, כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה, לא בשביל שהסח הדעת יזקוק לברכה אחרונה. אלא עצה טובה קמ"ל שמא ישהה כל כך שיהא רעב מחמת אותה סעודה ולא יוכל לברך ברכת המזון על מה שאכל. כדאיתא בברכות [נ"א ע"ב]. תדע לך, דאי בכל שעה צריכה ברכה למפרע צריכה למימר היכא דברכו למפרע שאם באו אחר כך לאכול שצריכין ברכה לכתחלה. והא דתניא בתוספתא דברכות [פ"ד הי"ח], בעל הבית שהיה מסב ואוכל קראו חברו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך לברך למפרע וכשהוא חוזר מברך לכתחלה. לאו כשהוא חוזר קאמר דמברך למפרע. והפליג דאמר, היינו קראו להפליג. ועצה טובה קמ"ל, כדפרישנא לעיל. וביומא פ"ג [ל' ע"א] תניא, דבר עם חברו והפליג טעון נטילת ידים, הוא הדין [דטעון] ברכת המוציא. אבל ברכת המזון לא קתני דצריך. ומיירי בשלא ידע מתחלה שיפליג. וא"ת דבפרק כיצד מברכין [ברכות מ"ב ע"א] אמרינן רבה אכל רבי זירא לא אכל אמר ליה לא סבר לה מר סילק אסור לאכול אמר ליה אתכא דריש גלותא קא סמיכנא. והשתא אם לא היה צריך לברך ברכת המזון תחלה למה לא היה אוכל וי"ל דאותו מאכל היה לחם מעורב בו. והיה לו טורח ליטול ידיו ולברך ברכת המוציא. עכ"ל הרא"ש.
<h2>דף פז.</h2>
דאיטפל ליה לכסוי. הפסקה מלשחוט היא. וכי הדר שחיט איחייב ליה בברכה. משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. הלכך כי אמרי הב ונברך נתנו דעתם לפסוק מלשתות. אבל זה אע"פ שיודע שיכסה דם הראשון לא הסיח דעתו מן השחיטה, וכל שעה זמן שחיטה היא לו אפילו בשעת הכסוי. דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי באידך ידא. כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו זה לשונו, ה"ר יום טוב היה אומר מטעם זה דפעמים שאדם נזכר באמצע סעודותו שלא התפלל והולך ומתפלל, וכשיחזור צריך לברך ברכת המזון ונוטל ידו ובוצע. משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר כדאמרינן הכא. ולא דמי כלל, דהיינו דוקא לענין ברכת המזון דחשיב הפסק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה. וכן כסוי הדם גמר מעשה דשחיטה. דאטו אם יברך באמצע סעודה על הזיקין ועל הזועות הוי הפסק. ובהדיא אמרינן פרק ערבי פסחים [ק"ב ע"א] עקרו רגליהן לילך לבית הכנסת כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אם הניחו שם זקן או חולה.
הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי באידך ידא. כתב הרא"ש ז"ל בתוספות, היכא דסח בין עוף לעוף נראה דחוזר ומברך, כמו גבי תפלין דאמרינן בהקומץ רבה [מנחות ל"ו ע"א] סח בין תפלה לתפלה מברך שתים ועבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. ושמא בתפלין הויא עבירה טפי, לפי שהם מצוה אחת, אבל בשחיטה אם ירצה ישחוט אם לא ירצה יניח. ומיהו מסתברא דכל היכא שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אין לו לדבר כדי שיהא זקוק לברכה אחרת, כדמוכח ביומא פרק בא לו [ס"ח ע"ב], ובפרק אלו נאמרין בסוטה [מ"א ע"א], דתנן ונוטל ספר תורה וקורא בו אחרי מות ואך בעשור, ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. ופריך וליתי ספר תורה ונקרי. ומשני משום ברכה שאינה צריכה. אלמא כיון שיכול לפטור עצמו בברכה אחת קרי ליה ברכה שאינה צריכה. וכתב הרא"ש ז"ל, ושמא כאן אין צריך לחזור ולברך כשסח בין עוף לעוף כאילו סח באמצע סעודתו דאינו חוזר ומברך המוציא. ולא דמי לתפלין דכולהו מצוה אחת. ונראה שבכל מקום שצריך לחזור ולברך טעון כסוי תחלה למה ששחט. דהא לרבי יהודה שחט חיה יכסנה ואחר [כך] ישחוט עוף, ובברכה אחת על השחיטה סגי. וכל שכן שטעון כסוי למה ששחט היכא שצריך לברך על השחיטה. ובהלכות גדולות [כתוב] היכא דבעי למשחט עשר זוגאתא ושחט חד מינייהו ואישתעי, ליכסייה והדר לבריך ולשחוט הנך אחרנייתא. וכן כתב הראב"ד ז"ל מכסה ומברך ושוחט ומכסה. והרב ר' משולם [כתב] דכן הדין בנמלך, שסילק דעתו מלשחוט, ונמלך ורוצה לשחוט עוד, צריך לחזור לברך על השחיטה, אע"פ שעדיין יש לו לברך ברכה אחרונה שהיא כסוי, מ"מ כיון שסילק דעתו מלשחוט צריך לחזור ולברך על השחיטה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל וכן כתב הראב"ד ז"ל. ולשון הרשב"א ז"ל בתורת הבית שלו, יש מן הגאונים שהורו שצריך לחזור ולברך אם סח אחר שהתחיל לשחוט בדברים שאינם מצרכי השחיטה, שהסיחה מפסלת. ולפיכך גומר מצוה ראשונה ומכסה ומברך על הכסוי, וחוזר ומתחיל במצוה השניה שהיא שחיטה שניה, ומברך על השחיטה ושוחט. וכן הורו מקצת מגדולי האחרונים וכן הורו מקצת מרבותי לחוש לדברי הגאונים. וכן ראוי להורות עכ"ל. עוד לו ז"ל בחידושיו, כתוב בהלכות גדולות, בתר דמכסה מחייב לברוכי אקב"ו על כסוי הדם. ואע"ג דאמרינן [פסחים ז' ע"ב] כל המצות כולן מברך עליהן קודם עשייתן, הכא שאני שברכה זו תלויה בשחיטה, שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות. אם כן כבר התחיל בה. לפיכך תקנוה אחר כסוי שהכשר מצוה היא. ולפיכך תקנוה גם כן ב"על" ולא בלמ"ד, שיברך לכסות. אע"פ שמשעה ששחט לא סגיא דלא מכסי. כך מצאתי לרמב"ן ז"ל. עכ"ל.
ופירש רש"י ז"ל שכר ברכה, ארבע ברכות שיענה אחריהן אמן. שכר ברכה. כתב הרשב"א ז"ל דהוא הדין למצוה בלא ברכה. כדאמרינן בהחובל [ב"ק צ"א ע"ב] בשור העומד להריגה שאין שמין המצות להקל ולהחמיר, אלא כולן שכרן שוה. ובתוספות כתבו, מעשה בא לפני רבינו תם שאבי הבן נתן בנו למולו, וקדמו אחר. ותבע המוהל עשרה זהובים, ופטרו רבינו תם. דאמרינן בהגוזל בתרא [ב"ק פ"ב ע"ב] כל מידי דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו בבבל. ואפילו אי תפס מפקינן מיניה. דכיון שהיה בבית הכנסת וענה אמן, גדול העונה אמן מן המברך. ואם לא ענה אמן, איהו דאפסיד אנפשיה. ואין לפטרו מטעם זה שיתן לו תרנגולת לשחוט. דאם כן אמאי חייב ר"ג עשרה זהובים. אלא [ודאי] זוהי מצוה אחרת, ומצוה ראשונה אזלא לה, ומעוות לא יוכל לתקון. ולענין קריאת התורה, אם עמד אחר שלא נקרא, אין לחייבו כלל, בלא הנך טעמי. דבקריאת התורה כולם חייבים זה כמו זה. ובקריאת החזן לא תליא מילתא אלא מפני דרכי שלום דלא ליתי לאינצויי. ואפילו אם עמד אחר במקום כהן אין לחייבו, ואע"ג דדרשינן [נדרים ס"ב ע"א] וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון. אסמכתא בעלמא היא. כמו ליטול מנה יפה ראשון דאינו יכול לגבותה בבית דין. וכתב הרשב"א ז"ל על ענין בושת ופגם וכיוצא בו, דלא עבדינן שליחותייהו, ולא מגבינן ליה בבבל. ומיהו אי תפס לא מפקינן מיניה. ולפיכך כתבה הרב אלפסי ז"ל בפרק החובל, לדון בה בדתפס, ע"כ.
שחט ולא כיסה וראהו אחר וכו'. ואומר לבני ישראל. בפרשת כסוי הוא. במה ששפך. בידו. ליתן לו. מפני שהפסידו שכר ברכה. כוס ברכה. ברכת המזון ארבע ברכות הם ואיכא ארבעים זהובים. וברכת היין לא קא חשיב, שאינה תלויה בכוס. דאי אכל מידי דאית ליה הנאה מיניה הכי עבדינן. וארבעה כוסות שהם משום שבח וטעונות כוס [הוא] דקא חשיב. אתה שותה. בגמרא מפרש שזה היה מין, שבא לבשר לרבינו הקדוש כי האויב שלו נפל מן הגג ומת. ולפיכך הזמינו רבי שיסעוד עמו. וכתבו בתוספות, דרבי לא היה רוצה שישתתף עמהם בברכה. ולפיכך היה רוצה לשלחו קודם ברכה. ולאו משום שתייה קאמר, דהא מייתי מיניה ראיה לשכר ברכה.
פיסקא. פטור מלכסות. דהא מכוסה הוא. נתערב ביין. שהוא אדום, ואין מראה הדם ניכר בו. רואין אותו. יין כאילו הוא מים, ואם היה מראית הדם ניכר במים כשיעור הזה של יין חייב לכסותו.
<h2>דף פז:</h2>
נתערב בדם בהמה. דלאו בר כסוי הוא ורובו דם בהמה. או בדם החיה. בדם הקזה של חיה. רואין אותו. שאינו טעון כסוי, כאילו הוא מים. ואם היה הדם הזה של שחיטת חיה או עוף ניכר בו, חייב לכסותו. אין דם מבטל דם. אפילו אין מראית דם ניכרת אם היה מים כשיעור דם בהמה זה אין דם החיה בטל, דקסבר מין במינו לא בטיל. וליתא להא דרבי יהודה, דהלכתא כרבנן, דרבים פליגי עליה. דם הניתז. חוץ לגומא והוא בכותלים או שעל הסכין. חייב לכסות. דגריר ליה הדם מן הכותלים ומהסכין ומכסה ליה בעפר למטה ועפר למעלה. ובגמרא תני נמי. ושל אגפים, שהם כותלי בית השחיטה, מלשון [ב"ב צ"ט ע"א] אגפיה של אמת המים. ובלשון מקרא [יהושע ג'] "גדותיו".
<h2>דף פח.</h2>
גמרא. אגפים. כותלי בית השחיטה. ולשון אגפים כמו אגפי אמת המים, גדותיה. ת"ק. דברייתא סבר דמו כל דמו משמע. ורבי יהודה פליג עליה. דהא חזינן במתניתין שבא לפרש דברי ת"ק דמתניתין. דכל מקום ששנה רבי יהודה במתניתין [בלשון] אימתי, אינו אלא לפרש דברי חכמים. ופטר דם הניתז, ואפילו היה דם הנפש, ובלבד שיהא [שם] דם אחר לכסות. ולפיכך פסקו הגאונים ז"ל כת"ק דמתניתין, וכדפירש רבי יהודה, דכשאין שם דם אלא אותו שניתז ושעל הסכין גורר ממקומו ומכסהו בעפר למטה ועפר למעלה. אבל אם יש שם דם אחר מלבד הניתז ושעל הסכין די שיכסה הדם האחר.
מתניתין. חרסית. פירש רש"י ז"ל שחיקת חרסים. ובתוספות פירשו שהוא מין אדמה, משום דבגמרא מביא חרסית ומביא שחיקת חרסים. מגופה. שעל פי חבית. כלל אמר רשב"ג. לא בא לחלוק, אלא לומר דכולהו הני דשרי ת"ק כשהם דקים כעפר יש להם כח לגדל צמחים אע"פ שאין בהם לזרעים עפר כל הצריך להצמיח. גמרא. כל שאין היוצר צריך לכתשו. בגמרא זהו לישנא קמא. ויש לישנא בתרא דתני לה אסיפא איזהו חול גס כל שהיוצר צריך לכתשו. ובגמרא אמר דאיכא בינייהו דהני תרי לישני דמפרך אפרוכי. ופירש רש"י ז"ל, דללישנא קמא דמפרך איפרוכי ביד בכלל אין צריך הוא, ותורת חול הדק עליו ומותר. ותימה [על] הרב רבינו אלפסי ז"ל איך הביא לישנא קמא שהוא לקולא. והלא בכל תרי לישני [לישנא] בתרא עיקר, וכ"ש שהוא לחומרא. ולפיכך נראה שהרב ז"ל מפרש איפכא. דלישנא קמא לחומרא, דמפרך איפרוכי לא מקרי חול דק וצריך לכתשו קרינן ליה, ועד שיכתשנו ויעשהו עפר אין מכסין בו. נעורת. ארישט"א בלעז, שמנערין מן הפשתן.
<h2>דף פח:</h2>
נסורת חרשים. שמגרדין הנגרים במגירה פגומה ומשיר נסורת דקה כעפר. ת"ל וכסהו. בפני עצמו נדרש וכסהו. מדלא כתיב ושפך דמו, ובעפר יכסנו, דהוה משמע עפר ולא דבר אחר. דלא כתיב כסוי אלא לבתר עפר. אבל השתא מדריש וכסהו באפי נפשיה. ושחיקת כלי מתכות. דלא איקרי עפר. ודוקא שלא נשרפו. אבל נשרפו חוזרין לעפרן. סובין. שהנפה קולטת. מורסן. קליפה היוצאה כשכותשין במכתשת. אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר. שכתב לך שני מקראות, אחד לרבות ואחד למעט. הרי"ף ז"ל הביא כאן הא דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר וכסהו בעפר, עפר לא נאמר, אלא בעפר, מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה.
אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח. בזה קשה שהרב ז"ל כתבה למתניתין כלל אמר רשב"ג, דמשמע דלא פליג אתנא קמא, ולא בעינן דבר שזורעין בו, ואילו לרב נחמן לא סגי ליה במגדל צמחין, אלא [בעי] שזורעין בו. ועוד קשה דרב נחמן הביא הברייתא דתני שוחק דינרי זהב, וכי עפר דינרי זהב (זורעין) אם זורעין בו יצמיח. וכי תימא אין הכי נמי דאע"פ ששחיקת שאר מתכות אינו מגדל ומצמיח, שחיקת דינרי זהב מגדל ומצמיח. אם כן למה לי קרא דועפרות זהב. הא מגדל ומצמיח. ואפשר לומר דכל דבר דאיקרי עפר לא בעינן זורעין ומצמיח. אבל שאר דברים שלא מצינו דאיקרו עפר בעינן שיהיו דומין לעפר דהיינו מגדל ומצמיח, כיון דנפקי מרבוי המקרא וקים להו לרבנן בכל הנך שמגדלין ומצמיחין. וכלל דמתניתין הכי קאמר, דבר שזורעין בו ומצמיח. ולא פליג אמתניתין. אלא שקשה, כיון שכל שנקרא עפר אע"פ שאינו מגדל ומצמיח מכסין בו, אם כן אמאי אין מכסין בעפר המדבר. נהי דארץ מליחה היא ואם זורעין בו לא יצמיח, מכל מקום עפר שמו. ושמא הוא חול גס ואינו נקרא עפר כלל. וא"ת ישחוק אותו חול, שמא אין לו במדבר במה ישחוק. ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתב בשאלתא דאחרי מות, אמר רב נחמן בר יצחק לית הלכתא כרב נחמן בר רב חסדא שלא קבלו ממנו חכמים אלא אמרו חכמים כל דבר שנקרא אפר ועפר מכסין בו. אמרינן בגמרא, תאנא הוסיפו עליהן השחור והכוחל ונקרת הפסילים. פירוש השחור, פחמים כתושים. נקרת הפסילים. עפר שמנקרין מן הרחיים.
<h2>דף פט.</h2>
בולם. סוגר את פיו. ודומה לו בבכורות [מ' ע"ב] פיו בלום ורגליו מבולמות. ומתחת. שנידש תחת הכל, הוא זרועות עולם.
<h2>דף פט:</h2>
ובמוקדשין. לקמן [צ' ע"ב] פליגי בה. איכא מאן דאמר אפילו בעולה, ואיכא למ"ד בקדשים הנאכלין. שאין לו כף. בגמרא מפרש אית ליה ולא עגיל. כף. פולפ"ה הנכרכת סביבות עצם הקולית העליונה סביב סביב בעגול. אבל עוף אינו כן, שהבשר שעל הקולית ברוחב הוא, ואינו דומה לכף שעל הירך. ונוהג בשליל. בן תשעה חי הנמצא בבהמה. דסבירא ליה לרבי מאיר שגם הוא טעון שחיטה ואין שחיטת אמו מתירתו. רבי יהודה. דסבירא ליה דניתר בשחיטת אמו וקרינא ביה כל שבבהמה תאכלו. וחלבו מותר. רבי יהודה קתני לה. דלתנא קמא חלבו נמי אסור כיון שהוא בן תשעה. ואין הטבחים נאמנים על גיד הנשה. לומר נטלנוהו, מפני שטורח הוא לחטט אחריו. וחכמים אומרים. היינו רבי יהודה דסבר אין צריך לחטט. אם כן אין בו טורח, ולפיכך נאמנין.
<h2>דף צב:</h2>
פיסקא. ולא עגיל. הבשר סביב לעצם. ואינו דומה לכף. כל בשר גבוה ועגול קרי כף, כדאמרינן בנדה [מ"ז ע"א], עד שתתמעך הכף, גבי סימני בגרות. או בתר מיניה אזלינן. ואע"ג דאית ליה לעוף שרי. ואע"ג דלית ליה לבהמה אסירא. וסלקא בתיקו, ואזלינן בתרוייהו לחומרא, ובין עוף דאית ליה ובין בהמה דלית לה אסירי. והקשו ז"ל אמאי לא פשיט מתפלין דבתר דידיה אזלינן ולא בתר מיניה. דתניא [מנחות ל"ז ע"א] איטר מניח בשמאלו שהוא ימין כל אדם. ויש מתרצים דשאני התם, דאמר קרא ידכה, והוא גזרת הכתוב שיניח ביד כהה שלו. ויש מתרצים דהכא שאני שעל ידי מעשה נאסר, ומה יעקב ומינו יש להם כף אף כל שהוא ומינו יש להם כף. ומן הטעם הזה נתרבו המחלוקות בענין חליצה היכא שהיבם אטר, ואנן גמרינן רגל רגל ממצורע, מה להלן ימין אף כאן ימין, כדאיתא פרק מצות חליצה [יבמות ק"ד ע"א]. יש אומרים חולצת בימינו שהוא שמאל כל אדם, כדאמרינן בתפלין. ויש מחלקים כדאמרן. אבל בעלמא ספקא הוי כי בעיא זו דרבי ירמיה, והילכך חולצת בשתיהן. ויש אומרים שיש לחוש, ואינו חולץ כלל, מדתניא בבכורות [מ"ה ע"ב] בענין מומי בכור, כהן אטר בין ביד בין ברגל פסול, ופירש רש"י ז"ל משום דבעינן ימין, וזה אין לו ימין. והתם טעמא משום דגמר ממצורע. והכא נמי לגבי חליצה, רגל רגל ממצורע גמרינן, כדאמרינן בזבחים [כ"ד ע"ב] יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה, וזה אין לו ימין. והרמב"ן ז"ל נמי כן כתב, דבכהן מפני שאין לו ימין הוא דפסול, ולא משום מום הוא. דהא לית ליה כחישותא ובריאותא טפי משאר אינשי. הילכך גבי חליצה נמי לא חליץ. והרשב"א ז"ל העלה הדבר בצריך עיון.
גמרא. מותר לדברי הכל. כלומר הא דקתני מתניתין חלבו מותר, לאו סיום מילתיה דרבי יהודה הוא, אלא דברי הכל הוא. כל מקום שהוא. נבלע ונשרש בבשר. גוממו. מסירו. גומם לשון הסרה הוא. עם השופי. החלב הגבוה וגיד שנראים על השופי גומם ומשליכו מפני מראית העין, שלא יראה כאוכל גיד. עם השופי. בשוה לשופי יחתכנו. אבל עיקרו ושרשיו של שומן ושל גיד מותרין. מודה שמואל שאסור מדרבנן. דאע"ג דמן התורה מותר ממנהג קדושים אסור. דמדרבנן אסור לעבור עליה. וכן הלכה. כ"כ רבינו אלפסי ז"ל. וכיון דמוקמינן להא כרבי מאיר, דמיניה דאמר "וחותך שמנו מעיקרו" הוה מקשינן לשמואל דאמר מותר לדברי הכל. וכיון דמתרצינן דכי קאמר חותך שמנו מעיקרו משום מנהג קדושים הוא, משמע שחובה לחטט אחריו. ואף כשתאמר דמרבי יהודה נמי פריך, מדאמר גוממו עם השופי, דקאי נמי אחלב דגיד, אלמא אינו מותר לדברי הכל, ונמצא דכשמתרץ מטעם מנהג אין לנו אלא גמימה עם השופי ולא חטיטה, אפילו הכי נראה דלא כרבי מאיר דבעי חטיטה חיישינן. מדקאמר ליה שמואל לבר פאולי חות ביה טפי, אי לאו דחזיתיך הוה ספית איסורא. אלמא כרבי מאיר סבירא ליה. והכי פסק הרשב"א ז"ל.
חוטי חלב. כגון חוטי הכסלים. וכן בחלב שעל הקרב יש חוטין דקין. אסורין. מדרבנן. לובן כוליא. שבתוך החריץ. ומתפשט והולך בתוך הכוליא. וחד שרי. משום דחלב שעל גבי כליות אסרה תורה ולא בתוך הכליות. ממרטט. משרש אחריו. גאים ליה. נוטל ממנו בשוה לכוליא, כלומר מה שיוצא חוץ לכוליא. אבל החופה הכוליא אוכל.
<h2>דף צג.</h2>
חלב שהבשר חופה. חלב שעל הכסלים שתחת הכליות נראה בגובה הכסלים, ואחר כך נבלע תחת בשר אדום דק ומתפשט תחת בשר בכל הכסלים, ומשהבשר חופהו מותר. וכשכלה אותו בשר החופה למטה יוצא ממנו קרום לבן ועב, לבד קרום דק וקלוש דמתפשט בכל הכסל שאסור משום חלב כדלקמן. ותחת אותו קרום יש לובן חלב. ויש שנוהגין בו איסור חלב, לפי שאותו קרום עב אינו חשוב חיפוי בשר. אבל בארץ אשכנז נוהגין בו היתר. וגם נראה בעיני שחפוי בשר [חפוי] גמור הוא. ובלובן כוליא הלוך אחר המחמיר לשרש אחריו, כיון דלא מתוקם הילכתא כרב אסי. והמחמיר יחמיר, והמונע לא הפסיד. הכסלים. פלאנק"ש בלעז. עד כאן לשון רש"י ז"ל.
והרא"ש ז"ל כתב בתוספות, לכאורה משמע דשרי כאביי ואין צריך לגמום אלא מה שחוץ לכוליא. וגם בשאלתות פרשת וישב הביא דברי המתיר ולא דברי האוסר. וגרסינן רבה ממרט ליה. ולא גרסינן "רבא", דאם כן הויא הלכה כרבא לגבי אביי. ומיהו מחמירין לשרש אחריו מאחר שרש"י ז"ל היה מסופק וגם רבי יוחנן ממרט ליה. ומיהו בחלב שהבשר חופה אותו משמע מתוך פירוש רש"י ז"ל שפשוט לו שמותר אע"פ שלא רצה לפסוק שלובן כוליא מותר. וצריך טעם מאי שנא זה מזה. דאי דרשינן "שעל הכסלים" ולא שבתוך, הכי [נמי] נדרוש חלב שעל הכליות ולא שבתוך. וה"ר אליעזר ממיץ היה אוסר שומן שעל יותרת הכבד אף לאחר שנטל הקרום ממנו. ומביא ראיה מברייתא דתורת כהנים פרשת צו, דמשמע התם שהיה אוסר חלב הדפנות אי לאו משום דאינו קרב. אם כן חלב היותרת דקרב ליתסר. והרא"ש ז"ל אינו סובר כן, דלא איצטריך למעט חלב הדפנות אלא משום שדומה לשאר חלב, אבל שומן היותרת וחלב הכוליא ושומן האליה לא דמו כלל לשאר חלב. וכי קרבי להו נמי לאו בתורת חלב קרבי להו, אלא אגב כוליא ויותרת. דתותי מתני. זהו עליונו וגובהו של אותו חלב שפירשתי קודם שיכסהו הבשר. ואותו גובה עצמו מכוסה במתנים, שקורין לונבילו"ש. שרוחבו מרחיב למטה מצלעות קטנות ומכסהו. וכשהטבח מפרישו נראה אותו חלב. איפרוקי מפרקא. כשהיא הולכת איבריה נעים, והמתנים פעמים שהם נמשכים כלפי מעלה, והכסלים נמשכים כלפי מטה ואין החלב נכסה בהן. דקליבוסתא. עצם הוא ומונח על עצם שקורין אנק"א. ומחובר לכליות האליה מלמטה. ועליו יש חלב תחת ראש המותן (שקורען) [שקורין] לונביל"א. שעל הכסלים. פירש הרי"ף ז"ל בהלכות, היכא דליפן אטמאתא, זהו שעל הכסלים. ולפיכך נקרא מי שרגלו גבוהה מחברתה כסול, כדתנן השחול והכסול. וקאמרי ריבוואתא שהחלב שתחת הירכים בראש הכסלים הוא חיוורא דתותי מתני. וקרום מפריד בין זה החיוורא שהוא תחת זה החיוורא. והעליון אסור והתחתון מותר עכ"ל. המסס ובית הכוסות. בסוף הקרב. ולא זהו עיקר החלב המכסה את הקרב. ואפילו הכי אסור וענוש [כרת].
ואפילו לקדרה. כתב הרא"ש ז"ל, דאין ספק דלצלי נמי בעי חתיכה. ואתי שפיר מה שכתב רבינו תם ז"ל שמותר לבשל הכבד אחר המליחה כמו שנהגו לבשל [אותה] לאחר הצליה, דמליח הרי הוא כרותח דצלי. ולפיכך פירש הלכות גדולות שיעור שהיית מליחה כשיעור צלי. ואם לא היה צריך כאן חתיכה לצלי אם כן לא היתה ראייה מצלי למליחה, דצלי מפליט יותר. ואפילו נאמר דבמוזירקי דלקמן לא בעו חתיכה לצלי, יש לחלק, דמוזירקי שגופן עצמן על האש, והכא החוטין הם הם תוך הכתף, ובעו חתיכה טפי אף לצלי עד כאן. וזה שלא כדעת רוב המפרשים ז"ל, דאמרי דלצלי בלא מליחה ובלא חתיכה סגי ליה. ומכל מקום בעינן שיהיו הורידין ושני סימנין שחוטין בשעת שחיטה שהדם חם, ובלאו הכי אפילו בעוף אסור עד שיחתכנו אבר אבר לצלי. וכן כתב ה"ר משולם באיסור משהו שלו והראב"ד ז"ל וזה לשונו, לצלי מיהא מתכשרי כולהו בחתיכת הורידין ובשחיטת רוב שני הסימנין בשעת שחיטה. והוא דממצה ליה שפיר, כדכתב מרנא עד כאן. ולקדרה שמעינן מהא דפרק הקומץ [מנחות כ"ח ע"ב], דאמרינן כיצד הוא עושה, מביא האבר ונותן עליו מלח ומעלהו, אמר אביי וכן לקדרה. משמע שצריך ליתן בו מלח משני צדדין. וכן תרנגולת או טלה צריך למלוח בפנים ובחוץ. וכתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו, בשעת מליחה צריך להניח חתוך החוטין למטה, כדי שיזוב הדם דרך החתך. ואחר מליחה והדחה אין צריך חליטה ברותחין. ותמהו המפרשים ז"ל על הרמב"ם ז"ל [פ"ו מהלכ' מאכ"א ה"י] שכתבו. וכן כתב הראב"ד ז"ל דכיון שנמלח שוב אינו צריך חליטה. וכן שדרו ממתיבתא. עד כאן מלשון הרשב"א ז"ל.
חוטי יד. שאנו נוטלין מן הכתף שהוא הזרוע. אסורין. כתב הרא"ש ז"ל בתוספות, ואין להם היתר במליחה כמו שאר בשר. כי המלח אינו מפליט דם הכנוס בחוטין כל זמן שלא חתך החוטין. הלכך אפילו לצלי אסור בלא חתיכה. דכמו שאין המלח מפליט הדם כך הצלי אינו מפליטו. ואפילו אם מלחו וצלאו אסור, דהוי כמו מליחה אחר מליחה. ודם הכנוס בחוטין אינו כדם הנבלע באיברים כי הוא כנוס בחוטין. ואם צלאו בלא חתיכה, החוטין אסורין, והבשר מותר, ואפילו קליפה לא בעי. וכן פירש הלכות גדולות האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי בית השחיטה לתתאי כי היכי דנידב דמא, והיכא דמשתלי והפכה, מוקרא הוא דאסיר, רישא גופא שרי. ואינו אוסר אלא המוח המתבשל בתוך הקרום, אבל הראש מותר ואפילו קליפה לא צריך. והטעם מפני שהחוט מפסיק בין הדם שבתוכו לבשר, ואין הדם נפלט לחוץ. ואפילו אם קצת מן הדם נפלט ונכנס לתוך הבשר, כבולעו כך פולטו.
ריש מעיא. כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרר חלב שעליהן אורך אמה. וזהו חלב שעל הדקין. שנחלקו בו רבי ישמעאל ורבי עקיבא באלו טרפות [מ"ט ע"ב] וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. ויש אחרים שפירשו שהוא המעי הנמשך מן הכרכשא ולמטה. ולא מחוור, דכרכשא לא איקרי מעי. דלעולם קורין אותה או חלחולת או כרכשא. שבעוקץ. היינו חמשא חוטי דכפלי. עוקץ. פלאנק"ש בלעז. פירש רש"י ז"ל, ראשו אחד מחובר בשדרה, וראשי הפצולין נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות. ואותן הפצולין מצויין בחצי הבהמה שלפנים. וצריך ליזהר ולחטט. ומדאורייתא שרו מתרי טעמי, חדא דחלב אמר רחמנא ולא חוטין. ועוד חלב שהבשר חופה אותו מותר. ושמא דבהמה בחייה פרוקי מפרקא, או שמא מגולין קצת קודם שיכנסו לתוך הבשר, ולכך החמירו לחטט אחריהם, עד כאן לשון הרא"ש בתוספות. לחטוטי. עד שימצא כמספר הזה. ולשון הרי"ף ז"ל, ואליה גופה אע"ג דאיקריא חלב, רחמנא שרייה. דכתיב כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. דבר השוה בשור וכשב ועז הוא האסור. ואליה הואיל ואינה שוה בשור וכשב ועז, דבכשב הוא דקרבא ובשור ועז לא קרבא שריא.
חמשה חוטי. חמשה מקומות הוו ובהן חוטין של איסור. דטחלא. טחול. משום תרבא. ואי לא שליף להו לית להו תקנתא. דידא. דיד. והוא הדין לחוטין שבגף העוף. שהגף כיד הבהמה. ונפקא מינה להנך שהם משום דמא דאי חתיך ומלח להו שפיר דמי, כלומר לקדרה. והלכך צריך לחתוך עצם האגפים ולמלחם. וכן כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו וכן כתב הרב בעל התרומות ז"ל [סימן מ"ד]. ודלועא. שבלחי. כתב הרא"ש ז"ל, חוטין שבתוך הלשון הם בכלל דלועא. שהלשון בכלל לחיים לענין מתנות כהונה. וכן כתב הרשב"א ז"ל שצריך לחתכן או ליטלן. ודכפלי. כתב הרא"ש ז"ל, ולכך מסירין הקרום מן החצי הבהמה שלפנים סמוך לחזה שהוא על גב חלב שעל הכסלים. וכן היותרת צריך לקלוף לצד הקרב. שהחלב המכסה את הקרב שוכב עליה. דביעי. ביצים של זכר. דמוקרא. שעל המוח. דד. קרום שעל מקום עביו. עילאה. חלב ממש שעל הקרום. ותתאה. קרום הדבוק בכוליא. ביעי חשילתא. ביצי זכר שהתחילו לסרסו, והן עדיין מעורין בגופו. חד אסר. משום אבר מן החי, אע"ג דתלו ביה כחתוכין דמו, דהא לא הדרן ובריין. וחד שרי. מדלא אסרוח שמעי מינה חיות יש בהם, והאי דלא בריין שוב כחישותא הוא דנקיטא להו, כלומר חלישות הוא שנשאר בהם. ואל תטוש תורת אמך. מנהג מקומך, שאתה מבבל. ושם נוהגין איסור. דהא פליגי בהו רב אמי ורב אסי. ולא תיכול במקומך. אי נמי דעתו לחזור הוה ונותנין לו חומרי מקום שבא משם. ושמעינן דאי רב אסי אסר פסקינן הלכתא כותיה אע"ג דבעלמא רב ורב אסי הלכתא כרב. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף צג:</h2>
הני ביעי דגדיא. [דגדיא] לאו דוקא דהוא הדין לעגל וטלה וצבי ואיל. עד שלשים יום. מיום שנולד שריין בלא קליפת הקרום. דאכתי לא נפיש דמו להבלע באבריו. ואע"ג דאית בהו שורייקי סומקי שרו, דלאו דם הוא. הרשב"א ז"ל. אי אזרען. יש בהם זרע. אסירן. בידוע שיש שם דם. שורייקי סומקי. כמין ורידין דקין נוטה למראה אדמימות. אומצא. לקמיה מפרש אומצא גבי בי ברוך סמוך לבית השחיטה שנבלע בו דם ונעשה אדום. מוזירקי. חוטי צואר ורידין. אומצא דאסמיק. שנגונאנ"ט בלעז. אע"ג דדם האיברים שלא פירש מותר כיון דאסמיק וניכר שנאסף בו רוב דם מן הוורידין אסור. עד דחתכיה חתיכות הרבה. ומלחיה ואפילו לקדרה שרי. כשאר הבשר, אפילו לא סר האדמימות ממנו. תלייה בשפודא. בתוך התנור לצלותו בלא חתיכה ומליחה כך פירש רש"י ז"ל. ופירשו בתוספות שלא עשה שניהם קאמר. אבל חתיכה פשיטא דצריך. מידב דאיב. הואיל ותלוי ושפך דמא. אותביה אגומרי. על הגחלים. משאב שאיב ליה. הגחלים שואבות הדם לגמרי. מצמת צמותי. אישטריפי"ר בלעז. וכן ביעי וכן מוזריקי. וזה הדין שאמרנו באומצא דאסמיק, כן הוא בביצים שיש בהם שורייקי סומקי. וכן הוא במוזריקי. תלייה בשיפודא. פירש הרי"ף ז"ל פי שפודא לתתאי.
רבינו אלפסי ז"ל הביא כאן בהלכות, אמר רבא האי מולייתא שרייה א"ל אביי והא קא בלעא דמא א"ל כבולעה כך פולטה. מולייתא. ממלאין תרנגולת מבשר שאינו מליח וצולה אותו בתנור. והא קא בלעא דמא. שהרי הבשר מן הכבש אינו יוצא ממנו כמו דם בשר התרנגולת. וכשפלט דם, התרנגולת בולעת דם הבשר. כבולעה כך פולטה. האש ממהר להפליט הדם שנבלע בתרנגולת תיכף. והלכתא מולייתא שריא ואפילו פומא לעיל. ודוקא לצלי, כעין הפסח שהוא צלי, אבל לקדרה לא. עד כאן בהלכות.
וכתב הרא"ש ז"ל, יש שמגלגלין התרנגולת ברמץ למולגה. ולכאורה נראה דאסור, דלא שרי ברישא אלא אבי נחיריה, ודבר זה לא שייך בתרנגולת. ויש לחלק דדוקא בראש הבהמה שיש עצמות ודברים המעכבים את הדם מלצאת. אבל בתרנגולת האש שואב הדם ואינו מתאסף בשום מקום. ועוד כתב בה"ג האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי בית השחיטה לתתאי, כי היכי דנידב דמא וכו', כדלעיל [צ"ג ע"א]. משמע בהדיא דלא אסר אלא משום קרום של מוח שיש בו דם. ולכך גם המוח אסור, שמתבשל בתוך הקרום. וגם חוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן. וגם רגלים מותר לחרוך אותן בלא מליחה, ובלבד שיסיר הטלפים, כי הם מעמידים הדם עכ"ל. ובתשובת הגאונים ז"ל, אלו שמולגין גדאים וטלאים בעורותן ברותחין בכלי ראשון אסור משום דכלי ראשון מבשל ויש בו איסור חלב ודם. והא דאמרינן לקמן בפרק הזרוע [קל"ד ע"ב] מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע, לא תקשי לן, דדילמא בשנקר חלב וגידים ומלח משום דם. אי נמי בכלי שני שאינו מבשל. וטוב שיתן הרותחין תחלה בכלי שני, ואחר כך ימלוג שם. אבל להשליך קלוח ראשון על העוף או הגדי יש מחמירין בדבר, דאמרי דקלוח ככלי ראשון הוא ומבשל. וזהו דעת רבינו תם ז"ל [ספר הישר סימן רמ"ג, ר"נ]. אבל הרב בעל העטור ז"ל כתב דליתא, דמשיצא קלוח מכלי ראשון כלי שני הוא. וכל אחד מביא ראיות לקיים דבריו.
רישא בכבשא. בהטמנה. כשרוצין להסיר ולהשיר שער הראש נותנין עליו מים, ומטמינין אותו ברמץ אם בית השחיטה הוא מלמטה. דייב. דמא דרך בית השחיטה. ושפיר דמי למעבד לכתחלה. אצדדין. על לחיו. מקפא קפי הדם בתוכו ואסור. מלשון [איוב י'] וכגבינה תקפיאני. י"ג [מקוו] קוו. מתקבץ שם הדם ונבלע בבשר ואסור. אנחיריה. לשון [איוב מ"א] מנחיריו יצא עשן. והם נקבי החוטם מלמטה. אי דץ. שנעץ קוץ כדי שלא יסתם הנקב ויורד דם המוח דרך שם שרי. ואי לא אסיר. שאחר שחיטה נקרש הדם ונסתמו הנקבים. על כן צריך להרחיב הנקבים.
בהלכות. ודבר אחר. חזיר שהוא שמן. ודוקא בדיעבד הוא שהתירו לוי. אבל לכתחלה אפילו בשר שחוטה שמן עם בשר נבלה כחוש לא קא שרי לוי. דבשצלאו קאמר למילתיה. ורבינו אלפסי ז"ל מסכים עם אותם מפרשים ז"ל דפסקי הלכה כלוי דריחא לאו מילתא היא, כדגרסינן פרק השוכר את הפועל [ע"ז ס"ו ע"ב] לענין בת תיהא, דאפילו ישראל [לגוי] רבא אמר מותר, דריחא לאו מילתא היא. ופת שאפאה עם הצלי וההיא ביניתא דאיטויא בהדי בשרא אפילו ללוי אסירי למיכלינהו בכותח. מ"ט כיון דשרו למיכלינהו בלא כותחא אי שרית למיכלינהו בכותחא אישתכח כמאן דשרי בשר שחוטה בהדי בשר נבלה לכתחלה. ולוי לא קא שרי הכי, דהא לוי שצלאו קאמר, ולא קאמר צולין לכתחלה. ועוד דהאי פת שאפאה עם הצלי, כיון דשריא לחודא בלא כותחא הויא לה כדבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. וכל דבר שהוא אחד מאלף כריחא בעלמא הוא, ואפילו הכי לא בטיל הואיל ויש לו מתירין. והא פת נמי הכי הוא. עד כאן.
הפנימי. הוא גיד ארוך הנתון לאורכו של שופי כשפורעין הירך ופושט בכל הירך, ראשו אחד מחובר בעצם האליה. ומשם נפשט לאורך השופי עד מקום חבור הקולית ועצם הירך. ושם הוא סמוך לעצם. אסור. מן התורה. וחייבין עליו. מלקות. כדילפינן לקמן מהירך, דפשיט איסוריה בכוליה ירך. ועוד שהוא על הכף. שהכף הוא בשר העגול הסובב את הקולית ודבוק בה. ועל שם שהוא בצד פנימי של ירך, צד שכלפי הירך חברתה כשהבהמה מחוברת, קרי ליה פנימי. וחיצון. גיד קצר הנתון ברחבו של שופי בסופו נבלע ועד כף הסובבת את הקולית, והוא נתון בצד חיצון של ירך. אסור. מדרבנן. ואין חייבין עליו. דלאו היינו על הכף אלא בסמוך הכף.
טבח שנמצא. דרך הטבח לנקר הבשר. לעברו. מאומנותו. שלא יהא נאמן עוד על הבשר. להלקותו. וכ"ש להעבירו. והלכתא. מדקאמר הלכתא משמע דמר זוטרא לאו לפרושי מילתא דרבי יוחנן הוא דאתא אלא לאפלוגי עליה. דרבי יוחנן בעי כזית במקום אחד ומר זוטרא מחייב אפילו בכזית בשנים או בשלשה מקומות. ומשום הכי פסיק תלמודא כרבי יוחנן דבעינן כזית במקום אחד, דסתמא דכזית דקאמר במקום אחד הוא דבעינן. וכן משמע מדברי רבינו חננאל ז"ל, דלא מייתי דברי מר זוטרא כלל. ורבינו אלפסי ז"ל שהביא דברי מר זוטרא, ומאי דפסיק תלמודא והלכתא להלקותו בכזית, לא נתברר דעתו בזה. עכ"ל הרשב"א בחידושיו.
חזרו לומר. ולא כחכמים שאמרו במתניתין נאמנים, כדמפרש ואזיל. משום דסברי כרבי מאיר דאמר צריך לחטט. אכשור דרי. שיהיו עמי הארץ זריזין וזהירין במצות ולטרוח כדי שלא יעשו איסור. אלא מעיקרא סברוה כרבי יהודה דאמר יקיים בו מצות נטילה. לבדה בלא טורח גדול. ומשום הכי היו נאמנים בזה. הדר סברוה. דאמר שצריך חטיטה. ואין להאמינם בזה. כמה דהוו מדכרי. כמנהג שנהגו להקל כרבי יהודה לא מהמני. דאנשיוה. ששכחו קולא דרבי יהודה. ונהגו לאסור מפני מוסר חכמים שיסרום והלקום והעבירום. מהמני. השתא, וראוי לסמוך עליהם.
מתניתין. שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר. ואין חוששין שמא יחזור וימכרה לישראל ויאכלנה בגידה. דכיון דשלמה היא מקומו של גיד ניכר אם נחטט ממנה, והלוקח מבין שלא נחטט וניטל, ונוטלו. ובגמרא פריך היכי זבני ישראל מגוי, ומוקי לה בעיר שאין שם אלא טבחי ישראל, וכשיש שם טרפה מכריזין. וכיון שלא הכריזו ליכא לספוקי בטרפה ונבלה, ומותר ליקח בשר כל אותו היום שלא הכריזו. ומיום למחרתו ליכא למיחש, שניכר בבשר אם הוא בן יומו אם לאו. גמרא. שלמה אין. דירך, שלמה משמע. אי נמי דייק לה מדתנן מפני שמקומו ניכר, והיינו שלמה בודאי. דאילו חתוכה אין מקומו ניכר. ובגמרא מפרש דלא חיישינן בשלמה שמא יחתכנה הגוי דחתוכה דגוי מידע ידיע. שאינו עשוי כשל ישראל לפורעה כדרך שהגיד מונח. וכתב רש"י ז"ל ועל דא סמיך רבי בשולח ירך לחבירו על ידי גוי ולא עשה בה חותם. אם חתוכה כדרך ישראל [כשהוא] חותכה אחר חטיטת הגיד כשרה היא. אבל אבר אחר לא, עד שיהיה בו חותם. וכתב הרשב"א ז"ל, דמכל מקום ליקח מן הגוי ירך חתוכה כדרך חיתוך ישראל אסור דאיכא למיחש שמא ישראל זבנה או יהבה ניהליה לבתר דאיגלי ליה דטרפה הוה. ובשלמה התירו, ולא חיישינן שמא ילמוד הגוי לחתכה כישראל. דלא טרח כולי האי כדי לזייף. אבל בחותם אחד, כמו אות אחת, אין בו טורח כולי האי, וחיישינן עד שיהא בו שני חותמות או שתי אותיות.
<h2>דף צד.</h2>
גזרה וכו'. כיון שבפני ישראל נתנה לו חיישינן שמא יתן ממנה הגוי לאותו ישראל, ונמצא ישראל אוכל גיד הנשה שהוא סבור ניטל גידה. ולמה לא יחוש ישראל שמא טרפה היא שנתן לו, משום דחזקה אין ישראל נותן מתנה לגוי (כשרה) [טרפה], מפני שדורון הוא לו ובטרפה ליכא דורון. ואי בעית אימא משום דקא גניב ליה לדעתיה דגוי. טעמא דמתניתין דאמר חתוכה לא לישדר עם גידה לאו משום דילמא אתי ישראל למזבן או למיכל מיניה. דלעולם מימר אמר הישראל דילמא טרפה או נבלה היא. ובזה עמד מנהגנו שהכל מוכרין נבלות או טרפות לגוי או נותנין ואין חוששין. אלא טעמא משום דקא גניב לדעתיה דגוי, כסבור שישראל זה אוהבו מאד, שתיקנה וטרח בה ליטול הגיד עד שנראית לעצמו ואחר כך נתנה לו. והוא לא נטלה או לא נתנה לו אלא מפני שאינה ראויה לו. ונמצא מחזיק לו טובה חנם וגונב לו דעתו.
אל יסרהב. לא יפצר בו, הואיל ויודע שלא יעשה. משום דגונב דעתו חנם. דסבור מן הלב הוא מסרהב לו כן. אל יפתח. כל חביותיהם [היו] מגופות. וכשבא אדם חשוב אצלו פותח לו חבית להשקותו יין חזק שעכשו הוא פותחה. ואם מכר חבית לחנוני שלמה ועדיין היא אצלו לא יפתחנה לאורח הבא אצלו, מפני שגונב לו לבו להחזיק לו טובה חנם. כסבור הפסד גדול נפסד, שהרי תשאר חבית זו חסרה ויתקלקל יינה. וזה ימסרנה מיד לחנוני שימכרנה לו. אלא אם כן הודיעו. מכרתיה לחנוני ואיני נפסד. מפך ריקן. ואמר לו "סוך שמן". מפני שיודע בו שאינו סך. וגונב דעתו, כסבור שיש בו שמן. כבודו. של אורח להודיע לבריות שחביב עליו, מותר. המתקשקשין. חסרין. לפי שזה סבור שהם מלאים. שמתעהו. גונב דעתו, שחושב שהוא מלא ומחזיק לו חנות. חבר עיר. חבורת עיר. שיש שם רבים. וזה מכוין להחשיב האבל בעיניהם, שיאמרו כמה הוא חשוב שזה מכבדו כל כך. מותר. ויגדל כבוד הבריות. סנדל. של עור. של מתה. בהמה שמתה מאיליה אין עורה חזק כשל חיה שחוטה. הסכנה. שמא מנשיכת נחש מתה, והארס נבלע בעור. ושמן צף. כסבור שהכל שמן, ומזמין עליו אורחים, כבטוח שיש לו שמן הרבה לצורכם. וחנק את עצמו. שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם. שעזק. סגר. כמו [ישעי' ה'] ויעזקהו.
<h2>דף צה.</h2>
שנתעלם. שהיה שעה אחת שלא ראהו. ואפילו מונח על שלחנו ומצאו באותו מקום שהניחה אסורה. דחיישינן שמא עורבים החליפוה בנבלה שהיה בפיהם. מקולין. בית המטבחיים. מותר. אע"פ שנתעלם מן העין. נמצא שאני. שהיה בחזקת המשתמר וליכא למיחש למידי. דמיירי במקום שאין דרכן לשחוט אלא לקנות מטבחי ישראל. ומיירי נמי דליכא למיחש לטרפה [דהיינו] במקום שמכריזין כשיש טרפה ולא אכריזו דודאי כשרה היא. אבל בשר המונח איכא למיחש שמא מעיר אחרת מביאים העורבים, כי כן דרכם. ספקו אסור. דנפקא לן מקראי בפרק בתרא דיומא [פ"ד ע"ב] ובפרק קמא דכתובות [ט"ו ע"א] דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וזה מן הקבוע לקח. ובנמצא. שפירש ממקומו. הלך אחר הרוב. דכל דפריש מרובא פריש.
<h2>דף צה:</h2>
היכי אכיל. הואיל ובהעלמה אסר לה. דלא איעלם. בשעתיה משנשחטה לפניו. אתלת. באלכסון מרובע כזה,aaaa כל חתיכה שלש קרנות. ומשום סימן שלא יגנבו ממנה אנשי ביתו. והגאונים ז"ל פסקו דהלכה כרב. וראיה, דלקמן בעו סימנא או טביעות עינא. ועוד ראיות אחרות. ואע"ג דאמרינן הכא ורב היכי אכיל בשרא, ולא אמרינן היכי אכלינן, דמשמע דלא קיימא לן כותיה. לא קשיא, דאית לן כותיה בפרק אלו טרפות [מ"ד ע"א] גבי סימנין [דאמרינן] ולרב פפא קשיא מתניתין. ובמסכת שבת [ס"ד ע"ב] נמי פרק במה אשה יוצאה [אמרינן] ולרב מאי שנא הני. והוה ליה למימר ולמתניתין מאי שנא הני. ורש"י ורבינו זרחיה הלוי ז"ל פסקו כלוי שהתיר. ויש להם ראיות מפרק אלו מציאות [ב"מ כ"ד ע"א], דרבי חנינא אשכח גדי שחוט ורבי אסי אשכח פרגיות שחוטות והתירו להם. ובהנהו דלקמן דבעינן סימנא או טביעות עינא כתב הרב בעל התרומות ז"ל [סימן מ"ז], שהוא לפי שנאבדו, ובא ולא מצאם במקומם, ובעיר שרוב טבחים גוים. וכן בתוספות בשם רבינו שמואל ז"ל, דהיכא דמצא הבשר במקום שהניחו לא חיישינן שמא עורב החליפו והניחו באותו מקום עצמו. אבל היכא דנטלו העורב והחזירו חיישינן שמא החליפו. אבל הרב ב"ה ז"ל כתב שאם מצא הבשר במקום אחר יש לחוש שהחליפה עורב, עד שיכירנה בסימן או בטביעות עינא. וכתב הרשב"א ז"ל, דאם הניחה בשוק בין הגוים וברוב טבחי גוים אסורה, אם אין לו בה סימן או טביעות עינא. אבל ברוב טבחי ישראל, אפילו הניחה בין הגוים ובא ומצאה במקום שהניחה לא חיישינן לעורב כלל.
איתבד ליה. נאבדה ממנו. כרכשא. טבחיי"א בלעז. ביני דני. בין החביות או גיגיות שנותנין בהן יין. דהא מהדרינן אבדתא. לכל אדם בסימנין. ולא בטביעות עינא, אלא לצורבא מרבנן, התם פרק אלו מציאות [ב"מ כ"ג ע"א], משום דדייק טפי משאר אינשי. טביעות עינא עדיף. ומאבדה דלא מהדרינן אלא בסימנין לא קשיא, דהתם משום חמוד ממון חיישינן דילמא משקר. דאמר מר [מכות כ"ג ע"ב] גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להם. ולצורבא מרבנן משום שהוא חסיד ולא ידעינן דמשקר סמכינן עליה בטביעות עינא. והכא גבי איסורא, אע"ג דלא חיישינן ליה דמשקר, מכל מקום צריך לדקדק שלא יטעה. דפעמים סבור שמכיר ואינו מכיר. ומשום הכי כתב כאן רבינו חננאל ז"ל, והני מילי בתלמיד חכם שאינו משקר. בטביעות עינא דקלא. שנתן דעתו להכירה בקול. וכתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל, דמדקאמר היאך סומא מותר וכו', שמע מינה דסמכינן אכולהו אינשי באיסורין. וכן בעדויות לומר שזו היא גלימתו של פלוני או כליו של פלוני. תדע. דטביעות עינא עדיפא. פלניא וכו' פלוני הרג את הנפש ואין אנו מכירין אותו אלא סימנין כך וכך יש בגופו ובכליו של הורג.
<h2>דף צו.</h2>
מתניתין. שיטול את כולו. מחטט אחריו. וסתם משנה זו רבי מאיר, דאמר חטיטה בעי. שיקיים בו מצות נטילה. רבי יהודה מיקל ואמר שאין צריך לחטט. אלא נוטל מה שהוא גבוה על הבשר. והלכתא כתנא קמא. וליתא לדרבי יהודה. גמרא. בר פאולי. כך שמו. גיים ליה. שלא היה חוטט אלא גומם מלמעלה כרבי יהודה. דאורייתא. אבל מדרבנן בעי רבי מאיר חטיטה.
מתניתין. כזית. דסתם אכילה כזית. וכתיב [בראשית ל"ב] לא יאכלו בני ישראל. ואע"פ שלא אכלו כולו, כגון שיש בו שיעור שלשה או ארבעה זיתים, חייב בשיעור כזית. ואין בו כזית. בכל הגיד. חייב. דברייה הוא, כאוכל נמלה כל שהיא שהוא חייב כשהיא שלמה [מכות י"ג ע"א]. ואכילה דכתיב בקרא להחמיר הוא, לחייב על כל כזית. רבי יהודה אומר עד שיהא בו כזית. דסבר שלא נחשב בריה, ולא לקי אלא בכזית. מזה כזית ומזה. מירך ימין ומירך שמאל. שאיסור גיד נוהג בשתיהן. סופג. לוקה, כמו סופק. רבי יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים. דסבר שאינו נוהג אלא באחת. ובגמרא מפרש דבשל ימין. ולית הלכתא כותיה אלא כת"ק שנוהג בשתיהן. גמרא. שעל הכף. אע"פ שהגיד ארוך אינו אסור ממנו מדאורייתא אלא מה ששוכב על הכף. כף. בשר הסובב את הקולית ודבוק לעצם. והגיד ארוך, שוכב מקצתו על גבי אותו בשר. וכל לשון כף הוא לשון גובה כדאמרינן [נדה נ"ב ע"א] שתי שערות שאמרו אחת על הכף ושתים על גבי ביצים. והלכתא כשמואל. והשאר אסור מדרבנן. ולהכי אמר שמואל לבר פיילי חות ביה טפי.
<h2>דף צו:</h2>
מתניתין. ירך. שלא ניטל ממנה גיד הנשה כלל. שנתבשל. בקדירה. אם יש בו. באותו הגיד, שהוא כל כך גדול שיכול לתת טעם בירך, אסור. וסבר האי תנא דיש בגידין בנותן טעם. כיצד משערין. שהרי הכל טעם אחד הוא. כבשר בלפת. רואין הירך כאילו [היה שם] כשיעורו ראשי לפתות, והגיד בשר. אילו היה נותן טעם הבשר בשיעור זה אסור. ושיעורין הלכה למשה מסיני, כדאמרינן בעלמא [ערובין ד' ע"א] שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. שהרי זה השיעור לא נאמר בשאר [איסורין]. אגמרין דבהכי משערינן. ואע"פ שאילו היה כרוב או כפלוט היה צריך פחות או יתר. והכא בראשי לפתות שצריך טעם מרובה כדמשמע בגמרא [מכות י"ג ע"א]. גמרא. לא שנו. דיש בו בנותן טעם כל הירך אסורה. אלא שנתבשל. שהרוטב מעלה הטעם בכל הבשר. אבל נצלה. עמו. נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר. קולף. כלומר חותך עליון עליון ואוכל. בחלבו. שלא ניטל חלב הכליות. מראש אזנו. שאין שם חלב. אלמא פשיט איסוריה בכוליה. דמפעפע. מבצבץ והולך ומתפשט בכל הבשר. ומה שמתירין בצלי, כל שכן שמותר במליח. וכדי שלא תטעה דבישול דמתניתין הוא צלי כדכתיב [דבה"י ב' ל"ה] ויבשלו את הפסח דהיינו צלי, אתא שמואל לפרושי דבישול קדירה דוקא. וכתב הרשב"א ז"ל דהא דאמרינן שאסור לאכול מראש אזנו, דוקא בשאין בגדי ששים לבטלו. אבל אם יש בו ששים מותר. דכיון שהוא מפעפע בכל, הכל מצטרף לבטלו, אלא אם כן טעמוהו ונמצא טעמו של חלב בגדי דאז נראה דאסור דטעמא אפילו באלף לא בטיל. עוד כתב ז"ל, דשומן דגיד אינו מפעפע, וקולף ואוכל עד שמגיע לגיד, ונוטל את מקומו דהיינו שצריך להניח כעובי אצבע מן הבשר עם האיסור, ואוכל את השאר.
מתניתין. גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שהוא מכירו בנותן טעם ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם וכן חתיכה של נבלה או חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם חתיכות בזמן שמכירו בנותן טעם ואם אינו מכירו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. רבינו אלפסי ז"ל לא הביא זאת המשנה ומה שנאמר עלה בגמרא אלא דברי רבה בר בר חנא שכתבנו. וכבר כתבתי בסוף מסכת ע"ז [ע"ד ע"א] שיש מן המפרשים ז"ל שכתבו שדעת רבינו ז"ל שמשנתינו חולקת אמשנת ע"ז [שם] דקתני אלו אסורין ואיסורן בכל שהן וכו'. ומסיק התם בגמרא דתנא תרתי בעי, דבר שבמנין ואיסורי הנאה. דאלמא מתניתין דהתם פליגא אמתניתין דהכא דאין חתיכת נבלה אוסרת כל החתיכות. ורבינו ז"ל פוסק כמתניתין דהתם.
עם הגידין. של היתר. בנותן טעם. שכיון שמכיר האיסור ומשליכו לחוץ אין כאן אלא פליטתו. ואם יש בו ליתן טעם בכל אלו כולן אסורין. ובגמרא מפרש נותן טעם דמין במינו שאין אדם יכול להבחינו שיעורו בששים. כולן אסורין. דבכל אחד ואחד יש לומר זהו. ובגמרא מפרש דמשום דגיד בריה היא לא בטלה אפילו באלף. וכן הדין בחתיכה הראויה (להתבטל) [להתכבד] דלא בטלה. והיכא דפריש חד (מרובה) מינייהו נמי אסיר, גזירה שמא יקח מן הקבוע, כדמוכח פרק התערובות [זבחים ע"ג ע"א]. ולא אמרינן כל דפריש מרובה פריש אלא היכא (שהוא) [שהאיסור] ידוע במקומו, כי ההיא [פסחים ט' ע"ב] דתשע חנויות דליכא למיגזר דילמא שקיל איסורה. ודבר שאינו לא בריה ולא חתיכה הראויה להתכבד בטל ברוב. ואפילו אסורא דרבנן ליכא, כדמשמע הכא בגמרא, דבעי על מתניתין דאמרה כולן אסורין, וליבטיל ברובא. דכל זמן שעומד זה בפני עצמו וזה בפני עצמו הוא בטל ברוב, מדכתיב אחרי רבים להטות. ואפילו מדרבנן מותר, ואפילו לחד גברא. וכתבו ז"ל, דלא מקריא בריה אלא ברית נשמה שהיה לו חיות, כגון צפור או גיד בעוד הבהמה חיה, וכן שתהיה אסורה מתחלת ברייתו, וכן כשתחלק אבד שמו. לפיכך חלב אע"פ שהיה לו חיות וגם נאסר מתחלת ברייתו לא יהבינן ליה דין בריה. לפי שנקרא חלב בין כשהוא שלם בין חתיכה קטנה ממנו. אבל צפור או גיד כשנחלק אין שמו עליו ולא נקרא אלא חתיכת גיד. ושור הנסקל לפיכך לא נקרא בריה משום שלא נאסר מתחלת ברייתו. וחטה לא מיקריא בריה משום דלא הוי בריית נשמה. והאך דמקריא בריה אפילו מת אינו בטל. אבל אם נחתך ממנו קצת לא מקריא בריה ובטלה היא בששים. ויש להם ז"ל ראיה לזה ממסכת מכות [ט"ז ע"ב] גבי ריסק נמלה, וממסכת מעילה [ט"ז ע"ב] גבי אכילת שרצים שאינן שלמין בכזית. ובריה דלא בטלה, דרבנן הוא, ואזלינן בה לקולא. ובתשובה לרבינו הגדול ר' יצחק ז"ל, אם נמצא מכל הרמשים בקדירה, בין שנפל בצונן בין שנפל בחמין, אם נפסק מאותו שרץ, שיעורו בששים כשאר איסורין שבתורה. ונשאל גאון ז"ל בעכבר שנפל לשמן בית הכנסת. ואמר אם (השמן) [העכבר] נימוח בשמן, משערינן ליה בששים בשמן רותח, ומותר באכילה, ואין צריך לומר בהדלקה. ואי צונן הוא, מעבירו במסננת ושרי, וליכא אפילו משום הקריבהו נא לפחתך עד כאן.
<h2>דף צז.</h2>
כחוש הוה. כתב רבינו תם ז"ל שטבעו של חלב כחוש, שאינו מפעפע. ואין צריך רק קליפה או נטילת מקום, וכן כתב הרמב"ן ז"ל. וכתב עוד ז"ל, ושמעתי דכולהו קרומי דמשום תרבא אם נמלחו עם הבשר או נצלו, קולף ואוכל עד שמגיע להן. והדבר נראה. וכן מצאתיו בחבור הרב ר' משה הספרדי ז"ל [פ"ז הלכ' מאכ"א ה"ב]. וי"ל דאפילו בחלב דשמן לא אמרינן במליחה מפעפע עכ"ל. והרשב"א ז"ל חוכך בהא דחלב שמן להחמיר. בטעמא. כדתנן במתניתין בנותן טעם. בקפילא. גוי הרגיל למכור בשר מבושל לגוים כל השנה. שיודע ומכיר בטעמים. וראוי לסמוך עליו. כדתניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בישל בנותן טעם, דטעים ליה קפילא ארמאה.
<h2>דף צז:</h2>
בששים. פרק בתרא דעבודה זרה [ס"ט ע"א] כל איסורין שבתורה בששים. מין בשאינו מינו. שהאדם יכול להבחין טעמו. ושניהם של היתר, שיכול בן ברית לטעמו. כגון תרומה וחולין. שבישל בקדירה תרומה ואחר כך בישלו בה חולין. יטעמנו הכהן. אם אין תרומה נותנת טעם בחולין יאכל את התבשיל אף לזרים. דאיסורא. כגון בשר בחלב שאין בן ברית יכול לטעמו, בקפילא כדפירשתי. ופירש רש"י ז"ל קפילא, נחתום גוי. ומותר לסמוך עליו לפי תומו, ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר. והרשב"א ז"ל מגמגם בזה, ואמר דלא בעינן קפילא אלא משום דלא משקר ולא מרע נפשיה. דסבר לאחר יהבי ליה נמי למטעם. ואם כן הוא, אפילו בששואלין אותו ויודע שלענין איסור והיתר שואלין לו, סומכין עליו ולא בעינן מסיח לפי תומו. מין במינו וכו'. מכאן משמע דמין במינו בטל בששים. והכי קיימא לן. וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל ורוב הפוסקים ז"ל.
כשהן משערין. האיסור בששים. משערין אותו שיהא בו אחד מששים ברוטב וקיפה וחתיכות וקדירה. פירוש קיפה, פונדראג'ה (דקדוק) [דק דק] של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדירה. במאי דבלעה. אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט, ואנו משערין אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם, ואין בהיתר ששים. אומדין כמה בלעה הקדירה מן ההיתר. לפי שכשנפל שם היה שם היתר הרבה, ונתמעט בבליעת הקדירה. אבל בקדירה עצמה לא משערינן. ופסק רש"י ז"ל, כיון דאיפליגו לישני, ואיסורא דאורייתא הוא, אזלינן לחומרא. ולא משערינן בקדירה. ועיקר הדבר כמו שהוא בא לפנינו משערינן ליה. ולא משערינן במאי דבלעה קדירה מן ההיתר. לפי שאף האיסור נבלע ונתמעט בכמות (שהוא) [שהיה]. ואמרינן לקמן [צ"ח ע"א] אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע. ומה שכתב הרב ז"ל דאיסורא דאורייתא הוא, תימה דמדאורייתא חד בתרי בטיל. וששים דרבנן הוא. ובדרבנן לקולא אזלינן. וי"ל דכיון דעיקרו מדאורייתא גם בספק שיעורו הולכין להחמיר. הרשב"א ז"ל.
גיד. הנשה. ואין גיד מן המנין. דבעינן ששים של היתר מלבד האיסור. כחל. אבל כחל שלא נקרע שתי וערב וטחו בכותל, הואיל ומין היתר הוא, במעט תיקון סגי. ואם נתבשל עם בשר משערינן ליה בששים בהדי דידיה. ביצה. של עוף טמא בלא קליפתה העליונה היכא שאינה ניכרת בתבשיל, בששים. שאם היתה ניכרת אפילו בפחות מששים מותר התבשיל, שאין בו שמנינות ולא שום טעם יוצא מהם. כדאמרינן מיא דביעי בעלמא. ובביצה דאפרוח ליכא לאוקמא, שאפילו היא ניכרת וישליכנה לחוץ בעינן ששים מהיתר כמוה חוץ מן הביצה האסורה. וכחל עצמו אסור. שהרי הבשר נותן בו טעם. והוא לא נתן טעם בבשר לפי שמועט היה, דהא יש בו ששים. בדידיה משערינן. שאם יש בו ליטרא בעינן שיהא בהיתר ששים לטרין כמותו. במאי דנפיק מיניה. אין צריך שיהא בהיתר אלא ששים ממה שפלט זה. דהא מאי דאתי לקמן לא בקדירה הוא, ומשדא שדינן ליה לבר. פשיטא וכו'. שהוא לפנינו וידענו שיעורו כשנופל שם. ואע"ג דחזינן שלא נתמעט אלא מעט חיישינן שמא נתמעט כולו ואחר כך חזר ובלע. על כן קם אשיעורא קמא. דאי במאי וכו'. מנא ידעינן אם היה רב או מעט כדפירשתי. אלא מעתה. הואיל ובדידיה משערינן, הא איבטיל כוליה. שהלך כל טעמו בתבשיל. דאי לאו הכי אמאי בעינן ששים כמותו. וכיון דכולו בטלתיה נפל וכו'. וכחל עצמו אסור. מפני שבתחלה נאסר עד שלא נצטמק שנתן הבשר טעם. כחתיכה וכו' כחתיכת איסור, שהיא לעולם אסורה. כדאמרינן במתניתין בשאר איסורין, בזמן שמכירן משליכו לחוץ.
ועל הא דאמרינן גיד בששים צריך עוד לפרש, דהא אמרינן [צ"ט ע"ב] אין בגידין בנותן טעם. וכן אמרינן [ק' ע"א] דבריה הוא ובריה לא בטלה וי"ל דאם יש בגידין בנותן טעם שפיר קאמר. ואם אין בגידין בנותן טעם, משום שמנו של גיד קאמר שחלבו כשיעורו, כאיסור של תורה. והא דאמרינן בביטול הגיד, היינו כשנפצע ונחתך לחתיכות. דלא מקרי בריה אלא כשהוא שלם. והא דאמרינן וכחל מן המנין, דוקא כשנפל לתוך קדירה של בשר. לפי שהוא עצמו בשר גמור הוא. אבל נפל לתוך יורה של חלב הרי הוא כשאר איסורין דבעינן ששים בר מדידיה. וחלב שבתוכו אינו מצטרף להעלותו, דהא לא ידעינן כמה נפק מיניה. והא דשמוה רבנן לכחל כחתיכת נבלה, היא אסורה לעולם בזמן שמכירה. ואפילו באלף לא בטלה. וחוזרת ואוסרת כמה חתיכות אחרות.
והא דאיבעיא לן אי בדידיה משערינן וכו', כתב הרמב"ן ז"ל, דדוקא בכחל, משום שכחל עצמו מותר. אבל בחלב או בחתיכת נבלה פשיטא ליה דבדידיה משערינן. וכתב עליו הרשב"א ז"ל, ונכון הוא. והראב"ד ז"ל כתב, דלא אמרינן בדידיה משערינן אלא בכחל ובדומה לו, שאינו חוזר להתרו הראשון. וכדאמרינן וכחל עצמו אסור. אבל כל דבר שחוזר להכשרו, כגון כף חולבת שנתחבה בקדירה של בשר או בהפך שחוזרת להכשרה על ידי הגעלה, או בשר שנמלח ונאסר משום דם, שחוזר להכשרו על ידי מליחה, אין משערין אלא במאי דנפק מיניה. ומשערין אותו באומד יפה. וכן הורה למעשה. וכתב ז"ל וכבר נתעזרתי בקבלה זו מפי הרב ר' יוסף אבן פליט ז"ל. ואין מסכימין עמו בעלי התוספות ז"ל והרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל. אלא מיהו היכא שנער בכף חדשה כזית חלב ואחר כך תחבה בבשר אין צריך אלא ששים בחלב שנבלע בו, דהא ידעינן כמה הוי.
<h2>דף צח.</h2>
אפרוח. שהבשר נותן טעם, ולא שנא טמאה ולא שנא טהורה, דנבלה היא. וכתב הרא"ש ז"ל דהוא הדין בדם בעלמא דשדא תכלא בכולה. אבל טמאה. בלא אפרוח לא. וטעמא דלא איירינן אלא בפליטת הביצה אבל לא בביצה אסורה שנתערבה עם ביצים של היתר, כתב הרמב"ן ז"ל דדעת בעלי התוספות ז"ל הוא, דלא אמרו ששים אלא באיסור בלול ונבלע, שאינו עומד בפני עצמו. אבל חתיכה קטנה שנתערבה בין חתיכות קטנות בזמן שאינו מכירה, אף מדרבנן בטלה ברובא. והילכך אם בא לאוכלה זו בפני עצמה וזו בפני עצמה כל אחת מהן כשרה. ומיהו במין בשאינו מינו אף ביבש אסור עד דאיכא ששים. (וכדאמר רבה) [אמר רבא] אמור רבנן ברובא ואמור רבנן בששים, מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בששים. וטעמא דמילתא משום שאם בא לבשלן יחד הרי טעמו של איסור ניכר בו. ולפיכך אף ביבש אינו בטל ברובה. ומדאמרינן הכא אבל בטמאה לא, ולא מוקמינן אפילו בטמאה ובקלופה שצריכה שיעור, כדאיתא בירושלמי [תרומות פ"י ה"ו], משמע שמותר אפילו בקלופות. וכן התיר הרמב"ן ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב, יש לחוש לדברי הירושלמי.
לדיקולא, קלחת. וכגון שנפל שם חלב ולא נודע שיעורו בשעת נפילה. ועכשו כשבא לפנינו נמצא כזיתא. ולא היה עכשו בקלחת ששים זיתים לבטל האיסור. ורצה רב אשי לבטל הכזיתא כמו שהוא עכשו וההתר כשעת נפילה, ולצרף מה שבלעה הקדירה מן ההתר. ואמרו ליה רבנן כשם שנצטמק ההתר כך נצטמק האיסור, והכל כשעה שבא לפנינו משערין אותו. והיכא שלא היה האיסור בעין והיה הדבר ידוע שהיה בשעת נפילה ששים בהתר לבטלו, היה הכל מותר, התבשיל והקדירה. ולא היינו חוששים שמא נתמעט לפי חשבון ושלא נשאר מן ההיתר שיעור ביטול בעוד שהיה האיסור בעין. אלא מעמידין הדבר על חזקתו והכל מותר. הרשב"א ז"ל. בתלתין פלגי. משום דלא הוה ביה כשיעור הוה מזלזל בביטולו ולא בעי ששים. לא תזלזל. אפילו במידי דלא מתסר מדאורייתא לא תזלזל בשיעוריה. ועוד האי מדאורייתא אסור, דחצי שיעור אסור מן התורה כדאמרינן פרק בתרא דיומא [ע"ד ע"א] חצי שיעור מנין ת"ל כל חלב.
בששים והיא. שאין בהתר אלא ששים. בששים ואחת והיא. דהוו להו ששים ושנים. והטעם דבגיד פסקינן גיד בששים ואין גיד מן המנין ובביצה פסקינן בששים והיא אסורה, כתב הרמב"ן ז"ל לפי שיש בביצים גדולים וקטנים. והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש. לפיכך הוסיפו אחת בשיעורה, ולא הצריכו לשער כל אחת ואחת. למימרא וכו' דביצה יהבא טעמא כי מבשלא בהדי אחריני.
<h2>דף צט:</h2>
פיסקא. מתניתין. דתנן אם יש בו בנותן טעם, דמשמע שיש טעם בגידין. אין בגידין בנותן טעם. אלא משליכו והשאר מותר. והלכתא וכו' ובין נתבשל בין נמלח בין נצלה משליכו ומותר. ודוקא בו. אבל שמנו יש בו בנותן טעם ואם לא ניטל שמנו אסור. והרא"ש ז"ל כתב בשם הר"ם ז"ל דכיון דשמנו של גיד דרבנן לא החמירו בשומן יותר מבגיד. ורבינו אלפסי ז"ל כתב והלכתא וכו' וליתא למתניתין דתנן משערין אותה כבשר בלפת. והני מילי גיד עצמו, אבל שמנוניתו משערין ליה בששים כדרבא, דאמר רבא השתא דאמור רבנן וכו' לעיל כמו שמנונית בגיד וכו'.
<h2>דף ק.</h2>
ולענין חתיכה הראויה להתכבד, אילו היה בטל האיסור שבה היתה ראויה להתכבד קאמר, זו היא דאינה בטלה. ודוקא שהיא שלמה, אבל אם נחתכה אחר שנפלה בקדירה בטל חשיבותה ובטלה היא בששים כשאר איסורין. ויש להם ז"ל ראיה ממסכת גיטין, גבי אגוזי פרך ורימוני באדן, שאם נתפצעו או נתפרדו בטלים. והא דאמרינן שאם נחתכה או נימוחה בטל חשיבותה, דוקא בשנמוחה מעצמה. אבל בנמחית על ידי הבעלים פלוגתא היא דרבי יהודה ורבנן בגיטין [נ"ד ע"ב] אי קנסינן שוגג אטו מזיד באיסורא דרבנן. דהא איסורא דרבנן הוא, דמדאורייתא לא שנא חשוב ולא שנא שאינו חשוב בתרי בטיל ביבש, ולאחרים שרי. וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל, שלא אמרו בחתיכה הראויה [להתכבד] שאינה בטלה אלא בשאיסורה מצד עצמה, כגון נבלה ודוגמתה. אבל חתיכת התר שקבלה טעם מן האיסור ונאסרה בטלה היא בששים כשאר האיסורין. ולקמן פרק כל הבשר [ק"ט ע"א] גבי טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ולא סגי בביטול הטיפה לחוד. בשר בחלב שאני, דכל חד וחד לחודיה שרי, וכי איתנהו בהדי הדדי אסור. הלכך השתא הוא דנעשה בין שניהם חתיכת איסור. אבל איסור הנבלע בהיתר ואסרו בנותן טעם לא נאסרה חתיכת היתר אלא מטעם איסור הנבלע בתוכו. ודבר נאה ומתקבל הוא. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל בחידושיו. ובביטול ששים שאמרנו, אם הסירו החתיכות מן הרוטב, ואחר כך נודע התערובת, בטלות ברוב. והרוטב שנאסר נאסר.
חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. ומכירה, אינה אוסרת בפליטתה עד שתהא בה כדי ליתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. קיפה. פונדראיי"ה בלעז. דק דק של בשר. משמע (מ)דפסקינן בששים כדפסקינן הכא. וכן בע"ז [ע"ג ע"ב] פסקינן כל איסורין שבתורה בששים. הילכך בשר ועצמות של היתר בהדי בשר ועצמות של איסור משערינן כזרוע בשלה דכתיב [במדבר ז'] ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל, שהוא זרוע של איל נזיר, הוא המורם ממנו, ומניפין אותו, וניתן לכהן, ואסור לזרים. וכל שאר האיל נאכל לבעליו, דהא שלמים הוא. וקרא משמע דבהדי איל מבשל הזרוע בעוד שמחובר בו. ונמצא דמבשל היתר בהדי איסור. ובזרוע יש עצם הרבה ובשר ארכובה עד גף של יד, אישפלדו"ן בלעז. וקים לרבנן דששים איכא, ושרייה רחמנא. והכי אמרינן הכא בגמרא דמאן דאמר ששים מזרוע בשלה גמר. ובחתיכות. שגם החתיכות שקבלו טעם מן האיסור מצטרפות לבטל האיסור. משום דסבירא לן כרבנן דמין במינו בטיל. דאילו לרבי יהודה דסבר מין במינו לא בטיל, כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשת נבלה וצריך שיהא ברוטב כל כך שיהיה בו שיעור לבטל האיסור ולבטל החתיכה שקבלה טעם ממנו. וליתא, דלית הלכתא כרבי יהודה.
<h2>דף ק:</h2>
מתניתין. אינו נוהג בטמאה. שאם אכל גיד הנשה של טמאה למ"ד יש בגידין בנותן טעם לוקה משום טומאה ולא משום גיד. ולמ"ד אין בגידין בנותן טעם פטור מכלום, דבטהורה עץ הוא והתורה חייבה עליו. אבל בטמאה אינו נוהג. רבי יהודה אומר אף בטמאה. דס"ל דאתי איסור גיד וחייל אאיסור טומאה דקדים. כדאמרינן שהבשר נברא בעובר תחלה ואחר כך הגידין, כדאמרינן גבי טומאת נזיר, הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת. וקשיא לן על כזית מן המת מגלח על כולו לא כ"ש, א"ר יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין. כלומר דליכא אכתי כזית בשר בכוליה. אלמא איסור טומאה קדים. מבני יעקב נאסר. שנאמר [בראשית ל"ב] על כן וגו'. ועדיין וכו'. עד מתן תורה. אמרו לו. פסוק זה שהזהיר עליו, בסיני נאמר. וכתב וסידר משה את התורה, כתב המקרא הזה על המעשה על כן לא יאכלו, על כן הוזהרו אחרי כן שלא יאכלו. ובגמרא אמרינן, תניא אמרו לו לר' יהודה וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב והלא לא נאמר אלא בני ישראל ולא נקראו בני ישראל (אלא) עד סיני אלא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו, לידע מאיזה טעם נאסר להם. ואע"ג דכתיב וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, א"כ איך אומרת הברייתא לא נקראו בני ישראל עד סיני. לא קשיא, דהיינו לענין מצות.
<h2>דף קג:</h2>
כל הבשר. אע"ג דכתיב גדי, ה"ה לחיה ועוף. ומפלג פליגי בה לקמן. איכא מ"ד דאורייתא ואיכא מ"ד דרבנן. אסור לבשל. לישנא דקרא נקט, וה"ה לאכול. חוץ מבשר דגים. דלא איקרי בשר. ואפילו רבנן לא גזרו ביה. דלא אתי לאיחלופי. ואסור להעלות. בשר עם גבינה, דילמא אתי למיכלינהו בהדי הדדי או דקא נגעי בהדדי ואיכא למגזר שמא יעלם באלפס ראשון רותח וכלי ראשון מבשל.
<h2>דף קד.</h2>
הנודר וכו'. דכל הנודר אין דעתו אלא לאחר הלשון שבני אדם קוראים שם הדבר. ואשמועינן מתניתין דכל מין בשר אדם קורהו בשר חוץ מבשר דגים וחגבים. גמרא. מתניתין. דקתני דנודר אסור בבשר עוף. כר"ע דאמר כל מידי דממליך עליה שליח מיניה הוא. כל דבר שאינו נשמע מן הסתם, לא בתוך הכלל, ולא מוצא מן הכלל, וצריך השליח לפרש ולשאול רוצה אתה בזה. מיניה הוא. חשיב לענין נדרים. מאותו המין הוא חשוב. כגון הכא שאמר לשלוחו קנה לי בשר מן השוק אינו נשמע מן הסתם בשר עוף. והוא נמלך בבעל הבית ושואל לו כלום אני לוקח בשר עוף. ואם לא עוף מין בשר לא היה נמלך אם יקח ממנו, דהא לאו בשר הוא. אלא דלועין. ואינו לוקחן מיד כשמצאן. אלמא לא קרו ליה אינשי ירק, דהא ירק סתם קאמר ליה. ואי בכלל ירק הוי לא היה לו לימלך. כן הדבר. משם אני מביא ראיה שהוא מין ירק. אלא קטנית. אילו לא מצא אלא קטנית לא היה משיב ואומר לא מצאתי אלא קטנית, אלא לא מצאתי ירק. ובדלועין הוא אומר לא מצאתי אלא דלועין. ולמה הוא כן אלא יש לך ללמוד שהדלועין נקראין ירק ואין קטנית בכלל ירק.
גמורות. אפילו אין להם קליפה החיצונה. מותרות. ודוקא שנעקרו מן האשכול אל הרחם. אבל מה שלא נעקר מן [האשכול] אלא עדיין תלוי באשכול אסור לאוכלן בחלב מפני גידין שבהן. ופירש בעל הלכות ז"ל משום הכי מותרות, דכיון דבשר עוף דרבנן הקילו. וכתב הרשב"א ז"ל דחיה ועוף אינן מן התורה. דסתמא דמתניתין כרבי עקיבא, דקיימא לן כרב אשי דבתרא הוא. ואמר רב אשי כולה מתניתין רבי עקיבא היא. והכי קאמר, כל הבשר אסור לבשל בחלב, מהם מדברי סופרים, חיה ועוף. חוץ מבשר דגים וחגבים, שאינם לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.
<h2>דף קד:</h2>
באפיקורן. דרך הפקר. שאינו נזהר בהם, כדמפרש ואזיל. הוא תאני לה. כך קבלה מרבו. והוא אמר לה. והוא מסברא שלו [פירש] דמאי אפיקורן. בלא קנוח הפה. שאם אכל זה ובקש לאכול זה אין צריך ליטול ידיו ולקנח. אבל אם אכל בשר בעי קנוח הפה, כדלקמן, שלא יהא נדבק כלום מן הראשון בין החנכים. ועוף וגבינה דנקט טפי מחיה, פירש רבינו תם ז"ל, דעוף אין נדבק בידים ובשינים ובחניכים. בשר וגבינה לא. לא דק, דגבינה ואחר כך בשר בעי למימר. אלא איידי דנקט אגרא עוף וגבינה נקט בשר וגבינה. דאילו בשר תחלה, אפילו קנוח לא סגי עד סעודתא אחריתי. ואע"פ שיש מקילים ואחר בשר עושים נטילה וקנוח ואוכלין גבינה, כתב הרא"ש ז"ל והעולם נוהגין שלא לאכול גבינה אחר בשר ואפילו אחר עוף, ואין לשנות המנהג, עד כאן. הא קא חזינא. ידים ריקניות שאין דבק בהן כלום. מקנח. פיו. מדיח. במים.
<h2>דף קה.</h2>
והוא הדין מקנח. דתרוייהו בעינן. כ"פ רש"י ז"ל וכן ר"ח ז"ל. וכ"כ רבינו אלפסי ז"ל הלכך בעינן מדיח ומקנח. והרשב"א ז"ל נראה לו יותר לפי הלשון דחדא מינייהו באפי נפשה מהניא. וכן הוא מר אמר חדא בכוליה תלמודא. וכן ב"ש מ"ט לא אמרו תרוייהו. וכן אגרא מ"ט לא הזכיר הדחה. ומיהו דברי הגאונים עיקר שדבריהם קבלה. בכל מילי. בין בפת בין רכיכי ואקושי. מקמחא תמרי וירקא. שהם רכים ונדבקים בחיך.
אכל בשר אסור לאכול גבינה. משום דבשר מוציא שומן, והוא נדבק בפה ומאריך טעמו. בשר שבין השינים. נחשב בשר, ואסור לאכול גבינה עד שיטלנו. הבשר עודנו בין שניהם. אלמא בשר קרי ליה. חלא בר חמרא. לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין. כי השתא. מעת לעת. בסעודתא אחריתי. כתב הרא"ש ז"ל לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחר שחרית וערבית, אלא אפילו לאלתר אם סילק ובירך ואחר כך נמלך לאכול שנית מותר. דלא פלוג רבנן. ורבינו אלפסי ז"ל כתב כשיעור שאדם רגיל לסעוד סעודה אחרת. וכן כתב רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו לא מצינו מי שהתיר גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת אלא מר עוקבא שאכל בסעודה אחת בשר ובסעודה אחרת גבינה ואמר על עצמו דבהא מילתא הוא חלא בר חמרא. ואי אפשר להתיר בפחות מזה, והבשר של בין השנים בשר גמור הוא עד כאן לשונו. והא דאמרינן אכל בשר אסור לאכול גבינה, אפילו בקנוח הפה ובנטילת ידים קאמר. ואכל גבינה מותר לאכול בשר, בקנוח הפה קאמר. ואי יממא הוא בלא נטילת ידים. ואי ליליא הוא בנטילת ידים. אמר המחבר, והרמב"ם ז"ל [פ"ט הלכ' מאכ"א הכ"ח] והרב בעל העיטור ז"ל כתבו סעודה אחריתי שיעור שש שעות. ובשר חיה כבשר בהמה לדברי הר"ם [שם הכ"ז] והר"ז ז"ל. עד כאן לשון המחבר.
מים ראשונים מצוה אחרונים חובה. מצוה וחובה תרוייהו מפיק להו מקרא בברכות [נ"ג ע"ב] פרק אלו דברים, והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים. ומה שלא החזיקו עכשיו במים אחרונים, משום דאמרינן לקמן, מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני מלח סדומית שמסמא העינים, ואין מלח סדומית מצוי בינינו. וקרא אסמכתא בעלמא. ואפילו אסמכתא גמורה לא הוי מדאמר רבא בגמרא מצוה לקיים דברי רבי אלעזר בן ערך. ולא אמר מקרא דוהתקדשתם. והא דקאמרינן [שם] כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך (מים) [ידים] מזוהמות פסולות לברכה, היינו להם, שהיה להם הדבר חובה ליטול אחר סעודה, לפיכך נחשבת להם מזוהמות אחר שנהגו בכך. ובהלכות גדולות פירש, דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה, שהידים שניות ופוסלות את התרומה, ולא חולין. ומפני שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנהגו בחולין טעונין ברכה. אבל מים אחרונים שהם לצורך האדם משום מלח סדומית אינן טעונין ברכה. ואמצעיים בין בשר וגבינה (גם הם) [אע"פ שהם] לצורך מצוה, מ"מ אין זה אלא הכשר אכילה כענין ניקור חלב ומליחת בשר. הרא"ש ז"ל. אחרונים חובה. חובה עדיפא ממצוה, שהם להסיר הסכנה. אמצעיים. שנוטל בין תבשיל לתבשיל לנקיות בעלמא. חובה קרי ליה. משום דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשונים חובה, ואע"פ שאינן אלא מצוה חשובות הן אצל הרשות ליקרא חובה. בין בכלי. מתחתיהם לקבלם. רוח רעה. כשהן על גבי קרקע. קינסא. נותן קסמים ועצים תחתיהן, למ"ד כלי הכא לאו כלי הוא, למ"ד ע"ג קרקע הא איכא חציצה בנתים. מפעפעין. מרככין את הידים ומבליעין בהם את זוהם התבשיל. סולדת. נכוית, ובטלו ונשתנו מתורת מים.
<h2>דף קה:</h2>
בין תבשיל לתבשיל. פירש רבינו תם ז"ל [ספר הישר סימן תע"ב] בין תבשיל של בשר לתבשיל גבינה. דכיון שאין הבשר בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול בנתים, ואינו אלא רשות. אבל בין תבשיל דבשר לגבינה, שהגבינה בעין, חובה. ונראה שאין מחלק ז"ל בין גבינה תחלה או איפכא. וצריך שלא יהיה שום ממשות בשר בתבשיל, שמא ישאר בין שיניו.
<h2>דף קו.</h2>
חמי האור. והיד סולדת בהן. ורבי יוחנן אמר נוטלין מהן לידים. דראשונים אע"פ שהיד סולדת מותר. ר"ג בנו של רבי אוכל טהרות. היה. ורבי יוחנן אמר. והלכתא כרבי יוחנן בהא. כל גופו טובל בהם ידיו לא כ"ש. אי איכא ארבעים סאה, הלא אף טבילה עולה לידים יותר מן הנטילה. כדאמרינן בחגיגה [י"ח ע"ב] נוטלין לידים למעשר ולחולין, ולקדש מטבילין. אלמא טבילת ידים עדיפא. ואם כל גופו חזו לטבול כל שכן ידיו. במקומן. בחבורן. אם בא להטביל ידיו בהם. שפיר דמי. טבילה בהם ככל מעינות ומקואות. במנא. בכלי לשפוך על ידיו כדין הנטילה. לכולי עלמא אסור. דכי תקון נטילה, לאו בחמין תקון. והני גריעי מחמי האור שהיתה להם שעת הכושר. בת בירתא. חריץ קצר, והמים פונים שם, ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה. גזרינן. והכי הלכתא. שנפסלו משתיית בהמה. כגון סרוחין או חמי טבריא. בכלים פסולין. דלא תקנו רבנן נטילה אלא בראויין לשתיית בהמה. בקרקע כשרין. להטביל ידיו. דהא מקוה נינהו, וכל גופו טובל בהן, כל שכן ידיו. והא דאמרינן פ"ב דזבחים [כ"ב ע"א] גבי טיט הנרוק, אי דאין פרה שוחה ושותה ממנו אפילו למקוה נמי לא. התם מיירי שנפסלו משתיית בהמה מחמת שהטיט עב ואין שם מים [עליהן] אלא טיט. והכא מיירי בצלולין אלא דמאיסי ומסרחי, ומחמת כן אין הבהמה יכולה לשתות.
אין נט"י לחולין אלא משום סרך תרומה. לחולין, דאין שני עושה שלישי לחולין. סרך תרומה. מפורש לעיל. דברי חכמים. שתקנוה. דכתיב [דברים ל"ב] שאל אביך וגו'. ר' אלעזר. דעביד אסמכתא מדאורייתא, דמשמע כל הנוגע בזב ומי שאינו שוטף ידיו, שניהם טמאים. כל שטיבולו. דהא אמרינן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. מגסי הרוח. ואסור להנהיג עצמו בגסות הרוח, ולאו רשות הוא. והכי הלכתא. ודוקא כשאין ידיו מטונפות, הא לאו הכי צריך רחיצת ידים משום הברכה. והני מילי כשאוכלן בפני עצמן. אבל בטיבול הא אמרינן כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. ולא ספו לי. לא חשו לצרפני עמהם לזימון. אין זימון. לומר נברך. מצוה ליחלק. מדבירך כל אחד לעצמו, ולא אמרו נברך להוסיף שבח. והיינו בברכה בסוף. אבל בברכה ראשונה מצינו שאחד מברך לכולן, פרק כיצד מברכין [ברכות ל"ט ע"א], בבר קפרא שנתן רשות לאחד [מהן] לברך. ותנן [שם מ"ב ע"ב] נמי גבי מוגמר, אחד מברך לכולן. וטעמא שמצטרפין לכתחלה, שעל ידי כן מותרין לאכול וליהנות. אבל בסוף כבר אכלו [לפיכך] לא מצטרפי. ומה שאין נוהגין עכשו לברך אחד לכולן אלא בפת לחודיה, לפי שאין אנו רגילין לקבוע עצמנו על היין ועל הפירות כמו שהיו רגילין בימיהם. וגבי יין פליגי רב ורבי יוחנן [שם מ"ג ע"ב] דרב סבר לא מהני ליה הסבה ורבי יוחנן סבר דמהני ליה הסבה. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף קו:</h2>
במקדש. מן הכיור. עד לפרק. העליון. מקום חבור היד והזרוע. לחולין עד לפרק. הוא הפרק השני שבאמצע האצבעות. דכיון דמשום סרך תרומה בעלמא הוא, דיו אם נוטל במה שנוגע במאכל, דהיינו ראשי אצבעותיו. לתרומה עד הפרק. שלישי. והוא שבגב היד. ואסיקנא משום ריב"ל עד לפרק, בין לחולין בין לתרומה לחומרא, דהיינו עד סוף כל האצבעות. וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנט"י. והא דתניא בתוספתא דמקואות [פ"ז ה"ה] כל החוצץ בכלים חוצץ בנדה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין, יש לחלק דהכא לאכילה החמירו כמו בטבילה, והתם דלנגיעה אפילו בחולין שנעשו על טהרת תרומה לא החמירו. לכך צריך אדם ליזהר בנטילת ידים לאכילה בבצק שתחת הצפורן ורטייה שעל בשרו וטיט היון וטיט היוצרים, שלא יהיו על ידיו במקום נטילה. אבל במיעוטו שאינו מקפיד אין לחוש, כדאיתא בפ"ק דעירובין, ותנן [כ"ה בגמ' זבחים צ"ח ע"ב] נמי רבב על בגדו אם מוכר רבב הוא אינו חוצץ.
ונשאלתי על מי שיש לו מכה בידו ויש רטייה עליו, היאך יטול ידו. דתנן במסכת מקואות [פ"ט מ"ב] ואלו חוצצין באדם, וקחשיב רטייה שעל בשרו. ונראה לי שיטול ידו שהמכה בה אע"ג דאינו נוטל במקום הרטייה. ואע"ג דאמרינן בריש גיטין [ט"ו ע"ב] דאין ידים טהורות לחצאין. הני מילי היכא דמשא פלגא דידיה והדר משא פלגא, דבכי הא לא מקרי נטילה. אבל היכא דלא מצי למימשא אידך פלגא לא מקרי לחצאין, אלא הוי כמי שנקטע לו אצבע, שנוטל שאר ידו. וליכא למיחש שמא יגע באוכלין בבשרו שתחת הרטייה, שאינו מסירו מפני כאב המכה. אמנם צריך ליזהר שלא יגעו המים לרטייה. ואם יגעו, שלא יחזרו המים שעל הרטייה לטמא היד. לפי שהמים השניים אינם מטהרין אלא המים שעל גב הידים, ולא מים שהיו על הרטייה או על צרור או קיסם אשר על היד. או ישפוך רביעית כאחת על היד, שהשופך רביעית כאחת על הידים אין צריך מים שניים. עכ"ל הרא"ש ז"ל בתוספות.
ומתנה. לאכילה. ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם, כך פירש רש"י ז"ל. ולשון הרשב"א ז"ל וממנה אתה למד דמי שנטל ידיו שלא על דעת אכילה אפילו לשעתו צריך נטילת ידים על שם אכילה. ע"כ.
<h2>דף קז.</h2>
פתקא. בקעה של אותו מקום, ואין מים מצויין להם. ופליגא דרב. דשרי אפילו בלא דחק. וכתב רבינו חננאל ז"ל ולא מתוקמא אלא בשעת הדחק כרבינא. והרשב"א ז"ל נוטה לפסוק כלישנא בתרא. והיינו כרב דשרי אפילו בלא דחק. ומתנה עליהן וכו'. קשה מדאמרינן בערבי פסחים [פסחים ק"ו ע"ב], הנוטל ידיו לא יקדש משום דקידושא מפסיק בין נטילת ידים לסעודה. ותנן נמי בברכות פרק אלו דברים [נ"ב ע"ב], ב"ה אומרים מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים משום דתכף לנטילת ידים סעודה. ואמאי, והא תנאי מועיל לכל היום. ואומר רבינו תם ז"ל, הני מילי כשהתנה שחרית. ועוד י"ל דאע"ג דמועיל תנאי לרב אף בשלא בשעת הדחק, היינו אם אין לו מים בסמוך לו, אי נמי יש לו וצריך להם לדברים אחרים. אבל אם יש לו מים הרבה אין מועיל בהם שום תנאי. עכ"ל הרא"ש ז"ל בתוספות.
האי אריתא. היא שוקת שיש לה צנור, ושופכין בה מן היאור מים בדלי, ודרך הצנור יוצאים מן השוקת להשקות ערוגות השדה. אין נוטלין. מקלוח היוצא מן הצנור. דלא מכח גברא אתו. דכבר עבר כח השופך והם מקלחים מאיליהם. ואין כאן לא נטילה ולא טבילה. נטילה, דלאו מכח גברא אתו. וטבילה נמי בצנור ליכא, שאין כאן שיעור מקוה. ועוד דהוו מים שאובים.
גרסינן בסוטה פ"ק [ד' ע"ב]. שיגביה. כדי שיהיו המים שופעין לצד זרועותיו. שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. כדתנן במסכת ידים [פ"ב מ"ג] שצריך לשפוך מים על ידיו שתי פעמים. לפי שהראשונים מטהרין את הידים מלכלוך שלהם. והשניים מטהרין את המים הטופחין על ידיו שנטמאו תחלה מחמת הידים. ותנן [שם] הידים מטהרות עד הפרק, כלומר עד הפרק מועילין המים השניים לטהר הראשונים. אבל מהפרק ולמעלה לצד זרועותיו לא יועילו לטהרם. על כן צריך להגביה ידיו. שאם ישפילם כלפי קרקע שמא יצאו הראשונים חוץ לפרק ונטמאו. לפיכך צריך שיהיה זריז שלא ישליכם אלא מן הפרק ולמטה כלפי פרקי אצבעותיו כדי שיטהרו הראשונים. ואותם הראשונים שהם חוץ לפרק אם ירדו למטה כלפי אצבעותיו יטמאו את הידים. לפיכך יגביהם וינגב תחלה אצבעותיו עד הפרק. ואחר כך ינגב מה שחוץ לפרק. ויזהר שלא יגע בו. ויש מי שכתב בזה הלשון, ותנן הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק, כלומר מן הפרק ולמטה גזרו עליהן להיות שניות ופוסלות את התרומה, ומטהרות בנטילה עד הפרק. שעד הפרק הוא צריך נטילה. נטל את הראשונים חוץ לפרק והשניים עד הפרק, וחזרו הראשונים, טימאוה, שהרי נטמאו תחלה מחמת היד. והשניים לא טיהרו את היוצאים. הילכך צריך שיגביה ראשי אצבעות למעלה, שמא יצאו הראשונים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. עכ"ל הר"ר יהונתן ז"ל. שישפיל וכו'. כדי שתרד הזוהמא למטה. לחמם טמא. פירוש לח מים. גרסינן ביומא [ל' ע"א]. ידו אחת. אותה ששפשף בה ניצוצות שנפלו על רגליו. ונכנס. שהאחרת אין צריך ליטול, לפי ששומר אותה שמירה מעולה. והפליג. שנתעכב הרבה בדברים עמו. הסיח דעתו ולא שימר אותן. לפיכך נוטל שתי ידיו. מבחוץ. שמא יחשדו אותו שלא נטל את ידיו. לפיכך נוטל בפניהם ידיו. ולא עוד אלא שמא אחד מן החבורה [היה] עסוק באכילה ולא ראה חזרתו וראה יציאתו, וכשיתן לבו יחשדנו. לפיכך יחזיר פניו לאורחים, ולא אחוריו שמא לא יראו. דאנינא דעתיה. לכל אדם יש לו איסטניסות לאכול בלא נטילת ידים, ולא יחשדוהו בזה.
והנוטל ידו אחת ושפשפה בחברתה ידיו טמאות, כדתנן בפ"ב דידים [פ"ב מ"ג] נטל ידו ושפשפה בחברתה. והיינו טעמא דכל הנוטל ידיו צריך לשפוך פעמים על ידו. והראשונים נטמאו מחמת הידים. והשניים מטהרים את הראשונים, ואינן מטהרין המים שנטמאו מחמת הידים. והשניים מטהרים את הראשונים, ואינן מטהרין המים שנטמאו מחמת ידו אחרת אלא המים שנטמאו מחמת עצמה. הלכך אין תקנה בנטילה אלא שאחר ישפוך על ידיו, או יאחוז הכלי בראשי אצבעותיו וישפוך על שתי ידיו, או ישפוך על יד זו רביעית ועל יד זו רביעית, ואחר כך יגיעם זו לזו. שהשופך על ידיו רביעית כאחת אין צריך מים שניים לטהרם, כדתנן פ"ב דידים [פ"ב מ"א] שתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מי רביעית. ואם עשה מלאכה במים, כגון ששרה פתו במים או הדיח בהם הכלים או שצינן בתוכם, המים פסולים לנטילה. אבל אם הניח בהם ידיו כשרים. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל בתוספות.
וכתוב בהלכות גדולות דמותר להטביל ידיו בתוך הכלי. והביא ראיה מפרק שני דזבחים [נ"א ע"א], דאיבעיא להו מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור, ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו. ומשמע דבקדוש ידים דוקא הוא דמיבעיא ליה משום דכתיב ממנו, אבל בנטילת ידים אפילו בתוכו מותר. וקשה, דהא אין שם לא נטילה ולא טבילה כדאמרינן הכא. וי"ל דנטילה מכלי הוא דבעינן לה, ודין שופך מן הכלי או נותן ידיו בתוכו אחד הוא. אבל הצנור אינו כלי. וכח גברא דאמרינן הכא, לאו דוקא, אלא כח כלי קאמר. ואי אמרינן שהוא דוקא ואתיא כר' יוסי [מס' ידים פ"א מ"ה] דפוסל ליטול ידיו מן הקוף וממים השופכין מחבית מוטה על צדה משום דבעי כח גברא, אם כן צריך להחמיר, כיון דסוגיין כרבי יוסי. ולא היה ראוי לעשות כהלכות גדולות. ומים שבחבית ויש בו ברזא יסיר הברזא ויחזירנו בכל שפיכה ושפיכה. וקרוי שפיר כח גברא כיון שעל ידי הסרת הברזא באים המים. ולא דמי לחבית המוטה על צדה. אבל לא החזיר הברזא בין שפיכה ושפיכה, אז דמי לחבית המוטה על צדה.
וכתוב בהלכות גדולות, היכא דקא מסגי על גבי הנהר וליכא מנא בהדיה למשקל וממשא ידיה, לא לישקול מיא בחדא ידא ולממשי באידך ידא אלא לישכשכינהו לתרוייהו בנהרא. וכן כתבו בעלי התוספות ז"ל. ומברך על טבילת ידים. מידי דהוה אם כל גופו היה טובל שם. ומפי רבי שמעתי על נטילת ידים, דמחמת חיוב נטילה אנו מטבילין עכשו את הידים. וכן מצאתי כתוב בשם הגאונים ז"ל. עוד כתוב בתוספות בשם רבינו תם ז"ל, דמותר ליטול ידו אחת מן הכלי ולשפוך ממנה לידו האחרת. דכיון שתחלת הנטילה היה בכלי באחת מידיו, תו לא צריך. והכי משמע בתוספתא [ידים פ"ב ה"ג] דקתני התם, אבל הנוטל והנותן לחבירו בחפניו ידיו טמאות, שמתחלה לא נטל מן הכלי. משמע הא נטל תחלה מן הכלי שפיר דמי. עכ"ל הרשב"א ז"ל בחידושיו. ואי מקרב וכו'. כשהדולה שופך זה נותן ידיו סמוך למקום השפיכה, והמים מקלחין מכח השפיכה לתוך ידיו, שפיר דמי. ואי בזיע דולא. שנקרע הדלי. בכונס משקה. שהנקב המכניס משקה גדול הוא קצת, והקילוח היוצא ממנו נראה.
כלי שניקב וכו'. ורבנן תקון כלי, ושיחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול ידיו דרך הנקב. אבל לא דרך פיו. דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלי. הרא"ש ז"ל. שאין בו רביעית. היינו לאחד. אבל לשנים די שיחזיק הכלי רביעית. אע"פ שאין רביעית מגיע לכל אחד לית לן בה. דתנן מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים. כלומר לאחד צריך. ואפילו לשנים סגי, דהא אתי משירי טהרה לשני. וצריך אם כן שיטול זה אחר זה, ולא שניהם יחד, דאם כן איך אתי משירי טהרה לשני. ואף בזה אחר זה דוקא שלא יפסיק הקלוח בין זה לזה. וקל הוא שהקלו בנטילה. ומשום דהוי נצוק חבור, כדאמרינן לענין מקוה [מקואות פ"ז מ"ו] כל זמן שרגליו של ראשון במים השני טהור. והיינו דקתני בסיפא בדוכתא, רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית. אלמא בזה אחר זה מיירי. הרשב"א ז"ל.
וכתוב בהלכות גדולות דהא דקפדינן אמנא [משום] דאסמכו רבנן על מי חטאת. אי נמי על מי קידוש ידים ורגלים. דקתני אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי. וקשה לבעלי התוספות ז"ל, מאי טעמא בעינן כח גברא, דהא כיור לא הוי מכח גברא. ובהזאה נהי דאתי מכח גברא, מ"מ לא שייך בה מנא. ונראה דמכח גברא נפקא מסוגייתנו, דאמרינן אי מקרב לגבי דולא דקא אתי מכח גברא. וממה שכתבנו לעיל בשם בעל הלכות דיכול לרחוץ ידיו בתוך הכלי משמע דלא בעינן כח גברא. והרמב"ם ז"ל [פ"ו מהלכ' ברכות הי"ג] פסק כרבנן דמסכת ידים [פ"א מ"ה], דנוטלין מן הקוף. וליתא לדרבי יוסי דפליג עלייהו. אבל הראב"ד ז"ל תפס עליו ופסק כרבי יוסי מהא דשמעתין דמשמע דבעינן כח גברא. והרשב"א ז"ל נוטה לדעת הרמב"ם ז"ל, וכפשט משמעות לשון בעל הלכות, משום דקשיא ליה ז"ל אם איתא דבעינן כח גברא, אמאי לא אמרינן הכא "קפדיתו אכח גברא". והא דאמרינן הכא אי מקרב לגבי דולא, משום דאריתא לאו כלי הוא אמר דאי מקרב לדולא סמוך לכח גברא השופך הרי הוא כאילו נטל מן הדולא שהוא כלי. עד כאן.
קפדיתו אמנא. שיהיה כלי שלם. אחזותא. שיהא בהם מראה מים. ואשיעורא. רביעית. משירי טהרה. אבל מעיקרא צריך שיהא בו רביעית, וכדפירשתי לעיל. נטלא. של זכוכית שהיתה מוצנעת לשער בה כלי של כל איש ואיש שמתקנו ליטול ידיו. כוזא. של חרס. שהתקינה. פירש רש"י ז"ל, שעשה לה בית קיבול. ולא נהיר לבעלי התוספות ז"ל, דאם כן פשיטא דמהני. ופירשו הם ז"ל שתקנה, שעשה לה בית מושב, שתשב שלא מסומכת. אבל לא היתה מחזקת רביעית כשתשב שלא מסומכת אין נוטלין לידים. ומכאן לכסויי כוסות שאין יושבין שלא מסומכין שאין נוטלין (ממנו) [מהם] לידים. דכלי מחזיק רביעית בעינן, וזה אינו מחזיק רביעית.
חמת וכפישה. מיני נאדות של עור הם. שק וקופא. אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים. וכתוב בספר התרומות [סימן ע"ט] דתניא בתוספתא דמסכת ידים [פ"א ה"ז], כל שאינו מטמא במשא כשר לנטילת ידים, ההוא לתרומה או לחולין שנעשו על טהרת תרומה. ולא כדברי האוסרין מכאן לקבל מים מן הגוי לנטילת ידים ולא מאשה נדה, עד כאן. במפה. מי שלא נטל ידיו מהו לכרוך מפה על ידיו. מי גזרינן דילמא אתי למיגע הפת בידיו ממש.
<h2>דף קז:</h2>
לאוכלי תרומה. דכהנים זריזים הם ולא נגעי. אוכלי טהרות. ישראלים אוכלי חוליהן בטהרה. לפי שאינן למודים להשתמר ככהנים. אוכל מחמת מאכיל וכו'. אדם שאוכל מיד חברו שמושיטו לתוך פיו. צריך. האוכל. דמחיין. שהכני רבי. ספית אומצא. האכיל בני אומצא, הוא צלי. והיה מאכילו עם פת. דאילו צלי לבדו לא היה צריך נטילת ידים. ואדרבה קיימא לן [ק"ו ע"א] דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. ולא משאי. לא נטלתי ידי. לא מסתייא וכו'. לא די לו שאינו יודע ולא בקי בהלכות נטילה, שמאכיל אינו צריך ליטול. דממחא. אלא שמכהו.
מברך על כל כוס וכוס. לפי שאין קבע לשתיית השמש. שאינו יודע אם יתנו לו עוד. הילכך אסח דעתיה מן השתייה. על כל פרוסה. דבטוח הוא שלא ימנעו לו לחם. אדם חשוב. בסעודה, בטוח השמש שיתן לו לחם כל הצורך. לא יתן וכו'. באחד מן האורחים קאמר, שלא יכעוס בעל הבית כשהוא שותה חונקו היין ומנולו. ובלא כעס נמי, מתוך שחש שלא יכלה הלחם לאורחים, הוא מביט ומעיין במה שזה נותן, והכוס נשפך מידו. ואם הכוס ביד השמש שמא ישפכנו. (למעלה) לא יתן אדם פרוסה וכו'. לפי שחשוד בכך, שלא נטל ידיו מרוב טרדתו לשמש לבני סעודה, ויעבור על לפני עור לא תתן מכשול, שנוגע באוכלין שאוכל. ואע"פ שנוגע בכל הסעודה, לא איכפת לן. שלא הצריכו נטילה לנוגעין אלא לאוכלין.
מתניתין. שלא יהיו נוגעין. נהי דקליפה לא בעי צונן בצונן, הדחה מיהא בעי. ושמא ישכח ולא ידיח. אכסנאין. מפרש בגמרא שאין מכירין זה את זה. אבל מכירין אסור, דילמא יהיב חד לחבריה. גמרא. דקליפה. כגון לחם בתוך חם. כעין תפיסה אחת. לשון רש"י ז"ל כרך אחד. והרא"ש ז"ל בתוספות [כתב], אם יש דבר מפסיק בנתים לא הוי כעין תפיסה אחת, כי ההיא דע"ז פרק רבי ישמעאל [נ' ע"א] שתי תפיסות היכי דמי דאיכא גבהה ביני ביני. ולפיכך נוהגין עכשו לעשות מחיצה ביניהן או בלחם או בקנקן או במפה אחרת.
<h2>דף קח.</h2>
מתניתין טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר. ולא הגיס את הקדירה ולא נחלק טעם הטיפה אלא לאותה חתיכה לבדה. אם יש בה בנותן טעם. שיעור הטיפה לאסור, שאין בחתיכה ששים מן הטיפה מיד נאסרת החתיכה. ושאר החתיכות אינן מסייעות לבטל הטיפה. דכיון שלא ניער ולא כיסה את הקדירה נחשבת אותה חתיכה כאילו היא בפני עצמה. וכיון שמכירה זורקה לחוץ. ושאר החתיכות והרוטב מותרין, שהרי אותה חתיכה למעלה מן הרוטב היא עומדת. ולפיכך לא נתערב איסורה באחרות. אבל אם יש בחתיכה יותר מששים משיעור הטיפה, אפילו אותה חתיכה מותרת. ניער. הגיס את הקדירה בכף כדרך המבשלים קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפה. דהשתא נתערב האיסור בכל הקדירה. אם יש בה וכו'. משערינן הטיפה, אם יש בה ליתן טעם בחתיכות וברוטב ובקיפה שבקדירה הרי כל הקדירה אסורה. קיפה. הוא דקדק של בשר ותבלין שבשולי קדירה. כתב הרא"ש ז"ל בתוספות, אם היה מקצתה בתוך הרוטב, בכל מה שבקדירה משערינן. כי אותו מקצת כשמגיע לשם מבלבל אותה בתוך הקדירה. ולא אמרינן מה שחוץ לרוטב נאסר ואוסר שאר החתיכות. דאין החתיכה נעשית נבלה מקצתה. והכא שמתירין כל החתיכות בלא ניעור, והחתיכה לבדה שנפלה עליה הטיפה אסורה, מיירי בשכולה חוץ לרוטב, לפי שאינו מפעפע מחתיכה לחתיכה אלא על ידי רוטב.
<h2>דף קח:</h2>
שנתנה טעם. כלומר כיון שיש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה הכל אסור. ואפילו ניער את הקדירה ואיכא למימר נחלק לכולן הרי אין בה כדי לאסור, אפילו הכי אסור. וטעמא מפרש לקמן. מפני שהן מינה. לפיכך כולן אסורות, ואפילו הן אלף שיש בהן כדי לבטל חתיכת האיסור כולה. כיון דמינו נינהו לא בטיל טעמא דבשר דנפיק מינה, שאף טעם הבשר נאסר. וחכמים אומרים וכו' עד שיהא בטיפה כדי ליתן טעם בכולן אין כאן איסור אפילו בחתיכה ראשונה, מפני שהוא חוזר ונסחט. קיפה. של בשר ותבלין שיורד לשולי קדירה. נראין. מפרש לקמן כולה מילתא דרבי. ניער. הגיס בה במגיס המנער את הקדירה מתפשט הטעם בכולה. וכן המכסה אותה, מפני שהמים שבשולים עולין עד לפה ויורדין. ולא כיסה כלל. אמאי נאסרות האחרות. מבלע בלע. ההיא חתיכה. מפלט לא פליט. באחרות את טעם החלב. שהחלב בגגה של חתיכה חיה. לא ניער בתחלה. וקבלה חתיכה זו הטעם. ואחר כך ניער. וחזרה ופלטה באחרות. הא בלע והא פלט. מה שבלעה, וחזרה להיתירה. וחלב איסור שיצא ממנה אין בו שיעור לאסור החתיכות. אפשר לסוחטו אסור. מפני שכולה נעשית איסור. וכל הנסחט ממנה אסור, וכל הנשאר בה אסור. וכיון שאף טעם שבה נאסר, חוזר ואוסר האחרות אפילו הן אלף, דמין במינו הוא.
<h2>דף קט.</h2>
ודברי חכמים. המתירין את הכל נראין לרבי בשניער. אבל בשלא ניער לא נראו לו. מכלל דחכמים מתירין אף בשלא ניער. אפשר לסוחטו מותר. ולא נעשית החתיכה נבלה. דכיון שניער בסוף חזר ונסחט האיסור ממנה. ואם אין בטיפה לאסור כל הקדירה אף החתיכה שנפלה עליה חזרה להיתירה. זה פירש רש"י ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב בשם הרמב"ן ז"ל דמאן דאמר אפשר לסוחטו מותר קסבר דטעם בשר שנסחט ממנה מותר הוא. ומ"מ אפשר ששניהם סבירא להו דחתיכה עצמה אסורה לעולם. ופסק רש"י ז"ל וזה לשונו, והשתא דקם ליה רבי בשיטתיה דרבי יהודה דאפשר לסוחטו אסור ורב ורבי יוחנן ורבי חנינא נמי כותיה סברי, אע"ג דפליגי עלייהו שמואל וריש לקיש, הא אמרינן שמואל באיסורי במקום רב ליתא. וכן ריש לקיש לגבי רבי יוחנן ליתא. ועבדינן כרבי יהודה בין בטיפת חלב שנפלה על החתיכה [ולא] (ו)ניער ויש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה בין בחלב הדבוק בחתיכת הבשר ויש בו כדי ליתן טעם בה. ואפילו אין בו כזית דהוי חצי שיעור אסור מן התורה, חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואין מועילות שאר החתיכות לבטלה. וכולן נאסרות, ואפילו הן אלף. דבהא נמי קיימא לן כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל. דהא קיימא ליה רבי בשיטתיה. ורב ושמואל נמי בשיטתיה קיימי, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו. ותניא כותייהו במסכת ע"ז [ע"ג ע"ב]. ואע"ג דאפליגו עלייהו רבי יוחנן וריש לקיש התם ותניא נמי כותייהו, שמעינן להו לאביי ורבא דבתראי הוו דקמו כרב ושמואל, דאיתמר חלא לגו חמרא וכו' במסכת ע"ז [ס"ו ע"א]. ובמסכת פסחים [ל' ע"א] פסק רבא הלכתא כרב דמין במינו במשהו. רב לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינן במשהו, ובשלא מינו גזר אטו מינו משום דלא בדילי אינשי מיניה ואתי לזלזולי ביה. ש"מ בתרוייהו הלכה כרבי יהודה, בין באפשר לסוחטו אסור וכולה נעשית נבלה, ומין במינו לא בטיל. אבל אם יש ברוטב לבדו יותר מששים מכל החתיכה שקבלה הטעם, רוטב מבטל לה ומשליכה וכולן מותרות. דבהא אפילו רבי יהודה מודה דכל מין ומינו ודבר אחר, סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו עכ"ל. ורבינו תם ז"ל [ספר הישר סימן תע"א] פסק דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם. והביא ראיה מפסק דרבא לעיל פרק גיד הנשה [צ"ז ע"א] דאמר מין במינו דליכא למיקם אטעמיה בששים. ועוד כי דברי רבי יוחנן הם עיקר כנגד רב ושמואל בכוליה תלמודא כדאמרינן בריש יום טוב [ד' ע"ב] רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד ראיה מרבי יהושע בן לוי דאמר לעיל פרק גיד הנשה [צ"ח ע"א], כל איסורין שבתורה בששים אפילו מין במינו, דיליף להו מזרוע בשלה דהוי ליה מין במינו. ורבי יהושע בן לוי בר סמכא הוא טובא. ובסדר תנאים ואמוראים פוסק הלכה כמותו בכל מקום אפילו נגד רבי יוחנן, וכל שכן נגד רב ושמואל. ועוד ראיה מרבי אליעזר בן יעקב דסבר מין במינו בטל בשמעתין דחרצן של זב בזבחים פרק התערובות [ע"ט ע"ב]. ומשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי. ועוד ראיה מסתמא דתלמודא בשלהי יום טוב [ל"ח ע"ב] גבי רבי אבא דאמר מי שנתערב לו קב חטין, וקאמר התם שפיר עבוד דאחיכו עליה מאי שנא חטין בשעורין דלא דמין בשאינו מינו בטל, חטין בחטין נמי נהי דלרבי יהודה לא בטיל, לרבנן מיהא בטיל. ובמנחות פרק הקומץ רבה [כ"ג ע"א] קסבר רבי יהודה כל מין ומינו ודבר אחר וכו'. מכלל דאיהו לא סבירא ליה. ואף ר' יהודאי גאון פסק כן. דשאילו קמיה, כל איסורין שבתורה במשהו כרב ושמואל, או בששים כרבי יוחנן וריש לקיש, והשיב, מדאיצטריך למימר אמר רבא חמץ בזמנו (בכ"ב) [בין במינו בין שלא במינו] במשהו כרב, בהא ניהו הלכתא כרב, הא בשארא כרבי יוחנן וריש לקיש. וכן בהלכות חתיכות של אספמיא כתוב, חתיכות בחתיכות בששים. ובשאילתות דרב אחאי פסק, דכל איסורין שבתורה בששים אף בחמץ בפסח. וכן היה אומר רבינו תם ז"ל דסתם יינם אינו אסור בהנאה ובטל במינו בששים, דהא מתניתין דעבודה זרה [ע"ג ע"א] תרתי בעי דבר שבמנין ואיסור הנאה. ובתשובות הגאונים שכתב רבינו יוסף טוב עלם מצא רבינו תם כתוב, יין נסך שניסך ממנו לע"ז אסור בהנאה, ואינו בטל אחד במאה, ואפילו אחד באלף, כמו ששנינו יין נסך אסור ואוסר בכל שהו, ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך וכו'. מכלל דיין סתם וכן שאר איסורין חוץ מן הטבל ויין נסך בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם. עכ"ל. והרב אלפסי ז"ל לא הביא מכל זה בהלכות כלום. וצריך עיון אם סברתו ז"ל דבשר בחלב הוא כשאר איסורין.
מתניתין. הכחל קורעו. אפילו כחל של מניקה. ומפרש בגמרא דאם בקדרה צריך קריעה שתי וערב וטיחה בכותל לסחוט היטב החלב כדי שלא יבלע מה שפלט. וכתב הרא"ש ז"ל, מיהו היכא דאיכא ששים במים שנתבשל בהם הכחל בלא בשר, אף בלא קריעה מותר, לפי שהחלב הנפלט מתבטל במים. אבל כשבשלו עם הבשר אסור משום טעם הבשר הנבלע בחלב שבכחל. ולצלי כתב רש"י ז"ל סגי בקריעה שתי וערב בלא טיחה. אין עובר עליו. ללקות, לא על אכילתו ולא על בישולו. ובגמרא מפרש שמותר באכילה אפילו מדרבנן. דלאו חלב מיקרי. והלב קורעו. להוציא הדם הכנוס בתוכו. אינו עובר עליו. בכרת, אם אכלו חי. דבלב עוף מוקי לה בכריתות [כ"ב ע"א], שאין בו כזית דם. אבל בבהמה יש בו כרת, שיש בו כזית דם. ומיהו במבושל אפילו בבהמה שאכלו אין בו כרת. דבהדיא אמרינן פרק הקומץ רבה [מנחות כ"א ע"א], דם שבשלו אינו עובר עליו. וכתב רש"י ז"ל דבשר הלב אינו נאסר כשנתבשל הדם בתוכו, שהלב חלק ואינו בולע, כדאמרינן בפסחים שאני לב דשיע. וכתב הרא"ש בשם ר"ת ז"ל דאין לסמוך על זה ולעשות מעשה. דדיחוי בעלמא הוא פרק כיצד צולין [פסחים ע"ד ע"ב]. המעלה וכו'. מפרש בגמרא אינו עובר, אינו בא לידי לא תעשה, אפילו אכלו. שבשר עוף אינו אלא מדברי סופרים. אבל בהעלאת בשר בהמה אפשר לבא לידי לא תעשה באכילה.
<h2>דף קט:</h2>
גמרא. אין עובר. מדאורייתא. ומותר. אפילו לכתחלה, דהא אפילו נסחט ממנו ויצא אמרינן לקמן [קי"א ע"א] חלב שחוטה דרבנן הוא. והאי כיון דמבלע ולא פירש אפילו איסור דרבנן ליכא. והאי בשלו צלי הוא לפי זה. דאילו לקדירה פירש החלב וחוזר ונבלע. וכן פירש רש"י ז"ל דלקדירה לא אמרינן מותר. שבשלו מותר. כתב רבינו אלפסי ז"ל, הני מילי שבשלו לכחל בחלבו בפני עצמו, אבל אם בשלו עם בשר אסור דקיימא לן כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור עכ"ל. קיבה. של טלה או של עגל שיונקין והחלב [יורד] לתוך קיבתן. זה כנוס. ומשיצא מדדי הבהמה חלב הוא. אינו כנוס. כחל אינו כנוס במעיו. כלומר שלא יצא מדדי הבהמה בחייה ולא נאסף אלא מיבלע בבשר הוא, ולא בא לכלל חלב. ומיהו לכתחלה בעי קריעה מדרבנן. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, הא דקתני קיבה שבשלה בחלבה אסורה קודם חזרה הוה. אבל האידנא קא איפסיקא הילכתא בהדיא דמעמידין בקיבת הנבילה, דפירשא בעלמא הוא כדבעינן למימר לקמן עכ"ל.
כיצד קורעו. אמתניתין קאי, דמשמע דאתא לאשמועינן תקנת היתר לכחל להוציא חלבו ולעשותו כשאר בשר. הילכך בעי תלמודא כיצד יקרענו להוציא כל החלב. וטחו בכותל. כובשו בידו לכותל כדי שיסחוט חלבו. קרע לי. כחל קודם שתצלנו. מתניתין היא. דמותר, מדקרעו לכתחלה. והא קמ"ל. קריעה קצת, ולא שתי וערב. ופירש רש"י ז"ל שהחלב הנוטף יוצא למטה. ומשיצא והרי הוא חלב לא חזר אליו. ולא בעי שתי וערב אלא לקדירה, דהתם ודאי צריך להוציאו כולו. לפי שכשהוא יוצא הרי הוא חלב גמור וחוזר ומתבשל עמו. ודקתני לעיל שבשלו מותר, בצלי קאמר. דצלי נמי קרי בישול, דכתיב [דה"י ב' ל"ה] ויבשלו את הפסח עכ"ל. והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו, ור"ת [ספר הישר סימן תע"ג] פירש הכחל קורעו שתי וערב וטחו בכותל כדמפרש בגמרא. ומותר לבשלו אפילו בקדירה עם בשר, דחלב שחוטה דרבנן דילמא אתי למיכל בשר בחלב גמור. וכיון שהוציא את החלב כל מה שיכול להוציא תו ליכא למיגזר. לא קרעו כהלכתו אלא [שקרעו קצת] ובשלו בקדירה עם בשר אינו עובר עליו. וקאמר רב אינו [עובר] ומותר. דכיון דקרעו קצת, בדיעבד שרי אף עם הבשר. ובלא בשר או צלי מותר לכתחלה במקצת [קריעה], כיון שאין החלב כנוס כמו שהיה. ואע"פ שחוזר ונבלע בתוכו לא גזור רבנן, כיון שאין בשר אחר עמו ולא נשתנה טעם הכחל מפני בליעה זו. וליכא למיגזר אטו בשר בחלב. ואם לא קרעו כלל ובשלו עם הבשר אסור מדרבנן, כדאיתא לעיל פרק גיד הנשה [צ"ז ע"ב]. ובלא בשר אסור לבשל בלא קריעה, דטעם החלב שבכחל נכנס בכחל ואסור מדרבנן, גזרה אטו בשר בחלב גמור. עוד כתב הרב ז"ל, קרע לי ואנא איכול. בקדירה בלא בשר בקריעה קצת. מאי קמ"ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדירה. פירוש בהדי בשר. דלקדירה משמע בהדי בשר, כדתנן אם יש ליתן טעם בקדירה עכ"ל. ורבינו אלפסי ז"ל פסק, והלכתא היכא דקרעיה שתי וערב וטחייה בכותל שרי לבשולי בקדירה. והיכא דלא עביד ליה הכי שרי למטוייה לכתחלה, אבל לבשולי לכתחלה לא. והרמב"ם ז"ל [פ"ט מהלכ' מאכ"א הי"ב] כתב, הכחל שקרע ומירק החלב שלו מותר לצלותו ולאוכלו. ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב מותר לבשלו עם בשר עכ"ל. ובספר המאור משמו של ר"ת ז"ל והעיד שמצא מכתב ידו של ר"ת וכתוב שם משמו דאין הפרש בין צלי לקדירה בלא בשר. ובשניהם צריך קריעה לכתחלה כל שהו. ובקדירה בהדי בשר בעי שתי וערב וטחו בכותל. ובדיעבד אם קרעו קצת מותר. והיינו דרב דפירש מתניתין "אינו עובר עליו" ומותר. ובקריעה קצת קאמר. והרשב"א ז"ל כתב, שיטת רבינו אלפסי ז"ל נוחה בשמועה יותר מן הכל. ועלה דהא אמרינן לקמן [קי"א ע"א] כחלא תותי בשרא שרי, כלומר לצלותן בשפוד כתב הרא"ש ז"ל, יש ללמוד מכאן היתר פשוט, דהיכא דקרעו שתי וערב וטחו בכותל שמותר לכתחלה לבשלו עם הבשר. דהא בהדיא שרינן ליה הכא תותי בשרא אע"פ ששמנונית הבשר נוטף על הכחל. ולא מצינו [מי] שנחלק עליו בזה. ולאפוקי מהני שנזהרים שלא לחתוך כחל רותח בסכין של בשר. דמנהג של הבל הוא. דאפילו בשפוד אחד שרינן לכתחלה עכ"ל. והרשב"א נוטה להתיר כחל שבשלו בקדרה שבשלו בה בשר אפילו בלא קריעה כלל, מההיא דשפוד דצלי לא בעי קריעה. וכן איפכא שבשלו בשר בקדרה שבשלו בה כחל.
<h2>דף קי:</h2>
כבדא מה אתון ביה. פירש רש"י ז"ל, מה אתם נוהגים בו. מותר לבשלו בקדרה או אסור מפני שפולט דם. ואע"פ שכולו דם, אפילו הכי לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם ואסור. ור"ת פירש דאי מלחו תחלה לא מספקא ליה. דפשיטא דמותר, כמו אחר צלייה. שהמליחה מפלטת כמו הצלייה. ולכך כתב בהלכות גדולות דשיעור מליחה כשיעור צלייה ולא בעינן שיעור בשול קדרה. אלא קא מבעיא ליה בלא (שיעור) מליחה אי שרי לבשלו עם בשר משום דכוליה מדם דשרייה רחמנא הוא. כדאמרינן [ק"ט ע"ב] אסר לנא דמא התיר לנא כבדא. או דילמא כיון שפירש אסור. ואפילו אם נאסור הדם היוצא ממנו על ידי מליחה מדרבנן הוא לפי שהוא בעין כי היכי דגזרינן בדם מהלכי שתים. דאמרינן של בין השיניים מוצץ, שעל הככר גוררו, גזירה אטו [דם בהמה], מכל מקום שמא בבשול כיון שאינו ניכר הדם כלל בעין יהא מותר. אשכחיה. ובעא מיניה. שלקי. בישלתי לו הכבד ואכלו. כי אתא. רב ספרא. לגביה. דאביי סיפר לו מה ששמע. א"ל למיסר נפשיה. שיהא דם הנפלט ממנו חוזר לתוכו ואוסרו. לא מיבעיא לי. כיון דטרודה היא להוציא כל שעה ולא בלעה. למיסר חברתה מאי. אם דם היוצא ממנה אוסר בשר אחר המתבשל עמו. נמי לא תבעי לך. דהא קתני בפירוש "אוסרת". דילמא התם בכבדא דאיסורא. כגון טרפה. ומשום שמנינות. קאמר דאוסרת את המתבשל עמה, לפי שבולע מן הטרפה. ואינה נאסרת, אם של היתר היא ובשלה עם טרפה אינה נאסרת לפי שטרודה כל שעה לפלוט אינה בולעת מידי. משום דמא. דמא דנפיק מינה דכשרה מיבעיא לי מאי.
<h2>דף קיא.</h2>
וכתב רבינו אלפסי ז"ל, וסוגיא דשמעתא דאי חלטי ליה בחלא או ברותחין שרי. אלא מיהו שדרו ממתיבתא דהאידנא לא בקיאינן בחליטה, וספק איסורא לחומרא, ולא שרו למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ושלקי ליה בתר הכי. אבל אי שלקי ליה מעיקרא אסיר. וכן המנהג בכל ישראל. והני מילי כבדא, אבל טחלא שומנא בעלמא הוא. כי הא דשמואל עבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דהקזה ע"כ. ובהלכות גדולות כתוב, האי דמטוי כבדא שלימא צריך לחתוכה מ"ט דאזיל דמא ומכנס לסמפונות. והיכא דלא קרעיה, ליקרעיה לאחר בישולו, ומותר. ויצא הדם הכנוס בסמפונות. אבל לא חיישינן לדם הסמפונות שמא חוזר ונבלע בכבד, דהא מסקינן פרק כיצד צולין [פסחים ע"ד ע"ב] כבולעו כך פולטו. ולשאר דם (הכבד) [הטחול] לא חיישינן ולא צריך לחותכה, דשומנא בעלמא הוא. והני מילי גוף הטחול, אבל דם היוצא ממנו על ידי מליחה אסור, כדתנן בכריתות פרק דם שחיטה [כ"א ע"ב], דם טחול דם הלב דם הכליות דם האיברים הרי אלו בלא תעשה. הרא"ש ז"ל בתוספות. אמר המחבר, וכתב הרמב"ן ז"ל מכל מקום לכולי עלמא אם לאחר שקרעו שתי וערב ומלחו וחתכו לתחת נתבשל בקדירה אינה אוסרת. ולא החמירו הגאונים לצלותו אלא לכתחלה. ואין מדקדקין להחמיר בחשש דאחרונים ז"ל, דהתורה חסה על ממונן של ישראל. עד כאן לשון המחבר.
צנון. שחתכו בסכין. אגב חורפיה דצנון הוא בולע משמנונית הסכין הקרוש עליו, והוי האי צנון נותן טעם ראשון שהרי בלע איסור ממש, והוי כבשר. מותר לאוכלו. לאותו צנון. בכותח. שיש בו נסיובי דחלבא. כדמפרש טעמא כגון שטעמו תחלה ולא היה בו טעם שמנונית. והאי. דם דקערה. לא אפשר למטעמיה. לפיכך אין לו תקנת היתר. דגים שעלו בקערה. מן הצלי, או צוננין, והקערה רותחת. דבין למ"ד תתאה גבר בין למ"ד עילאה גבר קליפה בעי. כדאיתא פרק כיצד צולין [פסחים ע"ו ע"א] אדמוקיר ליה בלע. אסור לאוכלן בכותח. לפי שבלעו מטעם הבשר הנבלע בקערה. נותן טעם בר נותן טעם הוא. אם היו מבושלים עם בשר ממש היו אסורין לאוכלן בכותח, לפי שהבשר נותן בהם טעם. אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה, דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור. אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם, ואינה כבשר. ואיכא תרי נתינת טעם שיבא לכלל איסור, הבשר בקערה, והקערה בדגים. וכתב רבינו יהודה בן נתן חתן רש"י ז"ל בשם רש"י ז"ל, עלו אין, נתבשלו לא. ואע"ג דבעלו קיבל כדי קליפה טעם מן הבשר, בבליעה מועטת התירו נותן טעם בר נותן טעם. אבל נתבשלו, ונבלע בתוכן כל טעם בשר שהיה בלוע בקדרה, אסור לאוכלן בכותח. ולפי פירוש זה קערות שנשתמשו בהן בשר שהודחו ביורה חולבת על האש, ושניהם בני יומן, אסורות הקערות והיורה. ועוד דכשמדיחין הקערות, שמנונית נדבק בהן ונוגע ביורה, ונאסרת היורה מממשות הבשר שנכנס בה, והכל אסור. ובספר התרומות [סימן ס'] התיר ירקות וקטנית שנתבשלו בקדרה חולבת ואפילו בת יומא שהיתה נקיה מחלב, לאוכלן בתבשיל של בשר. ואפילו נאמר "עלו אין נתבשלו לא", הכא בנתבשלו שרי משום דאיכא שלשה נותני טעם, החלב בקדרה, וקדרה במים, והמים בירק. ועודנו היתר.
תותי בשרא. בתנור היו צולין כל צלי שלהם, וחודו של שפוד למטה. וכשהכבד נתון תחלה ואחר כך הבשר. נמצא שהכבד עליו כשתולין אותו. דיעבד. משום דדם שבשלו אינו עובר עליו. ועוד דלאו דם גמור הוא כדאמרינן שרי לן כבדא. אלא משום שפירש ממנו ונראה הוא האסור. ועוד דדם משרג שריג, שמחליק ונופל. ועל ידי צלי אינו נוח לבלוע. וכחלא נמי חלב שחוטה דרבנן. ולפיכך בדיעבד שרי. ופסק רש"י ז"ל, ולגמרי אסיר לדידן לכתחלה, לפי ששפודין שלנו אינן תלויין אלא שוכבין. ולפעמים שמרים זנב השפוד, ונמצא התחתון עליון. ופעמים שמשפילו ונמצא חבירו עליון. לפיכך בין שהכבד לצד הראש בין שהוא לצד הזנב אסור עכ"ל. ובדיעבד דמותר כחל, ראוי שיהיה בקריעה שתי וערב וטיחה, כיון דבשפוד אחד עם בשר הוא. דאי תותי בשרא הוא, שמנונית הבשר נוטף על הכחל. ואי עלויה בשרא הוא, עדיין נוטף מן הכחל על הבשר וניכר שהוא חלב. כן נראה דעת הרא"ש ז"ל.
<h2>דף קיא:</h2>
דקא שפיד. נותן בשפוד ולא חש למה שהכבד יהי עליון. בי דוגי. שנותנין כלי לקבל שומן היוצא מן הצלי, כדרך שאנו עושין לאווזין. והוא נקרא דוגי בלשון ארמי. אסיר. לפי שדם הכבד נוטף לתוך דוגי. ונמצא אוכלו. מדמא דבשרא. הרי אף דם הבשר כשאין שם כבד זב עם השומן ואנו אוכלין אותו. שכן. תירוצא הוא. דמא דבשרא יורד לשולי הכלי, והשומן צף למעלה. ומניחין לתוך הכלי מראה אדמימות שבשולים. קאפי. צף למעלה, כמו [מלכים ב' ו'] ויצף הברזל דמתרגמינן וקפא פרזלא. ומתערבין השומן והדם.
סכין ששחט. איידי דבית השחיטה רותח בולע סכין מן הדם. כך פירש רש"י ז"ל. ומדקאמר אסור לחתוך בה רותח סתם, משמע דאסור עד שיגעילנה. ואע"ג דקיימא לן [ח' ע"ב] גבי השוחט בסכין של גוים, בית השחיטה צונן הכא אגב דוחקא דסכינא בלע מאיסור בעין. והילכך בולע הוא בחמימות מועט כחום בית השחיטה. וכשחותך בו רותח גמור פולט הוא מה שבלע. והלכך צריך הכשר גדול, ליבון או הגעלה, או שיפה לדברי האומר דשיפה מתרת הרשב"א ז"ל.
צונן. אם חתך בו צונן. בעי הדחה. ההוא צונן, זו היא גרסת רש"י ז"ל "בעי". אבל ברוב הספרים גרסינן "בעיא" ובתקנת סכין איירי כדאמר "אסור לחתוך בה", כלומר אם רוצה לחתוך באותה סכין צונן בעיא הדחה. לאכול בה רותח. לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור. פינכא. קערה של חרס, שאין לה תקנה בהגעלה. (תברא) [תבריה]. ואע"ג דמותר להשתמש בצונן ע"י הדחה ושפשוף, או בקליפה למאן דיהיב ליה דין צונן לתוך רותח, אפילו בנקובה, מ"מ שיברה, כדי שלא יבא להשתמש בה בחמין. ואם משתמש בה ברותח נגוב בעי קליפה. ואם אותו רותח הוא שיש לו רוטב קצת כעין בשר רותח צריך נטילת מקום. והוא יותר מן הקליפה, כדכתבינא לעיל. ואם הוא לח גמור ברוטב של היתר, לסברת הראב"ד ז"ל כולו אסור, ומשערינן בכולה קערה. ולדעת התוספות בעינן ששים כנגד הקליפה. מלשון הרשב"א ז"ל. ולפיכך תברא.
הלכתא וכו'. דאינו נותן טעם הבא מן הממש אלא נותן טעם בר נותן טעם. דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עליה, משום מיאוס. צנון וכו'. אבל סכין פעמים ששמנינות קרוש עליו ואינו ניכר, וכשחותך הצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש. ועוד משום חורפיה בלע טפי מדגים רותחים. ואגב דוחקא דסכינא נמי פלט סכינא ובלע צנון. ואסור לאוכלו בכותח עד שיחתוך ממנו כדי קליפה. וחורפיה דצנון לא אסר יותר מכדי קליפה. דלא מצינו שצריך כדי נטילה אלא היכא שנבלע על ידי רוטב. כההיא דתנן פרק כיצד צולין [פסחים ע"ה ע"ב], נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו. זה כתב הרא"ש ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל חוכך להחמיר ולאוסרו לגמרי, כקורט של חלתית, מדאמרינן "אסור" סתם. אלא שהראב"ד ז"ל כתב דסגי בנטילת מקום. ומיהו בדגים שעלו בקערה, משום שאין נכנס בהם כל כך ממשות הבשר, התירו בנותן טעם בר נותן טעם. וקורט של חלתית שאסרוהו כולו, מפני שחותכין אותו בסכין של גוים [ע"ז ל"ט ע"א], מאי שנא מצנון י"ל שהקרטין קטנים, ואין יכולין לידע באיזה מקום חתכוהו בסכין. ולכך אסרו כולו. והוא הדין שומים ובצלים וכרשין שרוצה לבשלם עם בשר, אין לחתכן בסכין חולבת. ואם חתך לא מהניא ליה הדחה ובעיא קליפה. ואם בשלו בלא קליפה מותר בששים לבטל טעם הסכין הנבלע בירק. ואפילו אין הסכין בן יומו, אגב חורפיה דצנון או הירק מחליא ליה והויא לשבח.
<h2>דף קיב.</h2>
קישות ואבטיח. אין מפליטין את הבלוע כלל. גריר לבי פסקיה. משום שיש שמנונית על פני הסכין, ואינו ניכר. וכשחותכו נדבק במקום חתך. ולפיכך גריר. דהדחה לא אפשר בהו, משום דלחין הן ורכין, והדחה הוה מבליעתן טפי.
כמכא. כותח. ויש בו נסיובי דחלבא. שרייה רב הונא בר פפא מפרשניא. ואע"פ שהכותח מליח הוא. דאינו נאכל מחמת מלחו. אינו נוח ליאכל מרוב מלח שבו עד ששורין אותו ומדיחין אותו במים, כעין מליחת בשר שמולחין אותו להצניע כל ימות השנה. אבל האי הרי נאכל מחמת מלחו. כלומר נאכל במלחו הוא. וכתב הרשב"א ז"ל, דדעת רש"י והראב"ד ז"ל דאינו נאכל מחמת מלחו הוא, דלאחר שהודח מן המלח נתקלקל טעם הבשר מחמת רבוי מליחתו. ובהאי גונא הוי רותח. קליפה. מלמעלה סביב. פילי. בקעים. והאי צלי לא סגי ליה בקליפה, לפי שבולע דרך הבקעים וכולו אסור. וכתב הרא"ש ז"ל, ואפילו הצלי צונן. משום דרך הוא על ידי צליה. ובספר התרומות [סימן ס"ד] פירש, דאי אית ביה פילי, אפילו חי כולו אסור. וכתב הרשב"א ז"ל, דברי רש"י ז"ל נראין עיקר, דדוקא בצלי. בתבלין. התבלין שנתבשלו עמו מרככין אותו ונוח לבלוע. וכשנפל לכותח הוי צמא לבלוע ובולע. ולשון רבינו אלפסי ז"ל, גרסינן בפרק כיצד צולין את הפסח [פסחים ע"ו ע"א], איתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור, צונן לתוך צונן דברי הכל מותר, חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר. תניא כותיה דשמואל חם לתוך חם וכן צונן לתוך חם אסור, חם לתוך צונן וכן צונן לתוך צונן מדיח. חם לתוך צונן קולף. צונן לתוך צונן מדיח. תניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן לתוך חם אסור. חם לתוך צונן וכן צונן לתוך צונן מדיח. חם לתוך צונן מדיח, אדמיקר ליה בלע וקליפה מיהא ליבעי אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח. עכ"ל.
ככר שנחתך עליו בשר צלי. פירש רבינו חננאל ז"ל, ואינו צלי הרבה, ומימיו שותתין על הככר. חמר בשר. יין הבשר. ואפילו אסמיק ועבר אותו מוהל את הככר מעבר אל עבר, ואפילו אינו צלול אלא עבה. כלי. אותו כלי שנותנין לקבל שומן היוצא מן הצלי. כדרך שאנו עושין לאווזין [והוא] נקרא דוגי בלשון ארמי. עד שיכלה. שיהא כל דמו כבר נפלט ממנו. לית ליה תקנתא. דאיכא למיחש דילמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל. תרי גללי מילחא. פירש רבינו חננאל ז"ל, ושדי להו לבי דוגי בתר הכי שביק להו עד דצייל. פירש רש"י ז"ל שהדם נגרר אצל המלח לשולי הכלי. ומשפייה. (כגון) [כמו] [ב"מ ס' ע"א] השופה לחמרים. קול"ר בלעז. כלומר יערה השומן העליון בנחת מכלי אל כלי, שלא יתערב הדם בו. שהשומן צף למעלה והדם למטה. וראיתי בהלכות גדולות דדוקא נקט תרי גללי, כלומר מעט מלח. אבל הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים ומתערב עם השמן. עכ"ל רש"י ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, ועכשיו אין לעשות מעשה להתיר על ידי גללי דמילחא שאין אנו בקיאים בדבר שלא להרבות ושלא למעט. ואין ליתן כלי תחת הצלי עד שימלחנו וישהה כדי צלייה. כתב הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל, דשפוד שצולין בו בשר בלא מליחה בשרא דאיב דמא עילויה שפודא, ושפודא חמימא הוא. דמתכות חם מקצתו חם כולו. נמצא דכי גמר בשרא למטוי ושביק ליה עלוי שפודא מתסר בשרא מיניה. דהא חמימי נינהו. ולפי זה אין אדם רשאי להשהות הצלי על השפוד. ועד שהוא זב יוציאנו. שכל זמן שפולט אינו בולע. או נאמר שהדם משרק שריק ואינו נבלע בו בכח האש, וכבולעו כך פולטו. וצריך עיון עכ"ל.
<h2>דף קיב:</h2>
דגים ועופות שמלחן זה עם זה. ועופות, ל"ד עופות דכל שכן בשר אחר לפי שהוא קשה מבשר עופות, שאסורין הדגים. שהדם יוצא מן הבשר ונבלע בדגים. אסורין. הדגים לבדם. רפו. הקרום שלהם רך. ופלטי. קדמי ופלטי. ממהרין לפלוט. דניחי. כבר נחו הדגים מלפלוט, ועדיין עופות פולטין. הילכך בלעי דגים. אבל בשר ובשר, כמה שזה שוהה לפלוט זה שוהה לפלוט, ושניהם פולטים יחד, וכל זמן שטרוד בפליטה אינו בולע. וכתב הרשב"א ז"ל, שהדגים אין להם תקנה אף אם יחזרו למלחם. דלעולם דם הנבלע בחתיכה לאחר שגמרה פליטתה לגמרי אינו נפלט לעולם על ידי מליחה. וכתב בספר התרומה [סימן ס"ח וס"ט], בשר שנמלח ונתנוהו על בשר שלא נמלח ובלע מבשר שנמלח, ימלחנו. וכמו שפולט את דמו כך יפלוט הדם שבלע. וחתיכות של בשר שמולחין זו על זו ויש זמן של שיעור מליחה שהוא שיעור מיל או יותר בין חתיכה לחתיכה, כיון שאפילו פלטה הראשונה כל דמה עדיין טרודה לפלוט ציר יום תמים או יותר, איידי דטריד למיפלט לא בלעה. ורבינו תם ז"ל התיר אפילו מלחה האחת כמה ימים קודם שמלחה האחרת עליה, משום דדם משרק שריק ולעולם אינו נבלע. ואם נבלע כמו שנבלע נפלט, ואינו מתעכב שם. ודגים ועופות דאמר רב נחמן שאסורין, היינו דרפו קרמייהו ובולעים הם בנקלה ובשרם רך, ומתפשט הדם בתוכן, ואינו נפלט אחר שבלע. מה שאין כן בבשר. ומה שאנו אוסרין בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב, ולא אמרינן דם משרק שריק ועוד דעדיין פולט דם וציר וטרוד בו. הוא משום שהבשר כבוש בתוך הדם הנפלט שהוא רותח וכבוש הרי הוא כמבושל. ודם שנתבשל בחתיכה אינו יוצא על ידי מליחה ולא על ידי האור.
בשר שחוטה בהדי בשר טרפה. בכלי מנוקב כמשפט המולחים בשר. וקא מיבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דגבי דם לא חיישינן לדילמא פליט עליון ובלע תחתון, דאמרינן כל זמן שטרודין בפליטה אינן בולעין, ושניהם נחים יחד מפליטתן, הכא נמי לא שנא. או לא. אלה הטמאים לכם לאסור צירן ורוטבן וקיפן, ה' יתירה דריש דגבי הטמאים. קיפה. פרימת בשר ותבלין הנקפא בשולי הקדירה. וכיון דצירם אסור, מיתסר הבשר השחוט מחמת ציר הטרפה שהוא נוח ליבלע מן הדם.
<h2>דף קיג.</h2>
תפל. בלי מלח. דהשתא לא פלט טמא איסור. שניהם מלוחים. דטמא נמי פליט אסור, וכל שכן טמא מליח וטהור תפל. וכתב הרא"ש ז"ל, גבי מליח אין שייך לא עילאה גבר ולא תתאה גבר, ואפילו קליפה לא בעי. ויש ללמוד מכאן שאם עשה גבינות בדפוס הגוים ומלחן בתוכן אינן נאסרות. דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל. ומעשים בכל יום דמלח בקערה שמשתמשין בה בשר ולוקחין ממנו לתת לתוך החלב. וא"ת כיון שנמלח הטהור ומונח עליו טמא או תחתיו או בצדו הרי נמלח גם הטמא ממלח שעל הטהור. ואיכא למימר שנמלח מכל צדדיו רק במקום שהוא דבוק לטמא או אחר שנמלח הטהור הגיעו לטמא, ומחמת שהוא נוגע בטהור אינו פולט ונחשב כרותח. דהבשר אינו יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה. עכ"ל. והרשב"א ז"ל כתב הטעם, שחם מחמת אש יש בו כח להפליט את חבירו. אבל חם מחמת מלח אין בו כח להפליט את חבירו, אלא מבליעו, ומבליע את התפל הרבה, בין שהוא למעלה בין שהוא למטה. אבל אינו מפליטו כלל. ולפי זה מצינו שהמליח פעמים קל מחום האש פעמים חמור. קל, אי תתאה חם, מחמת אש אסור, מחמת מלח מותר. חמור, דאילו על ידי אש מותר העליון בקליפה, ובמליח אסור. ואסור דאמרינן הכא, סתמא משמע לגמרי. ושמא יש טעם אחר בדבר, ששמנו של טמא מפעפע בכל ואוסר לגמרי. ועוד דרפי קרמי ובלע טפי. כל זה מיסוד הרשב"א ז"ל.
רב הונא אמר מולח ומדיח. רב הונא לא בעי הדחה ברישא. כדחלליה. כל רחיצה דבשר מתרגמינן חילול. גללניתא. מלח גסה. ומנפץ לה. למלח לאחר זמן, מפני שהדם נבלע בה. אבל מלח דקה אין צריך לנפץ, שהיא נתכת מעצמה. זה פירש רש"י ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב, איכא דמפרש [רמב"ם פ"ו מהלכ' מאכ"א הי"א] דדוקא במלחא גללניתא, אבל בדקה טפי לא משום שהיא ניתכת ונבלעת בתוך הבשר ואינה מבלעת את הדם. והראב"ד ז"ל פירש דבכל מלח מולחין ומכשירין את הבשר, בין בדקה בין בגללניתא. אלא שקודם שבא רב דימי היו מדיחין הבשר בכלי מנוקב, מפני שהמים הולכין להם. ואם לא היה מנוקב יפול המלח במים. וכיון שעבר כח הפליטה מן הבשר לא יפלוט עוד הבשר כלום. והרי הוא חוזר ובולע מן המים שנפל בהם מן הדם שבתוך המלח. ומשום חשש זה היו מדיחין הבשר בכלי מנוקב. עד שבא רב דימי ולימד למלוח במלחא גללניתא, ומנפץ לה קודם הדחה ואחר כך מדיחו אפילו בכלי שאינו מנוקב. לפי שאחר שניפץ המלח לא נשאר על הבשר אלא טיפת דם שהיא משהו, ואין בו כדי לאסור. שבטל הוא במים. ועוד כתב הרב ז"ל, כי יש עוד להקל בגללניתא, שהבשר די לו בהדחה מועטת. מה שאין כן בדקה, שנדבקת הרבה בבשר, וצריכה מריקה ושטיפה וכיבוס גדול להעבירה מעל פניו עכ"ל.
אין מחזיקין דם. אינם בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו. הדרא דכנתא. דקין שסביב הכנתא אינטריג"ו בלעז. מעיא. קיבה וכרס ושאר דקין. וכרכשא. טבחיא. אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופה, יש בהם דם, וצריכין למלוח. לשון הרא"ש ז"ל. אין מחזיקין. אין לאסור מטעם זה למלוח בני מעים עם בשר, משום דלא טרידי לפלוט, ובלעי כמו דגים. דהכא משרק שריק, אבל דגים רפו קרמייהו ונוח ליבלע בהם הדם. ואין להתיר מטעם שריק אם היו שופכין רותח על הצלי, או אפילו דם צונן היה אוסרו משום תתאה גבר, ואסור כדי קליפה או אפילו כדי נטילה. דדוקא דם הנפלט ונופל עם הציר על ידי צלייה או על ידי מליחה הוא דאמרינן דשריק. אבל בעינה לא אשכחן. ואע"ג דאין מחזיקין דם בבני מעים, מכל מקום בשומן הדבוק בהם יש דם, דאית ביה שורייקי. לכך נהגו למולחן. עד כאן. והרשב"א ז"ל כתב, פירש רבינו תם ז"ל שצריך למלוח הכרס, ומחזיקין בו דם, שהרי אמרו [נ' ע"ב] במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, אין עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל [כתב] משום הלכות גדולות ז"ל, דכנתא גופה אסירא בקדירה משום שורייקי קטיני דדמא דאית בה. ואע"ג דחתכה פורתא פורתא ומלחה אסירא. עכ"ל.
אין מניחין. יש שהם מפרשים כמו "אין מולחין". ואשמועינן דלאחר זמן שיעור מליחתן אע"פ שמניחו בכלי שאינו מנוקב אין בכך כלום, דאינו פולט אלא ציר בעלמא. ואע"פ שהדם (נוח) [טוח] על הבשר בעוד שהוא פולט אינו בולע הדם. ומיהו הלשון דאין מניחין אינו מיושב. ושמא נאמר דשמואל אפילו לאחר שיעור מליחתו קאמר. לפי שהוא פולט ציר. וצירו אינו נאכל מחמת מלחו, והוי ליה רותח. וכשהוא מתקבץ בכלי שאינו מנוקב מבליע הדם שעל המלח בתוך הבשר, לפי שהוא מתכבש בתוך הציר, וכבוש הרי הוא כמבושל. ובמבושל לא שייך למימר ביה איידי דטריד למפלט לא בלע. כך נראה לי. עכ"ל הרשב"א ז"ל. ועוד לו ז"ל, ומיהו אינו נאסר אלא מה שעומד ממנו בתוך הציר. אבל השאר מותר בנטילת מקום, לפי שאין הדם מפעפע. ומיהו אם אין מתכנס שם ציר הרבה, אלא שטופח תחת הבשר, ראיתי בשם רבינו הרב ז"ל דמולחו פעם שנית ושפיר דמי. דכמו שפולט דמו פולט מה שבלע מחמת חום המלח. מידי דהוה אכל מליחה דפליט האי גיסא [ו]בלע האי גיסא ואפילו הכי שרי, משום דכל זמן שהוא פולט דם עצמו פולט נמי הדם הבא לו ממקום אחר. ולענין מליח בכלי שאינו מנוקב, כתב הרב אלברצלוני ז"ל, דאינו אסור אלא אם כן נשתהה שם שיעור מליחתו. אבל אם לא נשתהה שם כל כך מותר. וכתב עוד הראב"ד ז"ל שאם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור לעולם, ואפילו לצלי, משום דהוי ליה כמבושל. ובלוע מחמת בישול אינו יוצא על ידי האש. אלא לא שנא. ומותר. וטעמא כדפירשתי דכל שטרודין לפלוט אינן בולעין, וכשנח זה כבר נח זה.
מכביד את הבשר. לפי שבשעת שחיטתה היא טרודה להוציא דם. וכששובר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם. והיא נחה ושוקטת, והדם נבלע באיבריה ומכביד. ונמצא גוזל את הבריות. משום דמבלע דם. שמכביד את משקלה. והבלעת דם לפרושי "גוזל את הבריות" נקט לה. הא לדידיה. דליכא משום גזל, שרי. לפי שהוא חוזר ויוצא על ידי המלח. או דילמא לדידיה נמי אסור. ותרי איסורי קא חשיב, חדא דגוזל את הבריות, וחדא דמבלע דם, ושוב אינו יוצא, ואוכל דם. נמצא לפי פירוש זה של רש"י ז"ל שאפילו על ידי מליחה אינו יוצא הדם. וכיון דסלקא בתיקו, וכל תיקו דאיסורא לחומרא, יש לחוש הרבה בדבר. ועד שתמות לגמרי לא ישבור מפרקתה, ואפילו בעי לה לקדרה. אבל גירסת הספרים, והיא גירסת רבינו אלפסי ז"ל, דלמיכל באומצא הוא דבעיא, הא במליחה לקדרה שפיר דמי. דכל שלא נבלע על ידי בישול יוצא הוא במליחה. והרמב"ן ז"ל הכריע כגרסת הספרים, מדנקט "גוזל את הרבים" ושבק איסור קשה שמאכיל דם את הבריות, ש"מ דלקדירה ואי נמי לצלי שרי. ומשום שאין דרך לאכול באומצא לא נקט "שמאכיל את הבריות משום אומצא". וכיון דסלקא בתיקו, באומצא אסור, דהוי כדם האיברים שפירש. מפני שהתנודד ממקומו לצאת ונבלע במקום אחר. ובצלי דשרי היינו שנצלה כל צרכו. הא לא נצלה כל צורכו הוי ליה כאומצא. עד כאן מחידושי הרשב"א ז"ל.
מתניתין. אינו עובר עליו בלא תעשה. מפרש בגמרא אינו בא לידי לא תעשה, שאפילו אוכלו אינו עובר בלא תעשה. שבשר עוף אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים. אבל בהעלאת בשר בהמה אפשר לבא לידי לא תעשה. דאע"ג דבצונן בצונן ליכא איסורא דאורייתא דדרך בישול אסרה תורה, מ"מ איכא גזירה שמא יעלה בשר בהמה עם הגבינה בתוך אלפס רותח, דהוי ליה בישול. ואסור בהנאה. דדרשינן תלתא לא תבשל דכתיבי בתורה, חד לאיסור בישול וחד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה. בהמה טמאה מותר לבשל ומותר בהנאה. דכתיב [לא תבשל] גדי בחלב אמו, דשניהם כשרים. ובאכילה מיהא אסור משום איסור טומאה. פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה. גדי פרט לעוף שאינו בהמה. גדי פרט לחיה שאינה בהמה, דאע"ג דחיה בכלל בהמה, אתא קרא יתירא ומעטיה. גדי ולא בהמה טמאה. אבל בהמה טהורה איתרבאי מקראי, כדאיתא בגמרא. ובגמרא פריך מאי איכא בין רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי. ומתרץ חיה איכא בינייהו, דלר"ע חיה אינה אסורה מן התורה אלא מדרבנן. דסבירא ליה גדי דוקא ולא חיה. ולא לקי עליה. ולרבי יוסי הגלילי דנפקא ליה מלא תאכלו כל נבלה חיה מן התורה ולקי עליה. נאמר כאן לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תאכל גדי בחלב אמו. ונאמר באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי, משמע כל שנוהג בו איסור נבלה יש בו משום איסור בשר בחלב. הגאונים ז"ל פסקו כר"ע. ורבינו אלפסי ז"ל לא הביא הא דר' יוסי הגלילי.
<h2>דף קיד.</h2>
גמרא. מי חלב. שואיר"ו בלעז. הרי הוא כחלב. להכשיר את הזרעים. כדמפרש וחלב איקרי משקה, דכתיב [שופטים ד'] ותפתח את נאד החלב ותשקהו. המוהל. משקה הזב מן הזיתים. הרי הוא כשמן. והשמן קרוי משקה דכתיב [ישעי' כ"ה] משתה שמנים. לשון הרא"ש ז"ל בתוספות, במי חלב פטור. איסורא מיהא איכא, דהא כותח מנסיובי דחלבא עבדי ליה כדאיתא ריש אלו עוברין, ואמרינן לעיל [קי"א ע"ב] דאסור לאכול בשר בכותח. שמעתי בשם רבינו אליעזר ממיץ שהיה אוסר קום החלב אחר שעשו מן החלב גבינה והוציאו כל האוכל ולא נשאר בו רק מי חלב. דהא בפ"ק דבכורות [ז' ע"ב] מצריך פסוק להתיר חלב משום דכל מידי דאתי מחי אסירי, והכא אמרינן דמי חלב אינו כחלב וליכא קרא למשרייה. וכיון דאתי מחי אסיר. ואל תתמה שיהיה מותר עם האוכל וכשפירש מן האוכל נאסר. דהכי אשכחן בדם האיברים כשהוא מובלע בבשר מותר וכשפירש אסור. ושמעתי שרבינו שמחה השיב לו, דקאמר דדוקא לענין בשר בחלב אינו חשוב כחלב, דקרא דקאמר בחלב אמו כמו שיצא מן האם מעורב עם האוכל, אבל לכל שאר מילי הוי בכלל חלב. כדתנן מי חלב כחלב להכשיר זרעים עכ"ל.
<h2>דף קטז.</h2>
מתניתין. קיבה. זהו חלב הקרוש בתוך הקיבה. הנכרי ושל נבלה. בגמרא פריך אטו דנכרי לאו נבלה היא. הא אפילו אחרים עומדים על גביו אין מועילין בו כלום. ומתרץ חדא קתני קיבה של שחיטת נכרי נבילה היא ואסורה, דאמרינן היא וקיבתה נתנבלה, ולא אמרינן פירשא בעלמא היא, אלא כדין של טריפה חשבינן לה ואסור. המעמיד. חלב בעור בהמה כשרה, דהוא בשר. בנותן טעם. כדי ליתן טעם בחלב ואסורה.
<h2>דף קטז:</h2>
לשון רש"י ז"ל וחלב הנמצא קרוש בעור קיבה שמולחין אותה בעורה בין שנותנים עמה חלב אחר ובין שמולחין אותה עמה. נראה בעיני איסור גמור מבשר בחלב ממש, לאסור את הגבינה. ואין בידי כח להתיר. ויש מתירים אותה, ומביאים ראיה מדגים שעלו בקערה [קי"א ע"ב] שפסקנו שמותר לאוכלן בכותח משום דהוי ליה נותן טעם בר נותן טעם. ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. מ"ט דגים שעלו בקערה אע"פ שבלעו את טעמה עדיין היתר גמור הן לאוכלן. וכשבא לאוכלן בכותח למה אתה אוסר עליו מפני טעם בשר שלהם ההוא טעם בשר לאו טעם הוא, שהרי לא בא מן הממש אלא מנותן טעם אחר. אבל חלב הנמלח בעור משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם איסור, כדקיימא לן [שם] חתיכה עצמה נעשית נבלה. וכל טעם היוצא עוד מן החלב, בין טעם בשר בין טעם חלב שבו, הכל אוסר. לפי שכולו נבלה. וכשמתערב חלב זה עם זה הגבינה הוי ליה מין במינו חלב נבילה בחלב היתר. וכבר פסקנו חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת השאר. ולא אמרינן בר נותן טעם הוא. שאף טעם חלב שבו שהיה מתחלה נעשה כולו נבלה. וכן הלכה כרב. וכן פסקנו בפסחים [כ"ט ע"ב] הלכה דמין במינו במשהו. ואני הייתי נוהג היתר עד הנה, ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר. וטועה הייתי בכך, מדאמרינן [ע"ז כ"ט ע"ב] גבי קיבת עולה, כהן שדעתו יפה שורפה חיה, ש"מ פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא. ולא היא, חלב גמור הוא, מדתנן במתניתין כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, ש"מ חלב הוא. ותניא נמי לעיל [ק"ט ע"ב] קיבה שבשלה בחלבה אסורה. וקיבת עולה דשריא, משום דלאו גופה הוא, והוי ליה כנוס במעיה כנתון בקערה ומותר. כדתנן טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה. והא דמייתי ראיה מינה במסכת ע"ז [שם] דאיסורי הנאה שרי פירשייהו. וגבי עגלי ע"ז דאסורי פירשייהו מדקתני קיבת עגלי ע"ז אסורין. לאו משום פירשא חשיב לענין עיכול דתיהוי כפירשא למיפקע שם חלב מינה. אלא הכי מייתי ראיה, מדאסר קיבת ע"ז ש"מ פירשן אסור דהא קיבה נמי לאו גופיה הוא ומיתסר משום דניחא ליה בניפחיה שהבהמה נראית שמינה ויפה לע"ז. וה"ה לשאר הפרש. ומדשרינן ליה גבי עולה ש"מ לא מתסר אלא גופה אבל פירשה שרי כי האי. עכ"ל ז"ל.
גמרא. ומי אמר שמואל הכי. דקיבת נכרי אסורה, אלמא כגופה דמי. והאמר שמואל. במסכת ע"ז. הא קיבת. חלב הקרוש שבה. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, תימה מאי איריא עור קיבת נבלה, אפילו כשרה נמי וי"ל דאיצטריך. דמשום בשר בחלב לא היו אוסרין מספק, משום דליכא אלא איסורא דרבנן דדרך בישול אסרה תורה עכ"ל. בקיבת נבלה. כלומר חלב הקרוש שבה. עולה חמורה. דאסורה בהנאה. שדעתו יפה. שאינו אסטניס. שורפה חיה. גומעה. ש"מ דכפירשא היא חשובה ולית בה שום איסור. כל שכן באיסור לאו דנבלה וטריפה. חזר וכו'. אלא חזר בו מקיבת נבלה משום דלאו גופה היא, ואסרה משום ע"ז דאפילו פירשא דידה אסור כדמפרש התם משום דניחא ליה בנפחיה. והילכך משנתינו זו נשנית קודם חזרה. ומשום הכי אסר. וכי איתמר דשמואל דעור קיבה הוא דאסור אבל קיבה שריא, לאחר חזרה קאמר. ומשנתינו זאת מכיון שנשנית, אע"פ שחזר בו, לא זזה ממקומה ולא סלקוה ולא אמרו שלא לשנותה עוד. וכתב הרא"ש ז"ל, כאן לאחר חזרה. ועכשיו נהגו איסור בקיבת נכרי. ואין להקל בדבר. ובדיעבד שרי עכ"ל. מ"ט דחלב המכונס וכו'. וכתב הרא"ש ז"ל, לכאורה קשיא מתניתין דתנן כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה. וכן ברייתא דלעיל קיבה שבשלה בחלבה אסורה. ואומר רבינו תם, דחלב הצלול הנמצא בקיבה לא חשיב פירשא. והכא מיירי בחלב הקרוש הנמצא בקיבה. ולפי דבריו אפילו נמלח הקרוש בקיבה מותר עכ"ל.
<h2>דף קל.</h2>
נוהגין בארץ ובחוצה לארץ. משום דבעי למימר בחולין אבל לא במוקדשין נקט להו לכולהו. בפני הבית. בעודו קיים. בחולין. נוהגין הזרוע והלחיים והקיבה. במוקדשין. שלמים. דגבי חזה ושוק שהוא בקדשים כתיב אותם, אותם מיעוטא הוא, חזה ושוק ולא דבר אחר, ולא זרוע לחיים וקיבה, אע"ג דנוהג בבהמת חולין.
<h2>דף קל:</h2>
גמרא. המזיק מתנות כהונה. קודם שנתנן לכהן השליכם לאור או לים. זה. וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה וגו', בעודן קיימות חייב ליתנן, אין עודן קיימות לא חייב בהן הכתוב. שאין לו תובעין. אין להם בעלים שיכולים לתבוע שזה יכול לומר לו "לכהן אחר אני נותנן ולא לך".
<h2>דף קלא.</h2>
חטוף מתנתא. כשהיו התינוקות מוליכין הזרוע והלחיים חוטפן מידיהן. לא מסתיי[ה]. דכשהוא שוחט בהמתו אין אנו כופין אותו לתת מתנות לכהן. ורב. מאי דעתיה, דאמר "לא מסתייה", דמשמע דהיינו צריכין לכופו ונמנעין אנו. עם. דכתיב גבי מתנות אלו "מאת העם מאת זובחי הזבח". רחמנא פטרינהו. ומאי טיבותא עבדינן בהדייהו. מספקא ליה. ומשום ספיקא פטרינן להו, דהמוציא מחבירו עליו הראיה. הלכתא כרב. ולא שקלינן מינייהו. וכרב חסדא. דאמר מזיקן או שאכלן פטור.
<h2>דף קלא:</h2>
לכהנתא. בת כהן, ואפילו אשת ישראל. דכיון דקדושה לית בהו אינן אסורין לזרים. כהן. דכתיב במתנות, אפילו כהנת במשמע. ומטעמא דרבי אליעזר בן יעקב דדריש שני מיעוטין.
<h2>דף קלב.</h2>
ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. דכתיב "משפט הכהנים", ולא כהנות. והדר כתיב "ונתן לכהן", דמשמע ולא לכהנת. הלכתא כותיה דרב והלכתא כותיה דרב חסדא. רב ורב חסדא מפורשין לעיל. והלכתא כעולא. הא דהכא, כהן ואפילו כהנת. כרב אדא בר אהבה. דפטר נמי בנה של לויה מפדיון הבן כבנו של לוי. דתנן כהנים ולויים פטורין מפדיון הבן, בפ"ק דבכורות [י"ג ע"א]. ואשמועינן רב אדא בר אהבה דלויה כלוי. ואליבא דמר בריה דרב יוסף [בכורות מ"ז ע"א] דמוקי לה לרב אדא אפילו איעברא מישראל. דבפטר רחם תלא רחמנא, והרחם שיצא ממנו לאו דחיובא הוא. רב כהנא אכל בשביל אשתו. ישראל הוה, ואשתו היתה כהנת. ורב כהנא אחריני טובא הוו דהוו כהנים. וכן כתבו בתוספות דהאי רב כהנא הוא שגלה מבבל לארץ ישראל [ב"ק קי"ז ע"א] ואמר [פסחים מ"ט ע"א] אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי. ולאו [איהו] האי רב כהנא שהיה בימי רב אשי, שהוא היה כהן כדמוכח בפ"ק דקידושין [ח' ע"א] רב כהנא שקיל סודרא מפדיון הבן. כוי. ספק חיה ספק בהמה. בכולהו מתנות. ואע"ג דמספקא לן, להכי אהני ריבויא דאפילו לית ביה אלא מקצת שה יתחייב אף בחצי האחר. ובלאו ריבויא הוה נפקא לן פלגא דשה אפילו מקצת שה משמע.
מתניתין. בכור. פטור מן המתנות, דהא כוליה דכהן הוא. במאה. בהמות של חולין. ובגמרא מוקי לה בבכור שנתנו כבר לכהן, והוא בעל מום, ומכרו לישראל, ומותר לשוחטו. בזמן שמאה שוחטין את כולן. שכל אחד שוחט שלו. פוטרין את כולן. כל אחד פטור מן המתנות, דכל חד וחד מצי למימר "דידי בכור הוא". ולא מצי למימר ליה כהן "אם כן כולו שלי הוא", שכבר היה שלו אלא שמכרו. אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד. ותו לא. דאמרינן ליה "מכל מקום מתנות של כהן אצלך הן ועליך חובה ליתן". לכהן ונכרי. בהמתן לאו בת חיובא. פטור. טבח זה מן המתנות. ואע"ג דחיובא (לטבח) [אטבח] רמיא, דכתיב מאת זובחי הזבח, הני מילי לבהמה בת חיובא, הא לאו בת חיובא לא. והמשתתף. ישראל שמשותף בבהמה זו עמהן, ושוחטין אותה בביתו של ישראל ומחלקין אותה ביניהם. והוא פטור מן המתנות, כיון שאין כל הבהמה בת חיובא. שירשום. יעשה סימן [מן] הצד שכהן או הנכרי שותף בה. שהרואה שאינו מפריש מתנותיה חושדו ברשע. אמר לו. כהן לישראל "פרה זו מכורה לך חוץ ממתנותיה". פטור. ישראל זה מן המתנות. ואע"פ שרוב הבהמה שלו, חיובא מיהא לאו דידיה הוא. אבל ישראל שמכר לישראל בהמה חוץ ממתנותיה חייב השוחט ליתן. דקיימא לן הדין עם הטבח, ואינו יכול הטבח לדחות הכהן ולומר לו לאו בעל דברים דידך אנא זיל אצל בעלים. אלא הדין עמו ונותן לו. אמר לו. ישראל לחבירו. ואין מנכה. אינו יכול לתבוע למוכר דמי המתנות. שיודע היה שהקיבה ניתנת לכהן, ועל מנת כן לקחן. במשקל. ליטרא בסך כך. נותן לכהן. בעל כרחו. דמתנות כהונה אינן נגזלות. ובכל מקום שימצא הכהן חלקו יקחנו. ומנכה לו. המוכר ללוקח דמים של קיבה שהוסיף בשביל משקל הקיבה.
<h2>דף קלב:</h2>
גמרא. עליו. על כל אחד ואחד. בבא ליד כהן. וכבר יצא ידי נתינה. ואחר כך נפל בו מום קבוע. ומותר לישראל. ועכשיו יש אחד בודאי שאין לכהן חלק בו. וכל אחד יכול לדחותו ולומר שלי הבכור. והוי ליה כהן מוציא מחבירו, והמוציא מחבירו עליו הראיה. פיסקא. זאת אומרת וכו'. דהכי משמע, השוחט לכהן ולנכרי פטור, אבל השוחט לישראל חייב, ואין כהן הולך אצל בעל בהמה. וכתב הרשב"א ז"ל, דאין השוחט יכול לדחות הכהן לומר לו לאו בעל דברים דידי את, זיל אצל בעלים. אלא הדין עמו ונותן לו. ולאו למימרא שאם נתנן לבעלים או שמכרן לאחר שיהא הטבח חייב לו, דהא קיימא לן [ק"ל ע"ב] כרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. עכ"ל. ולא מכהנים. ולא מאת הכהנים. שאינו חייב כהן השוחט בהמתו ליתן מתנות לכהן אחר. מאת זובחי הזבח. הוא לשון רבים, בא לרבות דאפילו כהן שהוא זובח. ואם כן הוא בכהן שנעשה טבח למכור לאחרים. דאילו בהמה ששוחט לצרכיו פטור הוא. דחיקא ליה. דחוק ועני הוא. אישתתף בהדי טבחי. בלא מעות. דפטרת להו. כדתנן במתניתין המשתתף עמהם פטור מן המתנות. חייביה רב נחמן. ליתן מתנות, כדאמרן "להביא כהן טבח". זיל אפיק. הוצא אותם מתחת ידך ותתנם לכהן. מפיקנא מאוניך. משמיתנא לך, שלא יועיל לך ר' טבלא. שתים ושלש שבתות. דאיכא למימר לדידיה קא שחיט, לא גזרו רבנן. ואוקמוה אדאורייתא. מכאן ואילך גזרו. ולעביד וכו'. לפוטרו שתים ושלש שבתות. מסחתא. עֶלִי קבוע לקצוב עליו בשר. דניכר שהוא קצב. ולאלתר חייב. כדמרבינן לעיל כהן טבח. לאחד. לכהן אחד. לומר שמתחלקות לארבעה כהנים, דאיכא שיעור מתנה לכל חד. אבל לחמשה לא, דונתן כתיב, שיהא כדי נתינה. פלגי ליה. לזרוע. אפילו גרמא גרמא. שני עצמות יש בזרוע, והיו נותנין אותן לשני כהנים. דבתורא יש בה כדי נתינה בחצי הזרוע, שהשור אבריו גדולים. אבל בבהמה דקה אם היה מחלק לשנים לא היה בכל חלק שיעור נתינה מעליא, ורחמנא אמר "ונתן לכהן", נתינה יפה. ולית הילכתא וכו'. דמתנות אין בהם קדושה, אלא חובת טבח הן. ואי לא יהיב להו הוא ניהו דקאים באיסורא. אבל בשרא שרי. וגרסינן נמי בסוף הדין פירקא [קל"ד ע"ב], והרי מתנות דלא טבלי. אלמא דבר ברור הוא דלא טבלו. עכ"ל הרי"ף ז"ל. אלא לצלי. והא דתנן באיזהו מקומן [זבחים צ' ע"א], ונאכלין בכל מאכל. התם ר"ל מאכל שיהא חביב בעיניו. והכא נקט צלי לפי שהוא מאכל חביב מן הסתם לכל אדם. למשחה. במתנות כהונה בויקח קרח כתיב "לך נתתים למשחה". כל מתנות שנתתי לך בכהונה, נתתים לך לגדולה. כדמתרגמינן לרבו.
<h2>דף קלג.</h2>
בדיק לן. מנסה אותנו אם נדע להשיב. ולא שיטול הכהן מעצמו. הבו לי. הייתי שואלן בפה. שהייתי סבור שהוא חיבת מצוה. חלקם שאלו בפיהם. בבני עלי כתיב "ויטו אחרי הבצע", ואמר רבי מאיר שלא היתה עבירת גזל בידם, אלא חלק לויה כגון מעשר ראשון היו שואלין [בפתחי] בתיהם. ומגנה (בהו) [להו] קרא. הצנועין מושכין את ידיהן. בחילוק לחם הפנים קאמר במסכת יומא פרק טרף בקלפי [יומא ל"ט ע"א]. דתניא משמת שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים, שמתחלה כל כהן שמגיעו כפול היה אוכל ושבע, ומשמת [שמעון] הצדיק לא היה משביע אלא כשאר חולין. הצנועין לא היו רוצין לקחת כשיעור זית או כפול המגיע לחלקם. והגרגרנין חולקין. ומדקרי להו גרגרנים מפני שנוטלין דבר מועט. אנא נמי לא שקילנא. גרמא גרמא או מבהמה דקה זרוע לבדו או קיבה לבדה. לפי שדרך הטבחים שאינם רוצים לתת כל שלש המתנות לכהן אחד אלא לשלשה, כדי שלא [יהא] אחד מן הכהנים שמח והשאר עצבים. בר ממעלי דכפורי. אלא בערב יום הכפורים, שמתקבצים רוב ישראל לפני ראש גולה או אב ב"ד ושוחטין בהמות רבות. ואם לא יקבל, אותן שאינם מכירים אותו היו חושבים שהוא ישראל. לפיכך היה מקבל מכל מי שיביא לו אפילו גרמא, להודיעם שהוא כהן. ולפרוס ידיה. למה היה צריך לבייש עצמו בקבלת מתנה מועטת. יכול [היה] לישא את כפיו לברך ברכת כהנים וידעו שהוא כהן בודאי, כדאמרינן חזקה לכהנים נשיאות כפים בבבל. אנסי לי עידני. פרש"י ז"ל עתים שקבע לתלמידיו היו טורדין אותו מלישא כפיו, שהיה (עוסק) [מלמד] תורה לתלמידיו בעת שהצבור נאספין לבית הכנסת. והרי"ף ז"ל פירש, חולה היה במעיו ולא היה יכול לשהות את נקביו ולפיכך לא היה פורס את ידיו.
ודחיקא ליה מילתא. לההוא צורבא מרבנן, והכהן רוצה ליתן לו מתנותיו. ליזכי ליה מתנתא. לקבל חלק מתנותיו מבני העיר בשביל הכהן, והצורבא מרבנן יאכלם. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, ומה שמזכה לו תחלה ואינו ממתין עד שיבואו לידו ויתנם לו, כי מתוך שיצא קול שזיכם לצורבא מרבנן, מכריו לא יתנו אלא לו. ומתחלה פעמים היו נותנין לכהן אחר. ואע"ג דלא אתו לידיה. דנראה חכם זה כגוזל הכהנים, שהרי עדיין לא זכה כהן זה שנתנן לו באותן מתנות. במכרי כהונה ולויה. בכהן שהוא ניכר בעיר ובני העיר נותנין לו המתנות, יכול לזכותן לאחר. דהוי ליה כמאן דמטו לידיה. מכרי. לשון [מלכ' ב' י"ג] "איש מאת מכרו". לשמעיה. לשמשו של בעל הבית והיה כהן, ובעל הבית היה נותן לו מתנותיו. זכי לי מתנתא. תן לי רשות ליקח מתנותיך לאוכלן. מפני שהלשון ניתן לכהנים. בחרדלא. שהוא דבר חשוב. והכי נמי אמרינן במציעא בהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ו ע"ב], כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל. אע"ג דרבא נמי כהן הוה, כדאמרינן בעלמא [ר"ה י"ח ע"א], מדבית עלי אתא. ובבכורות [כ"ז ע"א] נמי אמרינן, רבא הוה מבטל תרומת חוצה לארץ ברוב ואכיל ליה בימי טומאתו, מיהו מנפשיה לא מצי שקיל, דכתיב "ונתן" ולא שיטול מעצמו. ומימר נמי לא בעי למימר "הבו לי", מדתניא "חלקם שאלו בפיהם". להכי שקלה בתורת זר על ידי נתינת כהן. ואע"ג דלא מטא לידיה דשמעא, סמך רבא אדרב יוסף דלעיל. עכ"ל רש"י ז"ל. ובתוספות כתבו, דרבא לא היה כהן, ורבה הוא שהיה כהן כדאמרינן בפרק מצות חליצה [יבמות ק"ה ע"א] רבה ואביי מדבית עלי קאתו, והוה ליה למימר "אביי ורבא". ועוד רבה לא חיה אלא ארבעין שנין.
רב ספרא לא אכל. משום דלא מטא לידיה דשמעא. ורבא סמך אדרב יוסף דלעיל. מעדה בגד ביום קרה. בגד בלוי ונרקב. כמו [ישעי' ס"ד] עידים אינו שוה כלום בקור. וכמו חומץ על נתר. שאינו אלא מפסידו. נתר הוא מין צריף, אלו"ם בלעז. כן שר בשירים על לב רע, כן האומר דבר תורה למי שאינו יודע להבן בה, לשון רש"י ז"ל. ויש מפרש על לב רע, כלומר איש רע עין הוא זה השמעא, ולא זיכה לו זכותו אלא מפני בושת שנתבייש. משום דעברי וכו'. שלא סמכתי על שמועתו דאמר דמותר לצורבא מרבנן לקבלם. באחר. היכא דמזכי ליה כהן אחר. שמעא. אבל שמעא דבעל הבית. על כרחיה מזכי, ליה לאדם חשוב שבא לביתו של בעל הבית. דלא אפשר. שהצורבא מרבנן איש עני. רבא אפשר ליה. לקנות. כלפי רבא. על רבא שלא ידע להבין טעמו של רב יוסף הקרוהו לרב יוסף כך. נזוף הוה. אני שמעתי שהטריח כלפי מעלה. כדאמרינן בתעניות [כ"ד ע"ב], דבעי מטרא בלא צורך משום (אימה) [אמיה] דשבור מלכא, ואמרינן התם דאיתחזיא ליה אבוה בחלמיה ואמר ליה "מי איכא מטרח קמי שמיא אשני דוכתיך". אשני דוכתיה. למחר אשכחיה לפורייה דמרשם בסכיני, שנועדו מלאכי חבלה להורגו בלילה. ולי נראה, נזוף הוה, משום האי מעשה. עכ"ל רש"י ז"ל.
ובגמרא. אמר ליה אביי לרב דימי פשטיה דקרא במאי כתיב אמר ליה בשונה לתלמיד שאינו הגון. דאמר רב יהודה אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם, שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו. ואין שריד אלא תלמיד חכם שנאמר ובשרידים אשר י"י קורא. א"ר זירא כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. ואין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו. ופירוש ירע שריד באהלו, שיש לו באהלו תלמיד רע. הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתה. ומהאי קרא גופיה דרש ר' חמא כל העושה טובה למי שאינו מכירה כאילו זורק אבן למרקוליס שנאמר כצרור וגו'.
<h2>דף קלג:</h2>
פיסקא. בראש. ולא ביותר. הראש שלו. כהן או גוי שמכרו בהמה לטבח ישראל ואמרו לו לטבח "הראש שלי" או חלק אחד ממנה שבראש. פטור. הטבח מן הלחי, וחייב בשאר מתנות, מדפריש מן הלחי דוקא. תיובתא דחייא בר רב תיובתא. הלכך הלכתא כרב הונא.
<h2>דף קלד:</h2>
תנן מקום שנהגו למלוג. שמולגין אותו עם עורו ברותחין ואוכלין את העור. לא יפשיט. אין ישראל רשאי להפשיט את הזרוע, אלא נותנו לכהן כמות שהוא בעורו. להפשיט את הראש. לא יפשיט וכו'. כדמרבינן בגמרא מקרא יתירא שאף השער שבראש כבשים הוא חייב ליתן לו וכ"ש העור. ואם אין שם כהן. לתת לו המתנות. מעלה וכו'. שם דמי המתנות ואוכלן ונותן את דמיהן לכהן הבא ראשון. נתינה. ועליו ליתן לכהן. אבל וכו'. הוא לשון הרי"ף ז"ל לקטו מן הגמרא.
מתניתין. איזהו זרוע. הניתן לכהן. מן הרגלים הראשונים, והוא הימין. מן הפרק של הארכובה עד סובך של רגל. ארכובה הנמכרת עם הראש. עד כף. עצם רחב של כתף, שקורין אישפלדו"ן. והוא של נזיר. וכן של זרוע בשלה האמור בנזיר כך ניטלת. וכנגדו ברגל שוק. האמור בשלמים. שהם רגלים אחרונים. הוו נמי שתי עצמות מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא, המחובר על כף הירך כבוכנא באסיתא, דהיינו כל הירך, עצם האמצעי ועצם הקולית. עד סובך. היינו פרק שבין הקולית ועצם אמצעי. ורבי יהודה לא פליג אלא בשוק, מדלא כתיב על ירך משמע דלא הוי אלא עצם אחד. אבל בזרוע הניתן לכהנים לא פליג, דודאי שתי עצמות במשמע, שכל אותן שתי עצמות נקראות יד, כדכתיב [שמות י"ג] והיה לאות על ידך, ותפלין מונחות בגובה הזרוע, והוא עצם שנית. ושתיהן נקראות זרוע במקרא, ובזרוע נטויה [שמות ו'], ובזרועך הנטויה [דברים ט']. וכנגדה בבהמה הוא הכף הרחב שהוא של כתף. איזהו לחי. הניתן לכהנים. לחי אצל הצדעים וחותך כלפי מטה. עד פיקה של גרגרת. שהוא שפוי כובע, שהיא פקיעתה ופתיחה של בית הבליעה של ושט. דהיינו לחיים התחתונים עם הלשון. ובברייתא נותן טעם לשלשת אלו למה נבחרו. דתניא דורשי חומרות אומרים, הזרוע כנגד היד דכתיב ויקח רומח בידו, לחיים כנגד התפלה שהתפלל פנחס על ישראל דכתיב ויעמוד פנחס ויפלל, קיבה כמשמעה כנגד ואת האשה אל קבתה.
גמרא. הלחיים. ה"א של לחיים מה בא לרבות. להביא חלב. שהוא מותר באכילה, כדאמרינן באלו טרפות [מ"ט ע"א], שהכהנים נהגו בו היתר כרבי ישמעאל שאמר משום אבותיו לפי שלא נקרא חלב אלא אם כן הוא תותב קרום ונקלף, וחלב שעל גבי הקיבה אינו תותב. ופירוש תותב, כמו מלבוש שמכסה את כולו. כדאשכחן בחלב שעל הכרס. ותרגום שמלתו לעורו [שמות כ"ב], תותביה למשכיה. פיסקא. נוטלה ואת בית השחיטה עמה. היינו דתופס בעומק הצואר באלכסון יותר מן הפיקה. לא קשיא. לעולם על הפיקה. ברייתא. דקרי ליה בית השחיטה. רבי חנינא. היא, דמכשר שחיטה למעלה מבית הבליעה. ומתניתין דלא קרי לה בית השחיטה רבנן היא. וכתב הרי"ף ז"ל, וקיימא לן כרבי חנינא בן אנטיגנוס. והיינו שייר בחיטי.
<h2>דף קלה.</h2>
ובחוצה לארץ. דלא ילפינן מתרומה. לא במוקדשין. אפילו קדשי בדק הבית, דכתיב ראשית גז צאנך תתן לו, ולא של הקדש. אבל לקדשי מזבח אין צריך קרא, דלאו בני גיזה נינהו, דכתיב לא תגוז בכור צאנך. וראשית הגז, כל הגוזז צאנו, בין זקינים בין טלאים. ואפילו גוזזן מאה פעמים. נותן ממנה מתנה לכהן בכל שנה ושנה, כמו מפרי האדמה בכורים ותרומה. ושיעורו מפרש לקמן, מחמש גיזות שיש בכל אחת מנה ופרס היה נוטל משקל שלש סלעים. נוהגין בבקר ובצאן במרובה ובמועט. דכתיב שור או שה. ובמועט. אפילו לא שחט אלא אחת. אלא ברחלים. דגז צאנך כתיב. ודעזים לאו גז איקרי כדמפרש בגמרא.
מתניתין. של נכרי. במחובר. פטור. דגז צאנך כתיב, והאי לאו דידיה הוא. ואצאן דידיה קפיד רחמנא ולא אגיזין דידיה. שחופות. לא שחור ולא לבן. זה נותן לעצמו. כלומר מן היפה על היפה יתן. ויתן מן השחורות גם כן בפני עצמן.
<h2>דף קלו.</h2>
מתניתין. ושתי צאן. אלמא לא מקרו צאן בפחות משתים. וגבי גז כתיב צאן. חמש צאן עשויות. ומקשינן בגמרא, אמאי אזיל ב"ה לקולא, ולא יליף משתי צאן. ומתרץ ריבוי "עשויות", שמשמע שעושות [שתי] מצות ראשית הגז ומתנות. ואי לא הוו חמש לא הות נהיגא בהו אלא מצוה אחת, דהיינו מתנות. מנה ופרס. כל אחת מנה וחצי. ובציר מהכי לא חשיב גז. שזו פחותה שבגיזות. ובגמרא מפרש שנותן לכהן אחד מששים שבהם. המנה מאה זוז [והן] כ"ה סלעים. וחציו הרי ל"ז סלעים וחצי. כל שהן. בגמרא מפרש שבין כל חמש הרחלות יגזזו מנה ופרס. וכמה וכו'. מפרש בגמרא אליבא דהלכתא שזה השיעור לא ניתן לחמש רחלות, שהרי יגיע לחצי שיעור כל הגיזה אליבא דחכמים. אלא רצה לתת שיעור לאחד מישראל שיש לו אלף צאן ויש לו גזה מרובה, ושיעור הראוי, שהוא אחד מששים, מגיע לשיעור גדול. והמשנה הזאת נותנת עצה לישראל, שכיון שזיכהו השם לרוב הטובה, שיתן גם הוא מתנה יפה לכהן, שיוכל לעשות ממנה בגד קטן וטוב שיתן לעשרה כהנים מתנה יפה משיתן לעשרים או לשלשים מתנה מועטת. שהרי הכתוב חשש בזה. דכתיב תתן לו, עד שיהא בו כדי נתינה, עכ"ל ה"ר יהונתן בפירושו. צואי. שלא נתלבן ועדיין בלכלוכו. עד שצבעו. ישראל זה. פטור. דקנייה בשנוי. דהוי ליה כמזיק מתנות כהונה או שאכלן. וכתב הרא"ש ז"ל, כשנתכוין לגוזלם אז קנאם בשנוי. אבל אם צבעם בשוגג והשביחם, אין זה מזיק. וגם לא נתכוין לקנותם בהאי שנוי. ליבנו וכו'. אין זה שנוי, דאכתי בעיניה הוא. והאי ליבנו לא לרחצו במים. דפשיטא שאין זה שנוי, אלא דכבריה כברוייה בדבר שקורין אלו"ם בלע"ז.
גמרא. כרבי אלעאי וכו'. וה"ה למתנות. דחד טעמא איכא בתרוייהו, משום דילפינן נתינה נתינה מתרומה. לשון הרא"ש ז"ל בתוספות. ואע"ג דלעיל פרק הזרוע [קל"ב ע"א] סברי כולהו אמוראי דמתנות נוהגות בחוצה לארץ, גם בראשית הגז היו נוהגין כן באותן הדורות. ושוב בדורות אחרונים חזרו לנהוג כר' אלעאי בשניהם. ולהכי קאמר "האידנא נהוג עלמא", אע"פ שעד הנה לא נהגו כן. וכן לענין כלאים ברוב מקומות בתלמוד סוברים האמוראים דלא כרבי יאשיה בשבת פרק תולין [קל"ט ע"א] שלחו ליה בני בשכר ללוי כשותא בכרמא מהו שלח להו כשותא בכרמא עירובא, ולשלח להו כרבי טרפון דאמר אינו כלאים. ולא פריך ולשלח להו כרבי יאשיה. וכן קאמר התם פרק תולין [שם] מכריז רבי עמרם האי מאן דבעי למזרע כשותא בכרמא ליזרע כרבי טרפון. אבל כרבי יאשיה לא קאמר. וכן פרק מי שמתו [ברכות כ"ב ע"א] רוב התנאים והאמוראים סוברים דלא כרבי יהודה בן בתירא, ואפילו הכי פסיק הכא הלכתא כרבי יאשיה וכרבי יהודה [בן בתירא]. ורב נחמן בר יצחק חבר אלו שלשתן יחד, לפי שנשתנה בהם המנהג. ואיהו גופיה קניס, כדאמרינן לעיל [קל"ב ע"ב] רב נחמן בר יצחק קניס גלימא, רבא קניס אטמא. כי כן היו נוהגין בתחלת ימיו. וכן נהגו בזמן הזה אע"פ שרבינו מאיר [שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"ב סימן ז'] לא פסק כן, וכן הרמב"ם ז"ל. עכ"ל.
<h2>דף קלז.</h2>
ברבי. רבי יוסי קרי "ברבי", שהיה גדול בדורו. דקיימא לן [ערובין י"ד ע"ב] רבי יוסי נימוקו עמו. דברי רבי שמעון. מפני שהוא מכריע ביניהם לא חמש כבית הילל ולא שתים כבית שמאי. דברי תורה. תורת משה קרויה תורה לפי שניתנה לחוק עולם לדורות. ושל נביאים לא קרי אלא [דברי] קבלה שקבלו מרוח הקודש כל נבואה ונבואה לפי צורך שעה והדור והמעשה. אין הכרעה שלישית מכרעת. דזו דעת שלישית היא, לא כלל כמר ולא כלל כמר. דבשלמא אם היה אומר ר' בענין זה משערין לחמש רחלות כבית הילל ולענין זה משערין לשתי צאן כבית שמאי הרי הכרעה, שמסייע לאותו צד לזה ומסייע לצד אחר לזה. ובהאי גונא אמרינן "הלכה כדברי המכריע", שהכריע המשקל כאחד מהם לצד אחד או בכל. והוא שנראה מדברי החולקין דשייך חילוק בדבר אלא שאין רצונם לחלק. כדאיתא פרק במה מדליקין [שבת כ"ט ע"א], רבי אליעזר אומר בין מן המוכן בין שלא מן המוכן טמא רבי יהושע אומר בין מן המוכן בין שלא מן המוכן טהור ר"ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור, וא"ר יוחנן עלה כל מקום שאתה מוצא שנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע. דגלו דעתייהו קמאי דשייך לפלוגי בין מוכן לשלא מוכן, אלא דאינהו לא מפלגי. אבל היכא דלא גלו דעתייהו דשייך לאיפלוגי, ובא אחד וחילק בדבר זה, מקרי דעת שלישי ולא מכריע, כגון [פסחים כ' ע"ב] חבית של תרומה שנתגלתה ב"ש אומרים תישפך הכל וב"ה אומרים תעשה זילוף, ולא גלו דעתם דשייך חילוק בין בית לשדה, ואמר רבי ישמעאל בר' יוסי אני אכריע בשדה תישפך הכל בבית תעשה זילוף אמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת, משום שהחולקים לא אמרו בלשונם בין בבית בין בשדה. מפי שמועה. לא משום הכרעה אמרינן דברי ברבי שומעין, אלא משום שקבל כן מפי נביאים חגי זכריה ומלאכי שהיו בימיו של רבי יוסי אביו של רבי ישמעאל.
<h2>דף קלז:</h2>
פיסקא. מחומשות. לכל אחת מהם משקל שבעה סלעים וחצי, דהוו להו מנה ופרס. כי המנה מאה זוז [שהם] עשרים וחמש סלעים. הרי ל"ז סלעים וחצי. ששים וכו'. ובגמרא פריך לה ממתניתין. שש. סלעים היו כל שהן, ויתן מהם חמש סלעים לכהן. כדתנן במתניתין. ואחד לו. אפילו הגוזזות אלף סלעים סגי נמי חמש סלעים לכהן. כל שהן שנינו. ואפילו אין גוזז כולן אלא סלע אחד. לשון הרי"ף ז"ל, ואי קשיא לך הא דתנן כמה הוא נותן משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר סלעים בגליל מלובן ולא צואי. ההיא בישראל שיש לו גיזות הרבה ומבקש ליתנן לכהן עסקינן, דאמרינן כל חד וחד לא תבצר ליה מחמש סלעים. ומנה דקאמר רב מנה בן ארבעים סלעים, דהוי ליה מנה ופרס ששים סלעים, כדקאמר שמואל. ורבי יוחנן נמי בששים סבירא ליה. וההיא דקאמר שש וחמש לכהן ואחת לו, ההיא משום רבי ינאי רביה. הלכך הלכתא בראשית הגז בששים. דהוי ליה רבי ינאי יחיד אצל רבים, וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. וחזינן קמאי, כגון בעל הלכות ומר חפץ דפסקו הלכתא כמתניתין דקתני חמש רחלות שנאמר וחמש צאן עשויות, וכפשטה דמתניתין דקתני וכמה הוא נותן לו משקל חמש סלעים ביהודה וכו'. ואתיא כרבי יוחנן משום רביה, עכ"ל ז"ל. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל, וצריך עיון מה שאמר בהלכות הרב, ואתיא כרבי יוחנן משום רביה.
<h2>דף קלח:</h2>
במוקדשין. בגמרא מפרש היכי דמי מוקדשין. אינו מזומן. דכתיב כי יקרא. והא דלא תני חומר בכסוי הדם שנוהג בזכרים ובנקבות ושלוח הקן אינו נוהג אלא בנקבות, משום דרבי אליעזר מחייב בקורא זכר. שקננו בפרדס. שמרדו ויצאו מן הבית ואינן חוזרות לבית. ונעשו מדבריות. ופרדס לאו מזומן הוא, שיכולין לברוח. בבית. שלא מרדו. יוני הרדסיאות. שדרכם ליגדל עם בני אדם בבתים. פטור. דכי יקרא כתיב. בגמרא אמרינן רבי שמעון ברבי ורבי חייא חד תני הדרסיאות וחד תני הרדסיאות. מאן דתני הרדסיאות על שם הורדוס. ומאן דתני הדרסיאות על שם מקומן. פירוש, הורדוס התחיל להתעסק בגידולן.
מתניתין. עוף טמא פטור מלשלח. דאע"ג דבעוף טהור לא בעינן שיהיו הביצים מן הנקבה הדוגרת, אלא אפילו מעוף אחר טהור חייב. ולכך כתיב אפרוחים או בצים, ולא אמר "אפרוחיה או ביציה". אפילו הכי אם תהיה האם הדוגרת מעוף טמא פטור מלשלח. והא לא איצטריך למיתני דהא [תנא] ליה עוף (טהור) [טמא] פטור מלשלח. אלא משום סיפא נקט לה, דעוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור, מדכתיב ואת הבנים תקח לך, [לך] ולא לכלביך. וביצים טמאים אינם ראויים אלא לכלבים. קורא דגר. זכר הרובץ על ביצי עוף אחר טהור. דאילו נקבה פשיטא, דהכי הוא קרא "והאם רובצת". אבל זכר, כיון דלאו בר דגירה הוא פטרי רבנן. ורבי אליעזר נהי דבזכר דעלמא פטור, מיהו קורא דרכו בהכי. ולפיכך חייב כנקבה. וקורא בלע"ז פירד"א. והוא עוף טהור, ולא אותו עוף שקורין קוגו"ל שהוא עוף טמא ופטור מלשלח.
<h2>דף קלט:</h2>
גמרא. לפי שנאמר שלח תשלח. שתי פעמים. יכול יחזור בהרים ובגבעות עד שימצא קן וישלח. שומע אני מצוה לחזר אחר המצוה הזאת עד שתבא לידו. במאורע. לכשיקרא. מכל מקום. אפילו באפרוח אחד או ביצה אחת. מדשינה הכתוב ותפש לשון יחיד. ודרך המקרא לתפוש לשון רבים "קיני הציפור". טהורה. בגמרא מפרש לה רבי יצחק, עוף הוה משמע בין טהור בין טמא, אבל צפור לא אשכחן בטמאים אלא בטהורים. זו רשות היחיד. הכי משמע כגון בפרדס ובשדה שאינה משתמרת. דלא קניא ליה חצירו, דלאו מזומן הוא. שאינה קנויה בידך. יוני שובך. יונים מדבריים שקננו בשובך. בטפיחין. שנותנין בהן קדרות בחומה, וקורין להן בליו"ש בלעז. ובבירות. בירה [היא] מגדל. בפרדס. שמרדו. דהשתא נמי אינן קנויין בידך. קן בים. ששטף הים את האילן וקן בראשו. חייב לשלח. דים נמי איקרי דרך.
<h2>דף קמ:</h2>
גמרא. בקורא זכר. משום דאורחיה כנקבה. פטור. דאם רובצת כתיב. ושמענו דבקורא נקבה אפילו חכמים מחייבים. אע"פ שאין הביצים שלה, הואיל ודרכה לגדלן, האם רובצת קרינא ביה.
מתניתין. היתה מעופפת. כלומר שאינה יושבת על הביצים לגמרי, כיון שקצת כנפיה נוגעות לביצים. חייב. מפרש בגמרא, מדכתיב רובצת, ולא יושבת. אין כנפיה נוגעות בהן פטור. אע"פ שעומדת כנגדן, שאם תפול עליהם תנוח עליהם. פטור מלשלח. ובגמרא קאמר שאם יושבת בין שני רובדי אילן דהיינו ענפי האילן, והביצים תחתיה מנגד, והענפים מגביהין אותה באויר, כיון שאם ירחקו הענפים זה מזה האם נופלת עליהם חייב לשלח. ואם לצדדין היתה נופלת, פטור. קן מכל מקום. מדלא כתיב קינין לשון רבים כמו אפרוחים או ביצים דנקט משום אורחיה. מפריחים. שיודעים לעוף ולבקש מאל אכלם. מוזרות. שאינם ראויים לגדל אפרוחים. ומ"מ בני אכילה הם, כדאמרינן בעלמא [ס"ד ע"א] ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם. דאם היו מוזרות כל כך שיהיו אסורים באכילה, מתקח לך ולא לכלביך נפקא. שלח תשלח. ובגמרא מפרש דאפילו לא כתיב אלא שלח הוה משמע אפילו מאה פעמים, ותשלח לרבות שאסור לקחתה אפילו לצורך מצוה כגון צפורי מצורע. הריני נוטל וכו'. דשמא ס"ד שלא הקפיד הכתוב אלא שלא תכרות הכל כמו באותו ואת בנו, אבל בחלוף לא חיישינן. את האם. לפיכך אמר שלוח באם ולקיחה בבנים, לומר שלא תחליף. והחזירן וכו'. נטלם לזכות בהן בהגבהה והניחם שם כדי שתגדלם אמם. פטור וכו'. דכיון דזכה בהם מזומן איקרו, וכתיב כי יקרא פרט למזומן. ואבנים קאי, דקן לא איקרי אלא האפרוחים או הביצים. ולא חיישינן לאם אם היא מזומנת או לא.
<h2>דף קמא:</h2>
גמרא. עד כמה משלחה. אם נטלה ולא יקחנה אחר כן לעצמו. מתחת ידו. מרשותו. ואם אחר כן ישתדל ויערים לקחתה ליכא איסורא עליה. דמאי שנא הוא מאי שנא (מ)אחר. שהרי היא מותרת לכל אדם. שלא אמר שלח לתקלה. ברגליה. יאחזנה ברגלה וישלחנה אם תלש בגפיה ושלחה ברגליה פטור מן השלוח. מכיון שהלכה שתים או שלש פסיעות. ומותר לחזור ולתופסה. בגפיה. שתוכל לעוף כדרכה. וכתב הרי"ף ז"ל, וקיימא לן כרבי יהודה. הילכך אם יגזוז כנפיה לקי עליה אם יקחנה אחר כך. וכעובדא דמייתי דחייביה רב יהודה, דאזיל לטעמיה דאין שלוח עוף ברגל. רבי גדפא. השהה אותה עד שיגדלו כנפיה (ושלחנה) [ותשלחנה]. לעולם כרבנן. דלאו שניתק לעשה הוא. והאי דנגדיה, לאו מלקות של תורה הוא, אלא מכת מרדות מדרבנן. ופעמים שהם יותר ממספר ארבעים ופעמים שאינן כל כך כפי ראות בית דין והסכמתם, לעשות סייג לתורה, כדי שלא ירגילו עצמן לנהוג היתר בדבר.
<h2>דף קמב.</h2>
מתניתין. לא יטול. מוקמינן לה בגמרא אע"ג דנטלה על מנת לשלחה ואחר כך נמלך להחזיק בה, דאין כאן אלא עשה דשלוח, ואפילו עשה דמצורע שהיא מצוה רבה, שכל זמן שאין לו טהרה אסור בתשמיש המטה, דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, ואין אהלו אלא אשתו, שנאמר [שמות י"ט] שובו לכם לאהליכם, לא ידחה עשה דשלוח. דלהכי אהדר קרא [שלח] תשלח לרבות אפילו במקום מצוה רבה. בכאיסר. אינו מפסיד בשילוח האם אלא ממון מועט. מצות חמורות. שאדם מוציא ממון הרבה מיגיעו בקיומן. על אחת כמה וכמה. ששכרו כפול ומכופל, אשר לא יספר מרוב. גמרא. שמתן שכרה בצדה. כגון כבוד אב ואם ושלוח הקן שלא תוכל להבין מתן שכרה שעתידים המתים שיחיו. שכולו טוב. שאין לו בו לא היזק ולא יסורין אלא טובה. ובשילהי פ"ק דקדושין [ל"ט ע"ב] א"ר יעקב עובדא הוה באחד שא"ל אביו עלה לי לבירה והבא לי גוזלות, ועלה ושלח את האם ונטל את הבנים וקיים שתיהן, כבוד אב ואם ושלוח הקן. ובחזרתו נפל ומת. היכן טובו של זה והיכן אריכות ימיו של זה. אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך.
